• גם בימים הקשים מאד שעברו על מור אבינו זלה"ה בילדותו ובנערותו ידע ואף זכה הוא לשמוח בחלקו, ולא רק שלא נשבר באותם ימים קשים וסוערים, אלא אף זכה ושאב מהם כח וסיוע.
• היה זה בפטירת אמו ע"ה עוד בהיותו ילד ונפשו היתה קשורה בנפשה, זעק הוא ובכה נוראות מכאב ושברון לב גדול מאד, ובכל זאת כשראה את אחיו הקטנים מתבוננים בו, מיד כבש את בכיו וניגש אליהם והרגיעם תוך כדי שחיבקם ונשקם בחום.
• אח צעיר ממנו היה לו למור אבינו זלה"ה, יששכר ז"ל שמו, שנפטר לפני 15 שנה בדיוק בתאריך כ"ב בטבת ואזכרת יום פטירתו תהא השבוע.
• דודנו יששכר ז"ל על אף שהתקשה מאד בשמיעתו והתפתחותו השכלית היתה איטית יחסית לבני גילו, בכל זאת היה בעל לב רגיש מאד לזולתו, ומאז ומעולם הצטיין הוא בסדר וניקיון למופת, כשבכל בית ובכל עת וזמן היה מפשיל שרוולים וטורח ומנקה.
• כשנאלץ מור אבינו זלה"ה לעזוב את בית אביו-סבינו זלה"ה לקח הוא עימו את אחיו יששכר ז"ל, וכבר בגיל 14 הצטיין מור אבינו זלה"ה בעבודת כפיים קשה מאד כשעבד כפועל ב-"סולל בונה" ונמנה על הפועלים שסללו את הכבישים בעפולה.
• לימים סיפר לנו מור אבינו זלה"ה:"הייתי חוזר מידי ערב מותש ועייף מאד לצריף הצר ששכרתי בו חיִינו אחי יששכר ואני, וכיון שמצבי הכספי היה קשה מאד הייתי קונה בכל יום רק חצי לחם בלבד שהייתי מחלקו בינינו, רבע לאחי ורבע לי".
כששאלנוהו:"אם היה מי שבישל לו במשך השבוע"? ענה הוא לנו: "במשך כל השבוע לא בא לפינו שום דבר מאכל אלא אך ורק לחם, ורק בימי ששי כשהיתה לי אפשרות הייתי קונה גם ביצים ובמשך כל השבת הייתי מתענג עם אחי על כך שיש לנו גם ביצים".
• עוד סיפר מור אבינו זלה"ה:"בכל שבת ושבת הייתי מקפיד על כך לשיר שירים ופיוטים בשולחן השבת לכבוד שבת קודש, והייתי מאריך בשירים ומנגינות, לפליאתם של השכנים שידעו על מצבי הכספי הקשה שהיו מתפעלים ממצב רוחי המרומם במשך השבוע בכלל ובשבת בפרט".
• כשהגיע תאריך גיוסו של מור אבינו זלה"ה לצבא, לקח הוא את אחיו יששכר ז"ל ושיכנו במעון "כפר השבדי" לשעבר, [כיום "מרכז אלווין"] הסמוך למושב "אורה", ואף הרגיעו והבטיחו שיבוא לבקרו לעיתים קרובות.
• כשהשתחרר מהצבא ונשא לאשה את אמנו תבדל לחיים טובים וארוכים, השתדל הוא מאד לארח את יששכר ז"ל בשבתות, ולעולם לא נשכח את אותן שבתות ראשונות בהן נוכחנו לראות שדודנו היקר יודע לשיר בעל פה שירים שלמים בעברית ובשפה הפרסית, ולפליאתנו הסביר לנו מור אבינו זלה"ה שהוא זה שלימד אותו לשיר באותן שבתות שהיו בצריף בעפולה.
• לימים אמר לנו מור אבינו זלה"ה:"ברוך ה" זכיתי וסייעני ה" להקים בית בישראל ולראות דור ישרים מבורך, ולא אגזים אם אומר שזכיתי לכך בזכות מסירותי הגדולה לאחי יששכר ז"ל שמקטנותי השתדלתי למענו, וטובתו היתה כטובתי לכל עניין"!!
• דודנו יששכר היקר נפטר מן העולם ללא ילדים ו-"חסד של אמת" יעשה כל מי שילמד אף משנה אחת או יאמר "קדיש" או "אשכבה" בשבת זו לעילוי נשמת: יששכר בן שפרה ז"ל.

• מור אבינו זלה"ה קיים את דבריו של הלל הזקן, וזכה והיה אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.
כבר כתבנו אודות זיכוי הרבים ובעלי תשובה וצאצאיהם שנזקפים הם אך ורק לזכותו של מור אבינו זלה"ה, ועתה נכתוב מעט אודות השכנת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו הנזקפים לזכותו.
• עוד בהיותו חנווני בשכונת "מוסררה" היה מכתת רגליו מבית לבית ומשתדל בכל כוחו להשכין שלום בין איש לאשתו, וברוך ה" תמיד הצליח.
• לא אחת היה פושט בחנותו את "חלוק החנווני" ואומר לאמנו היקרה שתבדל לחיים טובים וארוכים:"אני חייב ללכת"!! "לאן"? היתה שואלת אמנו, "לשמח את ה""! היה עונה לה, כיון שהיה חושש מלשון הרע אם יאמר לה שהולך הוא להשכין שלום בין פלוני לפלונית.
תמיד היה חוזר שמח וטוב לב ואומר לה:"שימחתי את ה""!
• ידיד נפש וחבר אמיתי היה לו למור אבינו זלה"ה, ר" משה עזרן ז"ל היה שמו, מידי יום ששי היה מגיע הוא לבתינו לאחר טבילתו במקווה ומשוחח עם מור אבינו זלה"ה על הא ועל דא.
גם ביום שבת קודש היה מגיע לבתינו לאחר אכילת חמין בביתו שברחוב עזרא בשכונת הבוכרים, ומיד עם היכנסו היה משתטח על המיטה ואומר:"אני חייב לשכב אחרי החמין של אשתי".
יום אחד הודיעו למור אבינו זלה"ה שר" משה עזרן הסתכסך קשות עם אחד מחבריו, עוד באותו שבוע ביום ששי כשהתחיל מור אבינו זלה"ה לשוחח איתו על כך, אמר לו ר" משה בתקיפות:"לא יעזור כלום! למרות שאני מכבד אותך מאד, לא אסכים להשלים עם אדם זה בשום אופן"! כשהבחין מור אבינו זלה"ה בנחרצותו עזבו לנפשו ואמר לנו:"מחר יבוא הכל על מקומו בשלום".
כשהגיע הוא למחרת וחלץ את נעליו כדי להשתטח על המיטה מיד זינק מור אבינו זלה"ה וישב לצידו ושאלו:"אתה יודע שאני אוהב אותך"? "אני בטוח בכך" ענה ר" משה עזרן ז"ל והוסיף:"אך אל תאמר לי לעשות שלום עם פלוני"!
"תשתוק"!! גער בו מור אבינו זלה"ה והוסיף:"אתה לא מבין שאתה מצער את ה"? גם אם הוא חטא נגדך, איך אתה מסוגל לצער את ה" שעשה ועושה לך רק טוב"? וכאן תפסו אבינו זלה"ה בבגדו ואמר לו:"לא אתן לך לשכב בשום אופן עד שתכבד את ה" ותבטיחני שתעשה שלום"!! חייך ר" משה ז"ל וענה:"אני מבטיח"! מיד רץ אבינו זלה"ה וביקש מאותו אדם שיבוא אליו בעוד כשעה, וכשהתעורר ר" משה משנתו לא נותר להם אלא לחבק זה את זה ולהרים כוסית לחיים תוך כדי בקשת מחילה זה מזה.

• גיס חביב ואהוב מאד היה לו למור אבינו זלה"ה, ולא אחת ראינוהו שמח ומתענג מאד בחברתו. וכששאלנוהו פעם:"מה מיוחד בו? מדוע הנך נהנה כל כך במחיצתו"? ענה לנו מור אבינו זלה"ה: "שנינו אוהבים את החיים! אוהבים לחיות ולהינות מהחיים"!!
• גיס נפלא זה, ר" שמואל יזדי ז"ל שמו, נפטר מן העולם בליל ששי והובא לקבורה ביום ששי האחרון [כ"ז כסלו].
• הכבוד הגדול שרחשו זה לזה נבע הוא מידידות נצח ואהבת אמת ששכנה ביניהם, מיד בהגיעם לבקר איש את רעהו פתחו הם שולחן ערוך בכל טוב, ואף השתיה החריפה לא נפקד מקומה.
• באחת השבתות כשהתארח ר" שמואל ז"ל בביתנו עם רעייתו היקרה שתבדל לחיים טובים וארוכים, הרים מור אבינו זלה"ה כוסית "לחיים" ואמר לו:"אתה יודע למה אני נהנה לשתות איתך? בגלל שברוך ה" יש לך בן תלמיד חכם וחתנים תלמידי חכמים ונכדים תלמידי חכמים, וכיף לעשות "לחיים" עם כל כך הרבה זכויות"! ר" שמואל ז"ל לא היסס לרגע והצביע על רעייתו שתבדל לחיים טובים וארוכים ואמר:"הכל בזכותה! הכל שלה! היא ואך ורק היא טרחה ועמלה למען המטרה הזאת ואני שמח איתה".
• באחת הפעמים כשהיו הם מבושמים נטל אבינו זלה"ה ספר והחל לומד בו. כשראה זאת ר" שמואל ז"ל שאל הוא את אבינו:"נכון שה" שמח בזה שאנחנו עושים חיים"? "בטח" ענה לו מור אבינו זלה"ה והוסיף:"כל אבא נהנה לראות את הילדים שלו עושים חיים, ועל אחת כמה וכמה אבינו שבשמים שאין סוף לאהבתו אלינו".
• מתוך "הכרת הטוב" שהיתה חקוקה במור אבינו זלה"ה אמר הוא לו כמה פעמים:"לעולם לא אשכח את התקופה בה התאכסנתי אצלך בימי רווקותי ופינקת אותי בכל יכולתך", ור" שמואל ז"ל היה עונה לו:"אני הוא זה שצריך להודות לך על הברכה שהבאת לביתי באותם ימים"!
• תענוג היה לראותם משוחחים בהערצה גדולה אודות הרבנים והמנהגים שהיו בעיר הולדתם "הראת" שבאפגניסטאן, ואנחנו כבחורי ישיבות היינו נפעמים מאהבתם הגדולה לתורה ולומדיה.

• לעולם לא נשכח את כניסתו הנלהבת של מור אבינו זלה"ה לחצר ביתנו, עת היה חוזר מחנות המכולת שהיתה בבעלותו ברחוב "שבטי ישראל", כדי להדליק נרות חנוכה.
• כבר בכניסתו לחצר היה פוצח ומזמר משירי חנוכה, ועם כניסתו לבית היינו כולנו כבר דרוכים ועומדים ליד החנוכיה, כשהוא זלה"ה מדביק אותנו בשמחתו ובהתלהבותו בקיום המצווה.
• את שלושת הברכות בקיום מצווה זאת היה מברך בקול רם ובמנגינה ייחודית השמורה רק לו, ולא אחת ראינוהו שפניו קורנות מאושר וגיל בקיימו את מצוות הדלקת נרות חנוכה.
• מנהגו היה שמיד לאחר שהדליק את הנר הראשון היה נותן לנו להדליק את שאר הנרות כדי לחנכנו למצוות.
• גם כשהיו מגיעים מתרימים למיניהם ומבקשים צדקה, היה מור אבינו זלה"ה נותן לנו את הכסף כדי שניתן לאותם מתרימים, ואומר לנו:"אשריכם שזכיתם לקיום המצווה ויהי רצון שתזכו ותהיו תמיד מהנותנים ולא מהמקבלים".
• לאחר ההדלקה היה מקפיד להכניס את כל בני הבית והנוכחים למעגל הריקודים, לא ויתר לאף אחד והיה שר ומזמר כששתי ידיו בידיהם של בניו ועיניו עצומות ונשואות לשמים ומכוין במילים.
• אמנו שתבדל לחיים טובים וארוכים נהגה לטגן סופגניות מידי יום ביומו ולאחר שהרקיד מור אבינו זלה"ה את כל בני הבית, היה ניגש ואוכל מהסופגניות, ובכל ערב היה מפרגן ומחמיא לה על טעמן הנפלא ואומר:"מעשה ידייך להתפאר", או:"אין כמו טעמן של הסופגניות שלך בכל העולם" או:"הלביבות שלך מושקעות הן מאד! יש בהן טעם של הכנה מכל הלב"!!
• לאחר מכן היה מזדרז ויוצא לשיעור עד שעה 9.30 בערב ומיד בחזרתו היה ניגש לנרות החנוכה ומתבונן בהם בשמחה.

• הקפדתו הגדולה של מור אבינו זלה"ה בקיום "סעודה רביעית" מידי מוצאי שבת, היתה לשם דבר.
אנחנו בני ביתו שנבדל לחיים טובים וארוכים יכולים להעיד בפה מלא:"מעולם לא הפסיד אבינו "סעודה רביעית"!! אין מציאות כזאת"! גם כשלא חש בטוב התאמץ מאד בקיום מצווה זאת.
• גם מאיתנו בני הבית היה מבקש להיזהר מאד בקיום סעודה זאת, וכשהיו בנותיו טורחות בעריכת השולחן והתבשילים היה שמח בכך מאד ומברכן בכל ליבו.
• הקפיד הוא מאד לאכול דגים בסעודה זאת, וכיון שרבנו יוסף חיים זיע"א כתב שראוי לשיר לכבוד דוד המלך בסעודה זאת, היה פוצח מור אבינו זלה"ה בשירה באמצע הסעודה ותמיד היה פותח בשיר המפורסם "דוד מלך ישראל חי וקיים".
כמו כן היה מזדרז ומזרז את בני ביתו לאכול סעודה זאת לפני חצות הלילה.
• כשהיינו מתקשרים במוצאי שבת לדרוש בשלומו ובשלום מרת אמנו שתבדל לחיים טובים וארוכים, תמיד היה שואל:"אכלת כבר סעודה רביעית"? ואם היינו עונים:"אני שבֵע! קשה לי"! היה אומר הוא לנו:"תערכו את השולחן! שימו מטעמים ותווכחו לדעת שיש ביכולתכם לקיים מצווה זאת".
• לא אחת קרה שביום ראשון שאל הוא את בניו או את נכדיו:"אכלת אתמול סעודה רביעית"? ואם הלה היה משיב בשלילה, היה שואלו אבינו בנימת צער:"למה? למה? לא חבל להפסיד מצווה יקרה זאת? תבטיח לי בבקשה שמעתה ואילך תזהר מאד בקיום מצווה זאת".
• במשך עשרות שנים השתתף הוא מידי מוצאי שבת בשיעורו הקבוע של עבד ה" נאמן הגאה"צ הרב משה צדקה שליט"א, שהתקיים בבית הכנסת "בית אהרון" שבשכונת "בית-ישראל" בירושלים.
לא אחת חזר הוא מהשיעור לאחר חצות הלילה ותוך כדי הכנותיו ל"סעודה רביעית" שאלנוהו:"הלא מקפיד אתה אבא לקיים סעודה זאת לפני חצות הלילה ואף זרזתנו בכך, אם כן, מדוע איחרת לסעוד היום"? "אצל הרב משה צדקה שליט"א יודע אתה מתי השיעור מתחיל, אך לעולם לא תדע מתי הוא מסתיים, כיון שאהבת התורה הבוערת בליבו של כה"ר שליט"א גורמת לו להאריך מאד בשיעור ואינו שם לב לשעה המאוחרת ואנחנו יושבים ושותים בצמא את דבריו, לכן איחרתי, ובטוחני שאבינו שבשמיים שמח מאד אף על כך שאיחרתי היום לקיום סעודה זאת"!!
• כששאל הוא את אחד מזקני הדור הקודם:"אשתי קשה לה מאד לסעוד סעודה רביעית ואיני רוצה להכביד עליה, מה עלי לעשות"? "תאמר לה שתסתכל עליך כשאתה אוכל" ענה לו הרב, ואכן כך ביקש מור אבינו זלה"ה מאמנו שתבדל לחיים טובים וארוכים, והרבה פעמים קיבלה אף היא תאבון והצטרפה לסעוד איתו.

היה זה ביום ששי לפני שבוע בדיוק, עת לכתי ברחוב, ניגש אלי אברך יקר המוכר לי משכבר הימים כה"ר שמעון אוחנה שליט"א.
"כבר תקופה ארוכה שרוצה אני לבוא אליך ולספר לך את המעט הנפלא שהיה לי עם מור אביך זלה"ה" אמר הוא לי וכה סיפר: "סמוך מאד לחתונתי עדיין לא מצאתי דירה להשכרה, כל חברי ללימודים טרחו והתעניינו במציאת דירה בעבורי אך לשוא, היות והסכום שעמד לרשותי להשכרת דירה היה ממש זעום, וכל דירה שראיתי ירדה היא מהפרק או מחמת מחירה הגבוה בשבילי, או בגלל שלא היתה ראויה למגורים בהתאם לתקציבי הנמוך.
בוקר אחד אמר לי אחד מחברי:"גש למשרד תיווך "מבורך" המתווך שם אדם צדיק הוא יעזור לך.
מיד שמתי פעמי למשרדו של אביך זלה"ה שקיבלני במאור פנים וכששמע את הסך הזעום העומד לרשותי, אמר הוא נחרצות: "בזכות התורה שהנך לומד יזכנו ה" להשיג לך דירה נאה למרות תקציבך זה". וכך הסתובב איתי אביך זלה"ה במשך ימים ארוכים ועם רגליו הכואבות עלה וירד מדרגות במאמצים גדולים, וכך הלכנו מדירה לדירה כשאני מרגיש אי נעימות גדולה.
לאחר שראיתי כמה דירות עם מאמציו הגדולים התנצלתי בפניו על כך ששכחתי לומר לו שאין באפשרותי לשלם "דמי-תיווך", כששמע זאת אביך ענה לי:"הסר כל דאגה מליבך, לא אקח ממך שום פרוטה, את שכר טרחתי אגבה מהמשכיר ולא ממך".
זאת ועוד הוסיף הרב וסיפר:"ערב אחד ישבתי ושוחחתי באולם חתונות עם חבר שסיפר לי שהחליט הוא להתגרש בגלל שנישואיו לא עלו יפה. כל נסיונותי לדבר על ליבו ולהניאו מצעד זה ולגשת לייעוץ נישואין עלו בתוהו. לפתע ראיתי את מור אביך בכניסה לאולם ומשום מה הרגשתי שממנו תבוא הישועה.
כשנפגשו מבטנו צעד הוא לכיוון מושבי ואף אני קמתי לקראתו כדי לכבדו. אביך שהיה אדם שמח מאד מטבעו זיהה את העצבות שעלי מחמת סיפורו של חברי ושאלני:"מדוע אין לך מצב רוח? אשתך והילדים מרגישים טוב? "כן ברוך ה"" עניתי. "אז מדוע אינך שמח"? חזר הוא ושאלני. כיון שרחשתי לו כבוד גדול מאד בליבי החלטתי על דעת עצמי לשתפו בשיחתי עם חברי ואמרתי לו: "חברי זה רוצה להתגרש"! "כמה ילדים יש לך"? שאל אותו מור אביך זלה"ה, "שלושה" ענה החבר. אביך פנה אלי ואמר לי:"לך לרקוד! תשאיר לי אותו"! עשיתי כדבריו וממעגל הריקודים ראיתי את ידו של אביך מונחת על כתפו של חברי כשהוא משוחח עימו בחום ואהבה. לאחר דקות ספורות חזרתי למקום מושבי ואביך אמר לי:"חברך רצה להתגרש, אך עתה רוצה הוא שלום בית! לך ותשב איתו ועם אשתו ותסדר את העניינים". וקם והלך. כששאלתי את חברי:"איך השתכנעת? מה הוא אמר לך"? "לא יודע" אמר לי חברי והוסיף:"הוא המיס אותי בעיניו האוהבות"!

• מור אבינו זלה"ה ידע תמיד להדגיש ולהמחיש באמונתו הצרופה את הארת ימי החגים הנפלאים שחנן אותנו הבורא יתברך.
כך שלא רק אנחנו בני ביתו נדבקנו בהרגשתו האישית אלא אף ידידיו ומכריו היו נשאפים ונסחפים לאותה "רוממות רוח" עילאית שהיתה חופפת עליו בימי כל חג וחג.
• החל מראש חודש כסלו היה הוא זלה"ה חוזר ומשנן:"הנה הגיעו ימי הניסים והנפלאות", וכיון שבכח ליבו האוהב וחיוכו הכובש היה נערץ על חלכאים ונדכאים רבים שראו בו אבא אוהב ותומך, כשהיו מגיעים הם אליו בימים אלו ושופכים את ליבם על הימים הקשים שהיו מנת חלקם, היה מאזין הוא להם ברוב קשב ומיד בסיום דבריהם היה קם מכסאו ולוחץ את ידיהם ברוֹך ובאהבה ואומר:"אתה צודק!! אתה עובר ימים לא קלים וצר לי עליך מאד!! אך חייב אתה עכשיו לקום ולהתעודד ואף לשמוח ולבקש מתוך לב שמח את ישועתך המובטחת, כיון שבימים אלו עשה לנו אבינו שבשמים ניסים ונפלאות שכולם מעל גדר הטבע, ואותה הארה גדולה ונפלאה של הניסים הגדולים שעשה לנו אבינו שבשמים "בימים ההם", חוזרת ומאירה היא אף "בזמן הזה", ואם נשכיל לשמוח ולבקש את ישועתנו מתוך שמחה נזכה אף אנחנו לניסים ונפלאות עצומים"!!
• אף על "מנהגי החג" שאינם מחוייבים בהלכה לא ויתר מור אבינו זלה"ה מעולם, כך שתמיד הקפיד לאכול מהסופגניות שטרחה והכינה מרת אימנו שתבדל לחיים טובים וארוכים, ואף היה יושב עם נכדיו ומסובב סביבון בחברתם להנאתם וקול צחוקם.
• תמיד הקפיד הוא זלה"ה לרקוד עם כל בני המשפחה מיד לאחר "הדלקת הנרות", כשהוא פוצח ומוביל בפיוטי החג, ואף בשנים האחרונות שסבל הוא מאד מכאבים ברגליו בכל זאת לא ויתר על מנהגו זה ומיד היה פותח בשירה וריקודים כבחור צעיר.
• היו שנים בהם היה טורח והולך לבתיהם של גלמודים ואלמנות ומדליק אף בביתם "נרות חנוכה", תוך כדי שבנועם אמריו היה מעודדם ומצחיקם, ובחזרתו לביתו היה אומר לנו בני הבית: "שמחתי מאד להדליק נרות חנוכה בביתו של פלוני, ויותר מכך שמחתי לראותו צוחק ולא עזבתי את ביתו עד שראיתיו מעודד ובמצב רוח מרומם".
• מור אבינו זלה"ה היה "איש משפחה" מובהק ותמיד חיפש "סיבות" להסב לשולחן עם כל יוצאי חלציו, כך שאף בחנוכה היה מבקש מאמנו היקרה לכַנֵס ולהזמין את כל הנכדים כולם בערב אחד, ובכל פעם בו נפתחה דלת ביתו ובפתח היה ניצב אחד מיוצאי חלציו מיד היה פותח בקריאות של שמחה ומחבק ומנשק באהבה גלויה ועצומה כשכולנו מסביב מתפעלים מכך בכל פעם ופעם.

• "נקיות-לשונו" של מור אבינו זלה"ה היתה ידועה ומפורסמת בכל המשפחה ומחוצה לה, עד שלפעמים היינו אנחנו בני ביתו עומדים ומשתוממים מזהירותו המופלגת מביטויים רגילים השגורים בפיהם של רוב הבריות, שהיה הוא זלה"ה מעמידנו ומתקננו איך לאומרם ואם בכלל.
• כשהיה נשאל מור אבינו זלה"ה: "האם לפלוני יש ילדים"? אם אכן היו לו ילדים, היה עונה: "כן! אבינו שבשמים חנן אותו בילדים", אך אם לא היו לו ילדים, מעולם לא אמר על אדם: "אין לו ילדים" אלא: "יש לו מעשים טובים", וכשהיו חוזרים ושואלים אותו: "אבל ילדים יש לו"? היה הוא שוב עונה: "יש לו מעשים טובים", נזהר תמיד שלא לומר תיאור שלילי בשום אופן על שום אדם.
• אף כשהיו שואלים אותו אודות מראהו החיצוני של אדם מסוים, "האם הוא יפה"? היה הוא עונה תמיד: "אין אדם לא יפה, יופי זה ענין של טעם", וכשהיה שומע אדם שעונה ואומר: "פלוני מכוער", מיד היה גוער באותו אדם ואומר: "איך אתה יכול לומר מכוער על יהודי"? וכשהיה אותו אחד מתעקש ואומר: "לדעתי הוא מכוער", היה עונה לו מור אבינו זלה"ה: "ראוי ונכון שתאמר, לטעמי הוא לא יפה"!
• עוד בהיותו חנווני ברחוב שבטי ישראל שב"שכונת מוסררה", כשהיה נשאל על ידי הקונים: "יש לך לחם שחור"? היה מתקן ועונה להם: "יש לי לחם לא לבן" הוסיף בחיוכו הכובש: "לא נעים לומר על הלחם "שחור".
• היה זה כשאחד מנכדיו היה מעורב בתאונת דרכים (לתפ"צ) ובחסדי ה" ניצל, כששמע זאת מור אבינו והתקשר אליו כדי לדרוש בשלומו, סיפר הנכד תוך כדי שיחה ואמר: "החלקתי ונכנסתי בקיר", מיד תיקן אותו מור אבינו בעדינות באומרו: "חס וחלילה! אתה לא נכנסת בקיר, הרכב נכנס בקיר"!
• באחת הפעמים כשהגעתי לבקש את ברכתו לפני טיסתי לחו"ל, שאלני: "מתי בעזרת ה" אתה מתכנן לחזור לחיים טובים ולשלום"? עניתי לו בפשטות: "אני נוחת חזרה בעוד שבועיים ביום חמישי", מיד הוא תיקן אותי ואמר: "חס וחלילה! אתה לא נוחת! המטוס ינחת ביום חמישי ואתה אישית רק תעלה ותעלה"!
• באחד הערבים התקשרנו אליו וביקשנו את ברכתו לנכדו שחום גופו עלה מחמת דלקת באוזנו. למחרת בצהריים התקשר מור אבינו זלה"ה ושאל: "מה שלום הילד"? "ברוך ה"" ענינו, והוספנו: "אין לו חום", "חס וחלילה"! אמר לנו אבינו, "לשונאי ישראל לא יהיה חום"! והוסיף ותיקן ואמר: "תגידו: יש לו חום תקין" (רק למתים אין חום).

בשבוע שעבר בו הורם הנזר והוסרה העטרה עם פטירתו של ראש ישיבת מיר המעטירה, הגאון הגדול הרב נתן צבי פינקל זיע"א.
היה זה יום חורף ירושלמי לפני כ-25 שנה בו ביקשני מור אבינו זלה"ה לגשת לישיבת מיר כדי שאקבע לו פגישה עם ראש הישיבה. "תזכור" אמר לי מור אבינו זלה"ה והוסיף:"איני רוצה להיפגש לא עם המנהל ואף לא עם מי מטעמו אלא אך ורק עם ראש הישיבה".
יצאתי לכיוון ישיבת מיר ובפי תפילה שאזכה לקיים את רצונו של מור אבינו זלה"ה ללא שום עיכובים.
הגעתי לישיבה ושאלתי:"היכן יושב ראש הישיבה"?
"קשה מאד לפגוש אותו! בשביל מה אתה צריך אותו"? שאלני אחד הבחורים. "צריך אני לומר לו דבר אישי מאד", עניתי.
כל כך שמחתי כשאמר הוא לי:"בוא ואקח אותך אליו" ומיד החיש את פעמיו לכיוון ביתו הסמוך לישיבה כשאני בעקבותיו.
כשנכנסתי לביתו ראיתיו מוקף בתלמידים, לא הייתי צריך להמתין זמן רב כיון שתוך דקות ספורות ביקש הוא לשמוע מה בפי.
"מור אבי יש לו שטח למכירה כאן ב"בית ישראל" ומבין הוא ששטח זה מתאים מאד לישיבה" אמרתי.
פני ראש הישיבה אורו כששאל:"איפה בדיוק השטח ומה מחירו"? "מור אבי רוצה להגיע לכאן ולשוחח עם ראש הישיבה", אמרתי. "שיבוא מחר בכל שעה שנוחה לו" ענה לי ראש הישיבה.
למחרת הגעתי עם מור אבינו זלה"ה לאותה פגישה שלא אשכח לעולם, כשלאחר שהבין ראש הישיבה זלה"ה היכן השטח, שאל הוא:"כמה אתה מבקש? מה מחירו של השטח"?
"אוהב אני מאד את תורתינו הקדושה ואת העוסקים בה" ענה לו מור אבינו זלה"ה והוסיף:"כך שאשמח מאד שבשטח זה ילמדו בני תורה, ולכן איני רוצה לנקוב בשום סכום, אלא ככל אשר יאמר ראש הישיבה כך יהא"!
ראש הישיבה התפעל מאד ואמר:"אני מעדיף שתנקוב אתה בסכום אותו אתה מבקש", ומור אבינו זלה"ה סירב שוב ואמר:"לא כבוד הרב! לא אנקוב בשום סכום! אלא כל סכום שיאמר רבנו אקבל בשמחה ובאהבה"!
"אתייעץ עם אנשי, תבוא מחר ונשוחח שוב" ענה ראש הישיבה.
כשחזרנו שוב למחרת קיבל ראש הישיבה זלה"ה את מור אבינו זלה"ה בשמחה רבה ובאהבה גלויה ופתח ואמר:"בדקנו את הנתונים של הנכס והתברר לנו שקטן הוא בשבילנו, אך ברצוני לומר לך ששמחתי מאד לפגוש ולהכיר יהודי אוהב ה" כמוך"!!! "הנני מודה לה" שזכיתי לשוחח איתך" ענה מור אבינו זלה"ה, וקם ונישק את ידו ונפרד ממנו לשלום.

• כל אדם המתרטב בגשם, מצטער הוא בכך, ואם נתקל הוא בגשמי זלעפות, מיד יחיש את פעמיו ויגיע אל ביתו סר וזעף, וככל שבגדיו רטובים יותר, מצב רוחו עכוּר יותר, ולפעמים אף כעוס הוא מאד.
לא כן היה מור אבינו זלה"ה, תמיד כשהיה יוצא לדרך והיו הגשמים מרטיבים את בגדיו, היה מתמלא בשמחה, וככל שהיו הגשמים מרובים, כך היה שמח יותר ויותר, ולא אחת תפסוהו גשמי זלעפות כשהוא צועד ברחובות העיר, וכל האנשים שסביבו נסים ונמלטים על נפשם מחמת הגשם הכבד, והיה הוא זלה"ה עומד באמצע הדרך ומרים עיניו לשמים ופותח בשיר שבח והלל לה" יתברך ואומר:"ישתבח שמך לעד! כמה אתה אוהב אותנו! כמה ברכתך גדולה היא עלינו במאד מאד! על כל טיפה וטיפה אנחנו מודים לך בכל לבנו"!!!
• בתקופה בה התגוררנו בשכונת "מעלות דפנה" שבירושלים עיר הקודש, בסוף רחוב מח"ל, היה הולך מור אבינו מידי שבת בשבת לבית הכנסת "ישועה ורחמים" שבשכונת בית ישראל, כדי לקרוא בתורה ולהוציא את הרבים ידי חובתם.
כיון שסבל הוא מאד מכאבים בברכיו, היה צועד כשעה הלוך ושעה חזור, וכשגברו הכאבים בברכיו היה מאט את הליכתו וצועד שעה וחצי בכל כיוון. בשבתות החורפיות שבירושלים עיר הקודש, בהן התברכנו בגשמי רצון ברכה ונדבה, היתה זו מרת אימנו, שתיבדל לחיים טובים וארוכים, שהיתה אומרת לו:"השבת תתפלל קרוב לבית, ור" יששכר גרג"י זצ"ל (שאף הוא נמנה על המתפללים הקבועים בבית כנסת "ישועה ורחמים"), הוא יקרא להם בתורה ויוציא אותם ידי חובה", ומור אבינו זלה"ה היה עונה לה:"אין לך מושג איזה נחת רוח אעשה לאבינו שבשמים כשיראה אותי צועד ברגלי בגשם הזה כדי להוציא את בניו ידי חובת קריאת התורה"! וכך היה יוצא והולך לבית הכנסת.
כשהיה חוזר לבית היה כולו רטוב עד לשד עצמותיו, ואנחנו בניו היינו עוזרים לו להוריד את בגדיו הספוגים במי הגשם, תוך כדי שהיה מתרה בנו:"תיזהרו שלא תיכשלו באיסור סוחט", ועם כל בגד ובגד שהיינו עוזרים לו להוריד היה הוא מודה בשמחה רבה לאבינו שבשמים על הגשמים הרבים, ואומר לאמנו שתיבדל לחיים טובים:"בואי ותראי כמה ברכה ה" שפך עלי"!!
אף בימי השלגים הכבדים לא היה מוותר על תפילה במנין והיה מתבוסס בשלג בדרכו לבית הכנסת, ומקפיד על כך להיות מהעשרה המגיעים ראשונים לבית הכנסת.

• מור אבינו זלה"ה התבטא פעם ואמר:"ברוך ה" זכיתי ומיום עומדי על דעתי התפללתי תמיד שחרית מנחה וערבית במניין"!

• אף כשהיה חנווני ברחוב "שבטי ישראל" היה מקפיד על תפילה בזמנה ובמניין.
תקופה ארוכה כשהיה מגיע לחנותו לאחר תפילת שחרית בשעת בוקר מוקדמת, נוכח היה לראות שחסרים בארגזים כמה ככרות לחם ומוצרי חלב, היה קשה לו מאד מכך ובכל זאת היה מרים עיניו לשמים ואומר:"רבונו של עולם! אני מוחל להם בלב שלם! אנא ממך שלא יענש שום אדם בסיבתי"!
• בוקר אחד פגש הוא את הנהג של "תנובה" ששאלו:"מדוע אתה מגיע כל כך מאוחר"? "אני מוריד את הארגזים ורואה בעיני איך שאנשים לוקחים בלי לשלם! אתה לא יכול לבוא יותר מוקדם"? "לא" ענה לו אבינו והוסיף:"אני לא יכול לבוא יותר מוקדם כיון שעלי להתפלל תפילת שחרית ומקפיד אני להתפלל במניין"!
הוסיף הנהג ושאלו:"אני מכיר עוד חנוונים דתיים שמתפללים ומגיעים לחנותם לפניך", "נכון מאד" ענה לו אבינו והוסיף:"אך אני מקפיד לפתוח את היום בלימוד תורה ולכן מיד לאחר התפילה יושב אני ולומד את "חֹק לישראל" השייך לאותו יום".
• לא אחת ראינוהו נותן לחם וחלב למשפחות מעוטי יכולת ולא גובה תשלום, וכששאלנוהו על כך ענה:"לחם וחלב מוצרים בסיסיים הם וראוי לעשות בהם צדקה", וכשראינוהו מעניק אף תבניות ביצים, חייך הוא מאוזן לאוזן את חיוכו הכובש ואמר:"גם ביצים מוצר בסיסי הם ואת התשלום עליהם אקבל מאבינו שבשמים"!
• בהספד של יום השנה לפטירתו שהתקיים בבית הכנסת "היזדים" סיפר לנו מר כהן המתגורר בשכינות לבית הכנסת "ישועה ורחמים": בכל שבת כשהיה מסיים את תפילתו במניין שמתקיים בבית הכנסת למעלה, היה מזדרז לרדת למניין השני המתקיים בבית הכנסת למטה, כדי לשמוע "ברכת כהנים", ולענות עוד אמנים על הקדישים, וכל זאת כשהליכתו היתה קשה לו מאד מחמת כאבים עזים שסבל בברכיו.

• מור אבינו זלה"ה אהב במאד מאד את תורתינו הקדושה ואת לומדיה. אהבה זאת לא ידעה גבולות, ובכל עת ובכל זמן היה משנן הוא באוזנינו ובאוזני נכדיו את גודל אהבתו לתורתינו הקדושה, ואת כמיהתו הגדולה לעסוק בה תמיד כל הימים.
השבוע פגשתי את ר" משה הי"ו (מוריס), בנו של אותו איש אלוקים קדוש ונורא, צדיק יסוד עולם, הרב יחיא שניאור זיע"א (שהיה חברותא של בבא סאלי זיע"א) ובתוך דבריו סיפר לי מוריס הי"ו ואמר: "דע לך שמור אבי הקדוש אהב מאד את אביך ובכל בוקר הוא היה מגיע לחנות שלו כדי לקנות ממנו מוצרי חלב ועוד מצרכים בסיסיים, ולמרות שהיתה חנות מכולת אחרת הסמוכה לביתנו, בכל זאת העדיף מור אבינו לקנות בחנותו של אביך", וכשראה מוריס את שמחתי הגדולה למשמע דבריו, הוסיף הוא ואמר: "בוא ואספר לך עובדה גדולה מזאת, שאין לי ספק שאינך יודע זאת: דע לך שבכל יום ויום היה אביך סוגר את חנותו בצהריים למשך שעה וחצי, והיה בא לביתנו ולומד תורה עם מור אבי, ואנחנו בבית ידענו כולנו שאם מר יזדי מהמכולת מגיע, מיד צריך לפתוח לו את הדלת כי הוא כמו בן בית ממש".
• ר" ינון יזדי הי"ו נכדו של מור אבינו זלה"ה מספר: "שבת אחת הגעתי להתארח אצל סבא זלה"ה ובבוקר יום השבת נוכחתי לראות ששכחתי להביא "טלית" לתפילת שחרית.
כשעמדנו לצאת מהבית לתפילה שאלני סבא: "מדוע אינך מתעטף בטלית"? "שכחתי את הטלית בבית", עניתי, ואז תפסני סבא בזרועי בנחת ואמר לי: "אני לא מבין איך אדם מכניס מכנסיים או כל בגד אחר למזוודה לפני שהניח בה את הטלית"?....
• אף כשהיה מברכנו מידי ליל שבת תמיד היו ברכותיו מתחילות בברכות רוחניות: "שתזכה ותהיה עבד ה" נאמן גדול בתורה וביראת שמים" ורק לאחר מכן היה מוסיף אף ברכות גשמיות כגון: "שתזכה לפרנסה בריווח תמיד כל הימים" וכן על זה הדרך.

ימים אלו רוויי הוד היו הם במחיצתו של מור אבינו זלה"ה.
לעולם לא נשכח את אימת הדין שהיתה שרויה על פניו מאותו רגע בו היה יוצא מביתו ב"ליל הכיפורים" עד צאתו של היום הקדוש.
עוד בהיותנו ילדים הציע הוא לנו לעשות "תענית דיבור" במשך כל ליל יום הכיפורים ויומו.
מיותר להדגיש שאף הוא אישית נהג כך ומידי שנה בשנה עשה "תענית דיבור" ביום קדוש זה במשך עשרות שנים.
כדי שלא נצטער מכך שאינו משוחח עימנו ביום קדוש זה היה נוהג להכין אותנו לכך במשך כל היום שלפניו באומרו:"כמה כדאי לקיים "תענית דיבור" ביום זה ולקבל שנה טובה ומוצלחת".
במשך כל יום הכיפורים היה מור אבינו זלה"ה מקפיד שלא לצאת מפתח בית הכנסת עד לאחר תפילת ערבית שבמוצאי היום הקדוש.
מיד בכניסתו לבית היה אומר לנו:"תתכוננו! נטעם משהו ומיד ניגש לבניית הסוכה".
כיון שבניית הסוכה היתה קשה עליו, הקפיד הוא בכל שנה ושנה לבקש מאיתנו שנעזור לו להניח את הסכך על גבי הסוכה באומרו:"עיקר הֵכְשֵר הסוכה תלוי הוא בסכך ובהנחתו זוכה אני במצוות בניית הסוכה".
לפני כ- 35 שנה עוד בהיותנו צעירים, באותה תקופה היו בונים את הסוכות מקרשים ומסמרים בלבד, לא אחת היה המסמר מתעקם תחת מכתו של הפטיש, ולא נותר לנו אלא לחלצו ולזורקו, וכשהיה רואה זאת מור אבינו זלה"ה היה אומר:"כמה חבל שלא זכה מסמר זה להיות תקוע בסוכה".
וכשהיה הפטיש נוחת לנו על האצבע והיינו מרימים קול צעקת כאב, מיד היה ניגש אלינו ומחבקנו לליבו הרחום ואומר:"לא נורא! אשריך שנפצעת למען מצוות בניית סוכה".
היה נזהר מאד בכבודם של קרשי הסוכה כיון שהם חפץ של מצווה ולכן לא היה מרשה לנו לזרוק קרש באוויר כדי למוסרו לאחֵר באומרו:"דרך בזיון הוא זה ופגיעה היא בחפץ של מצווה".
היה משתדל מאד לתלות "שבעת המינים" חיים בסוכה.
במשך כל ימי החג היתה שמחה גדולה שרויה על פניו, ולכל מקום שאליו היה הולך במשך החג היה לוקח עמו את "ארבעת המינים" ומגישם לכל יהודי הנקרה בדרכו ואומר לו:"כך ידידי תברך ותנענע", ואף היה שואלו אם כבר בירך הוא השנה "שהחיינו" ואם הלה היה משיב בשלילה, היה מזרזו מור אבינו זלה"ה לברך אף ברכה זו.
מידי יום ביומו נהג הוא לנענע את לולבו ב-"כותל המערבי" והיה מבקש ומפציר בכל החיילים המשרתים שם לברך "על נטילת לולב" באומרו:"זוהי השמירה הגדולה ביותר עבורכם"!!
היה מקפיד מאד להוציא מהסוכה קערות ובקבוקים ריקים ואומר:"אין זה מכבוד הסוכה להשאיר בה כלים אלו".
ביום "הושענא רבה" אחר הצהריים עת נפרד הוא מסוכתו היה ניגש ומנשק את קרשי הסוכה, ואף מבקש סליחה אם לא נזהר בכבודה כראוי בשיחת חולין וכדומה.

ה"ימים הנוראים" היו מלאי-הוד במחיצתו של מור אבינו זלה"ה, במשך עשרת ימי תשובה היה מרבה לדבר על עומק הדין והיה שואל את כל הנקרה בדרכו:"מה עושים? איך זוכים בדין"?
במתק שפתיים נפלא היה מספר לנו על מינהגם ושיחתם של רבני העדה בעיר הולדתו "אפגניסטאן" בימים קדושים אלו, ובתיאוריו הנפלאים היה סוחף אותנו אל דביקותם של אותם דמויי-הוד.
• מידי שנה בשנה היה משתדל מאד להרבות באכילה בערב יום-הכיפורים, וכמאמר חזל:"כל האוכל ושותה בתשיעי, כאילו התענה תשיעי ועשירי", ואף היה מפציר באורחיו לאכול ולשתות, והיה אומר לכל אדם:"היום אתה צריך לאכול ולא בגלל שאני אומר לך, אלא חז"ל אומרים לך"....
• בגד מיוחד היה לו למור אבינו זלה"ה שהיה לובשו פעמיים בשנה, ביום ה"כיפורים" וביום ה"פורים", והיה מסביר את מנהגו:"כיון שהשמחה בפורים, שווה בכוחה לדמעות של כיפורים, ראיתי לנכון לייחד להם בגד אחד".
• עוד בהיותינו ילדים ידענו שאבא לא מדבר כלל ביום-כיפור, "תענית-דיבור" רצופה מ"ליל-כיפור" עד מוצאי יום הכיפורים.
• ביום הכיפורים היה יוצא להתפלל תפילת שחרית ב"נץ-החמה" עם ראש הישיבה חכם יאודה צדקה זיע"א בבית הכנסת "שאול-צדקה", ולאחר תפילת שחרית היה מגיע לבית הכנסת "ישועה-ורחמים", ולא היה יוצא מבית הכנסת עד מוצאי יום הכיפורים, וכשהיה חוזר לבית במוצאי הצום היה אומר לנו:"כל מי ששוהה רצוף בבית הכנסת במשך כל יום כיפור ואינו חוזר לביתו, הרי הוא לאדם חדש, ואין הנאה גדולה-מזאת"!!!

• זכה מור אבינו זלה"ה והרבה מהנהגותיו הקדושות אומצו בחייו על ידי חבריו ומכריו, ואף לאחר עלותו לגנזי מרומים.
• ידידו ורעו מנוער ר" מתתיהו רבי שיבדל לחיים טובים וארוכים אמר לנו:"תמיד נהנתי לשמוע את קריאתו בתורה של מור אביכם זלה"ה, בכל פעם שנזכרתי באותה קריאה מדוקדקת ביותר שהיה רגיל בה מור אביכם זלה"ה, הייתי מצטער מאד שמחמת רגלי הכואבות איני מסוגל לצעוד עד בית הכנסת "ישועה ורחמים" שבשכונת "בית ישראל".
עוד הוסיף ואמר לנו:"מאותו יום ההספדים בו שמעתי שהיה מור אביכם מדקדק ונזהר מאד לומר בכל יום "ותתפלל חנה" לפני התפילה, אף אני התחלתי לדקדק בכך וזהיר אני בכך בכל יום".
• איש יקר וחביב הוא ר" שמואל בן דוד שליט"א אשר אהבתו לתורתינו הקדושה ומצוותיה מן המפורסמות היא וברוך ה" זכינו ובניו ובנותיו נמנים הם על שומעי לִקְחֵנוּ.
כיון שזכינו בשנה שעברה והתארח אף הוא עימנו בימי ראש השנה ב"בית הארחה בית וגן", אי לכך, הרהבתי עוז בנפשי התקשרתי אליו ושאלתי:"מדוע נעדר שמך מרשימת האורחים בימי ראש השנה הקרובים? מדוע לא הִצְטַרַפְתָ אלינו עדיין"?
ר" שמואל הי"ו ענה לי כך:"דע לך שהנני קורא בתשומת לב מרובה את המדור "צדיק וישר הוא" שהינך כותב על מור אביך זלה"ה ומשתדל אני מאד לאמֵץ את מנהגיו הקדושים, באחד העלונים כתבת על שמחתו הגדולה שהיתה למור אביך זלה"ה בכל שבת בה היו לו אורחים על שולחנו, מיד החלטתי אף אני לאמץ מנהג זה, וחיפשתי ואף מצאתי בחורים צעירים שלומדים באחת הישיבות הסמוכות והזמנתי אותם שיבואו להתארח על שולחני, ומאז ועד היום ברוך ה" זוכה אני בכל שבת וחג שבחורי חמד אלה אורחַי הם בקביעות, לכן נבצר ממני מלהצטרף אליכם בימים קדושים אלו".

• מידי שנה בשנה היה נוהג מור אבינו זלה"ה ללמוד את כל ספר "תיקוני הזוהר" בכל חודש אלול, ואף היה מזרז את בניו ונכדיו ואת חבריו וידידיו לסיים את "תיקוני הזוהר" במשך החודש.
• במשך חודש אלול היה ממעט מאד בדיבורו ומנצל את רוב ככל זמנו בלימוד תורה והיה אומר:"צריך ללמוד הרבה ולהכין כמה שיותר זכויות ליום הדין הגדול והנורא הקרב ובא".
• היה משתדל הוא מאד לסיים מידי שנה בשנה אף "ששה סדרי משנה" והיה מכוין לערוך את הסיום בסעודת מצווה מפוארת ביום פטירת אימו ע"ה שאף הוא חל בחודש זה.
• בסעודות סיום אלו היה טורח לקנות דגים ושאר מיני מטעמים, ואף היה מזמין תלמידי חכמים ומבקשם לשאת דברים בתוך הסעודה.
• בסיום סעודות אלו היה מבקש להגיש פירות ומגדנות שברכתם "בורא פרי העץ" ו"בורא פרי האדמה", ומיני פיצוחים מיוחדים הקלויים בקלייתה המיוחדת של מרת אימנו שתבדל לחיים טובים וארוכים, וכשהיו קמים המסובים ללכת לביתם, היה מור אבינו זלה"ה לוקח צלחות עמוסות מהשולחן ומרוקן את תכולתן לכיס החליפה של התלמידי חכמים, תוך כדי שהודף הוא את כל ניסיונותיהם למונעו מכך באומרו בחיוך:"תן לילדים שיברכו"!!
• היה זה בערב האירוסין של אחותינו היקרה תחי", בהשתתפות מורנו ורבנו עבד ה" נאמן חכם יוסף עדס זיע"א שאהב את מור אבינו זלה"ה מאד.
עת קם חכם יוסף עדס זלה"ה ללכת לביתו, מיד ניגש מור אבינו זלה"ה לשולחן ולקח צלחת גדושה ב"פיסטוק חלבי" (שאמי) ושפכה לכיסו של החכם. חכם יוסף זלה"ה שאלו:"למה לשפוך לכיסים"? "אני מקריב קורבנות" ענה לו מור אבינו זלה"ה, חייך חכם יוסף זלה"ה ואמר לו:"אשריך! אני מקנא באהבת התורה שלך"!!!

• אהבתו העצומה של מור אבינו זלה"ה לתלמידי חכמים היתה לשם דבר, לא אחת ראינוהו עומד ומביט בהערצה גדולה בתלמיד חכם שעבר לידו ואף לאחר שכבר חלף והלך לו, היה מור אבינו מסתובב לאחוריו וממשיך ומביט בו ואומר:"אשריו ואשרי חלקו! אשרי אביו ואמו! ירבו כמוהו בישראל"!
• כמעט מידי שבת בשבת היה מקפיד לקנות "פתיחת ההיכל" ומכבד את רב בית הכנסת בפתיחתו והיה מבקשו להתפלל בפתיחת ההיכל על בניו שיזכו אף הם ויהיו תלמידי חכמים ועבדי ה" יתברך באמת.
• כשהיה רואה תלמידי חכמים נושאים סלים לביתם, היה מזדרז אליהם ומבקשם שיתנו לו להרים את הסלים, ולא אחת היו אלו אברכים צעירים ממנו בעשרות שנים.
• כשהיה פוגש ברחוב אדם שיש לו בן תלמיד חכם, היה מברכו בקול רם ואומר לו:"אשריך! אשריך! ואשריך"!
וכשהיו עוברי אורח שואלים אותו:"מה קרה? מדוע אשריו"?
היה אומר להם:"מה קרה? דבר טוב מאד קרה! יהודי זה זכה ויש לו בן תלמיד חכם"! ותוך כדי פליאתם של אותם עוברי אורח על התלהבותו הגדולה היה מוסיף ואומר:"הלוואי וכל עם ישראל יזכו כמוהו"!
• בהיותנו ילדים כשהיינו הולכים עימו ברחוב ופוגשים בתלמיד חכם היה מזדרז הוא ומחיש את צעדינו לכיוונו ומיד מרכין את ראשו בהכנעה מופלגת ואומר:"אנא יברכנו רבנו"!
לאחר שהיה החכם מברכו, היה מבקש ממנו שיברך אף אותנו, והיה עומד על כך שהחכם יברך כל אחד מאיתנו בנפרד כדי שיניח את שתי ידיו על ראשו של כל אחד מאיתנו, ולא היה מסכים שהחכם יניח יד ימין על ראש אחד ויד שמאל על האחר באומרו:"שתי ידיך כאחת חזקות הן יותר"!

• "זיכוי הרבים" היה משוש חייו של מור אבינו זלה"ה. השתדל הוא במאד מאד לזַכּוֹת את הרבים בכל עת ובכל זמן.
באותה תקופה בה התגורר הוא ברחוב מח"ל בשכונת "מעלות דפנה" בירושלים, הבחין הוא בכך שהרבה מהדיירים אינם מגיעים לבית הכנסת בליל שבת, וכששאלם:"על מה ולמה? מדוע אינכם מגיעים לבית הכנסת בליל שבת"? ענו הם לו:"ההליכה קשה לנו מאד ואין בכוחנו להגיע בליל שבת לבית הכנסת, ורק ביום שבת מתאמצים אנחנו ומגיעים כדי לזכות ולשמוע את קריאת התורה. מיד כששמע זאת אבינו אמר הוא להם:"החל מליל שבת הקרובה מארגן אני מניין תפילה בביתי וכך במשך תקופה ארוכה היו מגיעים הדיירים מהקומות העליונות ומשאר הבניינים הסמוכים וגודשים את סלון ביתו של מור אבינו זלה"ה.
• לעולם לא נשכח את אותה שמחה שהיתה פושטת על פניו בכל ליל שבת באומרו:"ישתבח שמך לעד אבינו שבשמים שזכיתני לזכות את בניך להתפלל במניין עם קדיש וקדושה"!!
• גם בחג הסוכות היה הוא אומר לחבריו מאחינו החילוניים שבשכונה:"בוודאי שרוצה אתה לחנך את בניך לאור היהדות ולכן הנני מזמינך בשמחה להגיע לסעודת ליל החג בסוכתי, וכך יראו בניך ויחושו במתיקותה של מצווה נפלאה זו"!!
• אף כשהיה חוזר בחול המועד מבית הכנסת וארבעת המינים בידיו, היה ניגש לכל איש ואיש ושואלו במאור פנים:"האם בירכת כבר על ארבעת המינים"? ומיד היה עוזר לעומד מולו לברך כדי לזכותו במצווה.
• במשך כל החג היה משתדל לאכול מידי יום ביומו בשר בקר באומרו:"והלא אמרו חכמנו: אין שמחה אלא בבשר ויין".

• שמחת החיים שזכה לה מור אבינו זלה"ה היתה ללא גבולות, תמיד השתדל הוא מאד לשמח ולעודד את כל הזקוקים לכך.
לא אחת התקשר הוא אלינו ואמר:"פגשתי את פלוני ברחוב ושוחחתי איתו קצרות והבנתי שמצב רוחו עכור, הוא נשמע עצוב אנא תבררו לי: מה הסיבה? מדוע הוא נשמע כך? אולי הוא זקוק לעזרה? אני מבקש שתעדכנוני כדי שאראה אם יש דרך לשמחו ולעודדו".
• כמה פעמים קרה שאיחר הוא מאד לחזור לבית לאחר שיעורו הקבוע בבית הכנסת "ישועה ורחמים", אימנו היקרה שתיבדל לחיים טובים וארוכים היתה מתקשרת אלינו ואומרת בדאגתה: "אבא עוד לא הגיע", וכשהיינו יוצאים לחפשו תמיד מצאנוהו עומד ומשמח אנשים קשי יום, וכשהיינו מתקרבים אליו מיד היה רומז לנו שלא לזרזו בשום אופן וממשיך ומעניק לאיש שיחו את ההרגשה הכי טובה שבעולם, ולא היה עוזבו עד שראהו חזק מעודד ומחוייך.
• תמיד היה מבקש מנכדיו היקרים להתקשר אליו במשך השבוע לשוחח איתו, שיחתו איתם היתה בסבלנות מרובה ובאהבה אין קץ, ואם חלילה היה מזהה נימה של עצבות בדיבורם מיד היה מתקשר להוריהם ומעמידם על הדבר, ומבקשם לשמחו מיד.
• גם אחרי שעבר פעמיים "אירוע מוחי" ו"התקפי לב" ואף לאחר שניצל בניסי ניסים מהפיגוע המחריד בשוק מחנה יהודה, תמיד כשהיינו מגיעים לבקרו, היינו מצטערים מאד בראותנו את מצבו.
וכשהיה מזהה הוא את עצבותנו מיד היה גוער בנו ואומר:"מה יש? מה קרה לכם? תודו לבורא עולם שאני חי, מדבר שומע ורואה אותכם כי גבר עלינו חסדו"!!!
• תמיד היה משנן הוא באוזנינו את הפסוק:"תחת אשר לא עבדת את ה" א-לוקיך בשמחה"!

• מיד לאחר י" באב היה מור אבינו זלה"ה חוזר לשגרת שמחת חייו המלאה, ובשבת שאחרי תשעה באב הנקראת "שבת נחמו" היה יושב בשולחן השבת שמח וטוב לב ומזכיר את הפסוק הנפלא מתוך ההפטרה:"כאיש אשר אימו תנחמנו כן אנוכי אנחמכם" ואומר:"בואו וראו עד כמה חביבים אנחנו לפני אבינו שבשמים ואהבתו אלינו אינה יודעת גבולות, עד שברוב רחמיו ואהבתו אומר הוא לנו:"אני לא רק אבא שלכם אני גם אמא שלכם"!!
• במשך כל שבעת השבועות שאחרי תשעה באב (הנקראים "ימים של נחמה" על שם ההפטרות המנחמות שקוראין באותן שבתות) היה שש ושמח וצוחק עם כל אדם ומרבה לומר דברי נוחם ועידוד לכל יהודי באשר הוא כשבסיומם היה מדגיש ואומר:"זהו זה! עברנו את האבלות האחרונה של יום תשעה באב, מעתה ואילך יהא זה יום חג לעם ישראל".
• בימי החופש היה מצטרף מור אבינו זלה"ה אלינו ונוסע איתנו לפארקים ולגני שעשועים כשתנאי אחד היה מתְנה הוא איתנו:"אתם אחראים לכך שלא אאחר לשיעורי הקבוע בערב", במשך כל אותן שעות בהן בילה הוא איתנו בחברת נכדיו, לא היה מאושר ממנו, וזונח הכל וצוחק ומתעסק ומשתעשע וצוהל ושמח מאד עם נכדיו, וכל הגה וציחקוק שיצא מפיהם היה מיסב לו עונג רב, וכשהיינו קוראים לו ומבקשים ממנו לאכול היה עונה:"מה שאני אוכל פה (את הנכדים) הרבה יותר טעים והרבה יותר מזין ומאחל לכם שאף אתם תזכו לאכול כמוני"!
• ביום "ט"ו באב" היה משתדל מור אבינו זלה"ה לאכול "על האש" ואף היה מפציר בבניו ובנכדיו לבוא ולסעוד במחיצתו בהסבירו:"הגמרא אומרת שט"ו באב הוא "יום טוב" (חג), וביום טוב צריך להתענג ולאכול בשר".

• ציפייתו הגדולה והעצומה של מור אבינו זלה"ה לביאת המשיח לא ידעה גבולות, כך שאפילו בערב תשעה באב היה מכריז בקרב בני ביתו וחבריו ואומר:"עוד תראו את אהבתו העצומה של הקדוש ברוך הוא אלינו עת ישלח לנו ממש בשעות הקרובות את משיח צדקנו".
• כשהיינו עורכים את ה"סעודה המפסקת" על הקרקע, היה הוא מעיר לנו בעדינות:"למה אתם ממהרים? המתינו מעט קט וראו את ישועת ה" שהוא יעשה לנו היום"!!!
• תמיד היה מצטרף אחרון ל"סעודה המפסקת" ביושבו על הריצפה ובכל שנה הקפיד הוא מאד לטבול בעפר את פרוסת הלחם ומאכלו בסעודה זו, ואף היה לוקח מן העפר ומניח על מצחו ואומר:"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי".
• אף את נעלי הבד המיוחדים לתשעה באב לא היה נועלם אלא סמוך ליציאתו מן הבית לבית הכנסת באומרו:"אולי בדקות אלו יגיע המשיח ולא נצטרך לנעול נעליים אלו".
• ציבור המתפללים זוכרים הם את בכיותיו הנוראות כשהיה קורא את הקינות, היה מזיל כנחל דמעה בבכי נורא ואיום, עד שכמעט ולא נותרה עין יבשה בבית הכנסת.
• קול בכיו היה הולך וסוער עת היה קורא הוא את הקינה הנוראה אודות "עשרה הרוגי מלכות" ו"חנה ושבעת בניה", ובכלל כל פיסקה שהיה קורא בה על הריגת הצדיקים היה קולו נשבר בבכיו.
• כשהיה חוזר מבית הכנסת בליל תשעה באב היינו בני הבית יושבים סביבו על הריצפה, וכשדמעות בעיניו היה מספר לנו סיפורים ומדרשים כיד ה" הטובה עליו, ממוראות הרעב ששרר בירושלים ומשריפת בית אלוקינו ועד היום צרובים במוחנו אותם מילים בדיוק שתיאר לנו בסיפורו, אודות הדו שיח הכואב מאד שהיה לאבותינו הקדושים עם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא מיד לאחר שריפת בית המקדש וגלות ישראל מארצם.
• בשוכבו לישון היה פורש מחצלת על הריצפה ושולח אותנו להביא אבן גדולה מהרחוב כדי להניחה מתחת לראשו.
• כיון ששימש הוא בקודש, כחמישים שנה, בהיותו "קורא בתורה" בבית הכנסת "ישועה ורחמים", היה הוא "חזן" בליל תשעה באב ויומו כשקולו נמוך ושבור, אך בתפילת המנחה של יום תשעה באב היה מתפלל בקול רם וצלול, וכשהיה מגיע לפסוקים:"נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם" היה אומר זאת בשמחה גלויה כשחיוך רחב על פניו ומיד לאחר התפילה אומר לנו:"איזו נחמה נפלאה ניחם אותנו אלוקינו בטוחני שבעזרת ה" בשנה הבאה יהא זה יום חג נפלא ושמח לכל עם ישראל".

• דרכו של כל אדם המשתתף בשמחה משפחתית כזאת ואחרת, בדרך כלל רגיל הוא להדגיש ולשבֵח למחרת את השמחה הגדולה שבה השתתף הוא אמש.
רוב ככל האנשים הנשאלים:"איך היה האירוע אתמול בלילה"? עונים הם:"נפלא! אירוע מדהים"! ולפעמים אף מוסיפים ואומרים:"מימי לא הייתי באירוע כזה! זה אירוע של פעם בחיים"! אך לא כך היתה תשובתו של מור אבינו זלה"ה, שתמיד חורבן בית המקדש היה לנגד עיניו, כשהיה נשאל:"איך היה האירוע שהשתתפת בו אמש"? היה עונה:"רק משיח צדקנו היה חסר"! וכשהיו מוסיפים ושואלים:"היה ממש מושלם"? היה עונה:"כן! אם משיח צדקנו היה נוכח באירוע, הוא היה באמת מושלם"!
אנחנו בני הבית שידענו את מנהגו זה, היינו נפעמים קצת דוחקים בו שבכל זאת יאמר לנו:"איך היה ועד כמה הוא נהנה"? תמיד היה חוזר ואומר:"רק משיח צדקנו היה חסר"! וכשבנו אהובו הרב שמעון שיבדל לחיים טובים וארוכים היה מפציר בו כדי לשמוע ממנו תיאור אחר על האירוע, היה מור אבינו זלה"ה עונה בחוכמתו הגדולה ובעדינותו המופלגת :"היה משהו משהו"! אך מעולם לא התבטא במילה המבטאת שלימות של שמחה.
• אף כשהיינו יוצאים איתו לקנות מוצרי חשמל או כלים יקרים, או כשהיה מגיע אלינו לביקור לאחר שקנינו: סלון, פינת אוכל, ושאר מוצרי חשמל, כשהיינו שואלים אותו:"אבא! זה יפה"? היה עונה הוא לנו:"אם משיח צדקנו היה פה, זה היה הכי יפה"! וכשהיינו חוזרים ושואלים:"בכל זאת, איך זה בעיניך"? היה עונה:"אני שמח איתכם ומברך אתכם שתשתמשו בכלים אלו עם בריאות איתנה ונהורא מעליא"!
• אף כשהיה זוכה לקיים מצוות שמצוותן משנה לשנה כגון: נטילת ארבע מינים, הדלקת נרות חנוכה, וכדומה, על אף ששמחתו ברגעים אלו היתה גדולה ועצומה מאד, ולפעמים אף היה פותח בריקוד וסוחף עימו את כל הנוכחים, תמיד לאחר הכל היה מרים עיניו לשמים ואומר:"אנא אבינו שבשמים! זכנו כבר לביאת משיח צדקנו ואז תהא שמחתינו בקיום מצוותיך שלימה ביותר"!
• כשהיה מגיע מור אבינו זלה"ה לשמחתם של בניו ונכדיו שיבדלו לחיים טובים וארוכים, היה שרוי בשמחה מרוממת ביותר, ובמשך כל שעות האירוע היה עובר מאורח לאורח ומרים איתו כוסית "לחיים" ומברכו במאור פנים ובשמחה רבה.
כשאחד האורחים היה אומר לו:"אני נהנה לראות אותך כל כך שמח"! היה מור אבינו זלה"ה עונה:"אם משיח צדקנו היה פה הייתי יותר שמח"!
תמיד הקפיד הוא לגשת באמצע השמחה ליתומים ואלמנות ושאר אנשים קשי-יום ולדרוש בשלומם ולחזקם ולעודדם ולא היה מניחם עד שהיה מעלה חיוך רחב על פניהם, ואף היה מזרז אותנו בעלי השמחה לגשת לאותם אנשים ולברכם.
שמחה גדולה רבה ועצומה היה מיסב הוא לנו בעת שהיה פורץ הוא למרכז מעגל הרוקדים, ובשמחה מופלגת היה מרים את מקלו ורוקע ברגליו ומנענע את גופו כשכולו שיר שבח והלל לאבינו שבשמים על שזיכהו להשתתף גם במצווה זאת.
אנחנו בני המשפחה ואף שאר האורחים היינו מפסיקים את ריקודנו ועומדים סביבו במעגל ומריעים לו במחיאות כפיים סוערות וקיצביות, בכל שמחה ושמחה היינו מצפים לדקות נפלאות אלו לראותו במרכז המעגל שש ושמח מאד מאד.
לאחר שהיה מסיים את ריקודו המרגש, היה ניגש אלינו ומחבקנו ומנשקנו באהבה אין קץ ולוחש באוזנינו:"אם כך אנחנו שמחים ומאושרים עכשיו, אזי כמה שמחה ואושר יהיו לנו בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו! מה נעשה בגאולה השלימה? איך חוגגים שמחה מושלמת"? וכך היה ממשיך ומאריך בדיבורו אודות ביאת משיח צדקנו שיתגלה במהרה בימינו אמן ואמן!!!

• על אף העצבות הגדולה שהיתה נסוכה על פניו של אבינו זלה"ה בימי "בין המצרים", בכל זאת תמיד היה פותח את פיו בדיבורי אמונה ובטחון מדהימים, ואף בימים אלו היה מחזק את הסובבים אותו ואומר לחבריו: "דע לך! השנה זוהי שנת הגאולה! השנה יום תשעה באב יהיה יום חג גדול, ואף נחגוג זאת ביחד"! והיה מסכם עמהם: "לכבוד החג אתה תביא את הבשר, ואתה תביא את הסלטים, ואתה תביא את השתיה", ותמיד היה מקבל על עצמו לקנות שתיה חריפה להנאת כל הסובבים.
• כשהדבר חזר על עצמו כמה פעמים ומשיח עדיין לא הגיע, אמר לו אחד מחבריו: "בכל שנה אתה מסכם איתנו את חלוקת מצרכי הסעודה ואנחנו מקבלים זאת על עצמנו בשמחה, אך הנה כבר כמה שנים שאנחנו מסכמים והוא לא מגיע, אז אולי נפסיק עם זה"? מור אבינו זלה"ה ענה לו, כשבת צחוק כובשת על שפתיו: "דע לך ידידי היקר, שעד עכשיו לא הגיע משיח צדקנו בגללי כיון שכמדומני לא האמנתי בזאת בכל ליבי, אך השנה עבדתי על כך חזק והנני משוכנע, וסמוך ליבי ובטוח בה" שנזכה השנה לגאולה השלימה! אז בוא ונסכם זאת שוב ואמור לי: מה מהמצרכים מקבל אתה על עצמך לקנות לסעודת קבלת משיח צדקנו"?
• כשבאחד הימים אמר לו בנו יקירו הרב שמעון שיבדל לחיים טובים וארוכים, שאינו יודע היכן מודפסות הקינות: "קול ברמה נשמע ביללה... על היכלי אבכה יומם ולילה", מיד אמר לו אבינו: "תמצא זאת בסידור "בית דוד ושלמה", ולא נחה דעתו עד שבאותו יום הלך וקנה לו את הסידור הנ"ל, וכשחזר לביתו התקשר אליו ואמר לו: "קניתי לך את הסידור עם הקינות שביקשת, בוא אלי ותקבלהו".

• למרות שמחתו הגדולה של מור אבינו זלה"ה בה היה שרוי כמעט תמיד, בכל זאת בימים אלו, ימי "בין המיצרים" (בשלושת השבועות, משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב) היה הוא נטול שמחה, ואף היה נאנח כמה וכמה פעמים ביום על חורבן בית המקדש ושריפתו.
• לא אחת ראינוהו יושב על הרצפה ובוכה כתינוק תוך כדי אמירת "תיקון חצות", כשדמעות רבות ניגרות מעיניו הקדושות.
• תוקף הצער היה ניכר על פניו הרבה יותר מראש חודש אב, וכשהיה מגיע שבוע שחל בו תשעה באב, היה ממעט מאד בדיבור, ובעודנו ילדים היה גוער בנו ואומר:"די לצחוק! אלו הם ימים של צער לעם ישראל! אבינו שבשמים מתאבל על ביתו שחרב! חייבים כולנו להתאבל על ירושלים".
• מור אבינו זלה"ה שהיה חזן בית הכנסת "ישועה ורחמים" קרוב ליובל שנים, היה קורא את הקינות בקול בכי אמיתי, ומקצות העיר ירושלים היו מגיעים אנשים כדי לשומעו ולדמוע עימו בבכייתו.
• בן קטן יפה תואר ויפה מראה היה לו לאבינו זלה"ה יואב היה שמו, יואב נפטר בגיל חצי שנה ביום תשעה באב, ומתוך נקיות ליבו וזוך עבודתו הקדושה של מור אבינו, ניגש הוא פעם ושאל את הרב:"כיון שבוכה אני אף על בני שנפטר ביום הזה, האם מותר לי להיות חזן ולבכות בקינות, או שמא יש בכך "גניבת דעת" כיון שאיני בוכה רק על חורבן בית המקדש, אלא אף על פטירת בני"?
הרב השיבו:"יכול אתה לשמש כחזן ואין בכך כלום"!
• בליל תשעה באב בחוזרו מבית הכנסת היה מקפיד להוריד את מזרונו לרצפה ולהניח אבן מתחת לכריתו והיה אומר:"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה"! ושוכב לישון.

* בכל עת ובכל זמן היה מור אבינו זלה"ה משתדל מאד בטובתה ורווחתה של מרת אימנו היקרה שתיבדל לחיים טובים וארוכים. פעמים רבות היה מפציר בה בעומדה במטבח בבישוליה המפורסמים בטעמם ומבקש: "אנא מימך!! אל תעמדי! יש דברים שיכולה את לעשות גם בישיבה! מדוע מכבידה את על רגלייך"? וכל כך היה מפציר בה עד שלפעמים היינו אנו בני הבית, מבקשים ממנו לחדול ולהניח לה. יום אחד הלך הוא עם חברו הטוב לצורך מסחרו, ולפתע תוך כדי משא ומתן התקשר חברו לאשתו ואמר לה: "השעה עכשיו 11:00 ועלייך ליטול את התרופה שקיבלת מהרופא, אני מבקש ממך ליטול זאת ברגע זה כדי שלא תשכחי". מור אבינו התפעל מאד ממסירותו של חברו זה לאשתו, וכשחזר לבית אמר לנו: "אתם טוענים שאני יותר מדאי מסור לאמא, בואו ותשמעו מהי "מסירות"! וסיפר לנו את כל אותו מאורע, כשבתוך דבריו משמיע הוא קריאות התפעלות ואומר: "אשרי חברי שזכה לכך"!
* כשהיתה מגיעה סבתינו היקרה לביתנו, היה מרבה מור אבינו זלה"ה לספר בשבחה של מרת אמנו תחי", על נקיונה הזוהֵר ועל פסי–הגיהוץ שבבגדינו ולבסוף היה אומר לסבתא ע"ה: "איך? איך אודה לך על הזכות הנפלאה שזכיתי לשאת את ביתך לאישה? אין לי מילים איך להודות לך אך ברצוני לבקשך שתאמרי לה לנקות פחות ושתנוח מעט בכל צהריים".
* לא אחת אמר הוא לנו: "בכל תפילה ותפילה מבקש אני מאבינו שבשמים שיתמיד בריאות איתנה לאמכם היקרה ואף הוספתי בכל בוקר טבילה נוספת במקוה בה מבקש אני בריאות ואריכות ימים לאמכם שתחיה".
* כשהיה שומע על אחד מהמשפחה שאינו מכבד את אשתו כדבעי, מיד היה מתקשר אליו ומוכיחו במילים כדורבנות ומבקשו שיפייס את רעייתו.

את אהבתו הגדולה ללימוד תורתינו הקדושה טרח מור אבינו זלה"ה להנחיל לכל זרעו אחריו.
בקיאותו היתה גדולה מאד הן בתורה שבכתב דהיינו: בכל התנ"ך והן בתורה שבע"פ דהיינו: ששה סדרי משנה, בגמרא, ב"זוהר הקדוש" ב"שולחן ערוך" ועוד.
זאת הסיבה שבכל הזדמנות שפגש בנכדיו שיבדלו לחיים טובים וארוכים, מיד לאחר שחיבקם ונישקם היה שואלם:"איזו מסכת אתה לומד"? ומיד היה פותח בשאלות ותשובות וחידושים נפלאים שהיו בזיכרונו לתדהמת הסובבים שהיו משתוממים מידיעותיו המקיפות ומזיכרונו המלא כאילו למד נושא זה לפני רגע.
את נכדו ליאור יזדי הי"ו היה מכנה:"לנו אור" האהבה הגדולה שרחשו זה לזה היתה מפורסמת בקרב בני המשפחה, ולא אחת היה מבקש מליאור:"תבוא אלי לסעודת שבת ותכין לי דבר תורה כמו שרק אתה יודע"!
ביום חמישי האחרון לחייו כשהגיע ליאור לבקרו, ביקשוֹ מור אבינו זלה"ה:"תבוא אלי בליל שבת", כשענהו ליאור שעליו להיות בישיבה בשבת זו אמר לו מור אבינו:"מצוין! תזהר שלא לבטל רגע אחד מלימוד תורתינו הקדושה! תזכור: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל, הלא ציוויתיך חזק ואמץ אל תערוץ ואל תֵיחת כי עימך ה" אלוהיך בכל אשר תלך"!
לאחר שאמר כל זאת הוסיף מור אבינו זלה"ה וזירז וחיזק את ליאור הי"ו ולא עזבוֹ עד שהבהיר לו כמה לימודו חשוב הוא לו.
עוד בהיותו ילד בגיל עשר כשהיה מגיע ליאור לבקרו בימי ששי היה שואלו אבינו:"קראת כבר שניים מקרא ואחד תרגום"?
ובמתק שפתיו וליבו האוהב ישב ושיכנעו להתמיד בקריאת הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום מידי שבוע בשבוע.

היה זה ביום בו שמע מור אבינו זלה"ה שאחד מבני משפחתינו החליט לשאת לאישה בחורה יתומה מאב ואם. מיד קרא מור אבינו זלה"ה לבנו יקירו ר" שמעון שיבדל לחיים טובים וארוכים, ונתן לו סכום כסף נכבד ואמר לו:"לך ותן סכום זה לכלה ואמור לה שתקנה בזה בגדים וכל צרכי הנדוניה כדי שלא תבוא לבית בעלה בידיים ריקות, ואף תקח את אחֵיהַ הקטנים ותקנה לכולם בגדים חדשים לכבוד חתונתה של אחותם".
ר" שמעון הי"ו ביצע את השליחות על הצד הטוב ביותר, וכשחזר למור אבינו אמר לו:"הכלה דַמְעה משמחה והתרגשות כאחד, וביקשה למסור תודה על כך שזכרת גם את אחֵיהַ הקטנים".
אך טבעי היה הדבר שמאותו יום בכל חג וחג היה מור אבינו זלה"ה מתקשר ליתומים קטנים אלו ומזמינם בלשונו הכובשת לבוא ולחגוג עמו בחג, היינו עומדים מהצד ומתפעלים מכך, שבשנת השישים לחייו היה מדבר עם ילד בגיל 12 וצוחק עמו בשפתו וברמתו ומשתעשע עמו בכל דרך, את קולות הצחוק של ילדים קטנים אלו היינו שומעים אנחנו בסלון בתינו כשאבינו מתענג עליהם במאד מאד עד שלבסוף היו מרגישים הם כחבריו ואז היה אבינו זלה"ה אומר להם:"נכון שתבואו אלי בחג? אני יודע שכולם אוהבים אתכם וכולם רוצים לארח אתכם, אך אני מבקש שתעשו לי טובה ותבואו אלי כי שמחת החג שלי תלויה בכם"!
מיותר להדגיש שיתומים רכים אלו היו נענים מיד לבקשתו וכשהיו מגיעים בערב החג היה מור אבינו זלה"ה מקבלם בשירה ובריקודים ממש. ועוד לפני התקדש החג היה רומז לאימנו היקרה שתבדל לחיים טובים וארוכים לערוך את השולחן באומרו:"אולי הם רעבים וקשה להם להמתין עד הקידוש של ליל החג"!!
זאת ועוד, בחוכמתו הגדולה היה מברר מור אבינו בעדינות ובזהירות מופלגת אצל כל אחד מהאחים, מהו המאכל שחביב על אחיו, ומיד היה מעדכן את מרת אימנו שתחי", כך שביום החג היה כל אחד מהם מקבל את התבשיל החביב עליו.
בצאת החג עת היו חוזרים הם לביתם, היה מבקשם ומפציר בהם:"אנא מכם תהיו בקשר! תתקשרו בכל עת ובכל זמן! אני מבטיח להשתדל למענכם ככל אשר אוכל, וכיון שברור לי שאתם אוהבים אותי, אז אני מודיעכם שאם לא תפנו אלי, אני אֵפַגַע". ולא היה מניח להם ללכת עד שהיו מבטיחים לו להיות בקשר. ובמשך תקופה ארוכה, היה הטלפון מצלצל בבתינו כשעל הקו אחד מהאחים בגיל 12 או 14 או 15 מבקש את מור אבינו שתוך דקות ספורות היה גורר את השיחה לצחוק מתמשך ומתגלגל ולאחר מכן מאזין ברוב קשב לרצונם ומשתדל מיידית למענם.

מזה כחודש ימים שמרת אימנו היקרה שתחיה לאורך ימים ושנים, סבלה היא מכאבי גב עצומים. היו ימים בהם היו הכאבים גדולים ובלתי נסבלים.
אחותינו הבכורה והחשובה, גב" נחמה תחי", ביררה אודות רופא שהוכח שיש לו סייעתא דשמייא באיבחון מדויק ואף זכה והיה שליח טוב להעלות ארוכה ומזור לחולים רבים.
כיון שכך הצטרפה אף היא לאימנו היקרה והגיעו לאותו רופא שהחליט חד משמעית שיש להזריק לאמא שש זריקות סידן להחלמתה המהירה והמלאה בעזרת ה". באהבתינו הגדולה למרת אימנו שתחיה, הסתפקנו אם להזריק לה זריקות אלו או להמשיך ולחפש אמצעי ריפוי אחרים, אך ה- "ספק" היה נחלתינו האישית בלבד, כיון שעוד באותו לילה הופיע מור אבינו בחלומה של אחותינו אורנה היקרה ואמר לה: "אל תתמהמהו! הזדרזו ותנו לאמא את כל הזריקות שעליה לקבל ויהא זה בעזרת ה" לרפואתה השלימה"!
כשאמא שמעה את דבר החלום בבוקר, נסכו בה הדברים כוחות גדולים מאד באומרה: "כמה אבא היה צדיק! שאף עתה מעודכן הוא בכל אשר קורה עימי בחיי היום יום"!
זאת ועוד: עם הגיעי השבוע להר המנוחות ראני איש יקר קשה יום ופנה אלי ואמר: "אנא, קחני נא לקברו של אביך! אני מסתובב פה ואיני יודע את מיקומו", הזמנתיו לעלות לרכבי ונסעתי עימו.
מיד כשהגענו עמד הוא מול הקבר ואמר לאבינו זלה"ה: "אתה חסר לי מאד! עדיין מחפש אני את דמותך בכל ערב שבת בכותל המערבי! לעולם לא אשכח איך היית ניגש אלי מיד בצאתך מהכותל ומעודד אותי ומחזק את ליבי, ואף מפציר בי לבוא ולהתארח בביתך. ידעת בכל יום שישי מה לומר לי כדי לחזק את רוחי, איזה חיוך היה לך, כמה היית מעודד אותי! אתה חסר לי מאד"!! לאחר מכן פנה הוא אלי ואמר: "תראה כמה אבק יש על המצבה, אולי יש לך קצת מים כדי שאשטוף את המצבה"? "לא", עניתי לו, "אין לי מים", אך הלה לא הירפה, הוא ביקש מטלית, טישו או מטפחת, או כל דבר אחר, וכשהשבתיו שאין לי, אמר הוא: "אז תמתין לי פה בבקשה", מיד יצא הוא לרחבה ובמשך דקות ארוכות חיפש עד שחזר כשמטלית בידו, ובהתלהבות של קדושה ניקה הוא את המצבה מהאבק שעליה, תוך כדי שאמר: "כמה אתה יקר לי, כמה אהבתך חסירה לי".

אמנם עברה וחלפה לה שנה מאותו יום מר ונמהר שבו הורם הנזר והוסרה העטרה מעל ראשינו, בהילקח מאיתנו ראש משפחתנו ומאור עינינו מור אבינו זלה"ה, אולם כמעט בכל יום ויום מגיעות אלינו עובדות נפלאות וסיפורים מדהימים מגדולתו של מור אבינו זלה"ה.
לעיתים, בשומעינו סיפורים שלא היו ידועים לנו, לוחשים אנחנו ואומרים: "סליחה אבא! סליחה שלא ידענו ואף אתה לא גילית לנו טפח או טפחיים מאישיותך ולא נזהרנו בכבודך כמו שצריך".
כך היה השבוע, עת פגש אחי היקר הרב שמעון שליט"א את אחד מבני השיעור של הרב אברהם יונה שליט"א, בו שקד והתמיד אבינו זלה"ה עשרות בשנים ללא שום חיסור, אף לא של יום אחד.
"דמותו ואהבתו העצומה של מור אביך לתורתינו הקדושה, חקוקים הם בליבי, ויישארו כך לנצח" פתח הלה ואמר, "יש לי הרבה מה לספר לך, אומנם זמני מצומצם אך אספר לך מוסר שלמדתי ממנו ימים ספורים לפני פטירתו" הוסיף הלה.
לאחר אתנחתא קלה המשיך הוא וסיפר: "היה זה כשיצאנו משיעורנו הקבוע בבית הכנסת "שאול צדקה", והחלטתי ללוותו לשמיעת השיעור בבית הכנסת "ישועה ורחמים" הסמוך, וכיון שהיתה הליכתו איטית מאד, חשבתי בדעתי בודאי אשכיל הערב ואשמע עוד מחוכמת חייו של רבי ישר, אך כשהגעתי אליו וראני צועד לאט לצידו, מיד פנה הוא אלי ואמר: "תזדרז! תזדרז ותתקדם לפני! השיעור כבר התחיל וחבל שתפסיד"! "לא" עניתי, "אני מעדיף להתקדם איתך לאט לאט, לשמוע אותך". "מה כבר תשמע ממני"? ענה הוא לי, "כל מה שאומַר בטל ומבוטל מול דברי תורתינו הקדושה, אנא ממך תזדרז להגיע לשיעור", לאחר שביקשתיו שוב להמשיך ללוותו, עצר הוא לרגע את הליכתו ובמבט מתחנן אמר לי "אינך מבין שדקה של לימוד תורה זה חיי נצח?! על כל דקה של תורה תזכה לשכר שאי אפשר לתאר ולשער! באהבה אני אומר לך: חבל לך! אל תתעכב, תזדרז לשיעור ואשריך אם תגיע דקה או שתיים לפני"!

השבוע ביום שני זכינו בעזרת ה" יתברך, והכנסנו ספר תורה מפואר ומשובח ומהודר מאד לעילוי נשמתו הטהורה של מור אבינו זלה"ה, ואף זיכנו ה" והיתה תהלוכה נפלאה ברחובות ובצמתים המרכזים בירושלים עיר הקודש, החל מרחוב יפו לרחוב אגריפס ומשם לרחוב קינג ג"ורג", כשכל הצמתים הללו נסגרים לתנועה על ידי המשטרה לכבודה של תורה.
השמחה היתה גדולה ועצומה מאד, האנשים ברחוב עמדו ומחאו כפיים ורובם אף ניגשו ונישקו את ספר התורה, תושבי רחובות אלו שתדירוּת תהלוכות כאלו מעטות הן במחיצתם, יצאו ועמדו במרפסות וצילמו ואף זרקו סוכריות, ושלחו נשיקות לכיון ספר התורה, לאחר שמילמלו בשפתותיהם בקשות של תפילה.
המעמד היה מרגש עד דמעות, השירה והריקודים היו משולהבים מאד, וכשהגענו קרוב ל"היכל שלמה" בשעה 22:45 ננעל המעמד בשאגת "קבלת עול מלכות שמים" נלהבת ומרגשת עד דמעות! לאחר מכן המשכנו כולנו להשתתף בסעודת מצוה בביתה של אמנו היקרה גב" צביה יזדי תחי", ובשעה 23:30 התפללנו ערבית ומיד לאחריה פתחנו בסעודת מצוה עשירה לכבודה של תורה בליל אזכרת השנה של מור אבינו זלה"ה.
בתוך הסעודה נשאו דברים גיס המנוח כה"ר חיים רבי שליט"א, ושני חתניו ראש הישיבה הרב אחינועם אהרון שליט"א והרב דן בן-משה שליט"א, בדבריהם הדגישו הם את אהבתו העצומה של מור אבינו זלה"ה לתורה וללומדיה, ואת התמדתו ושקדנותו הנפלאה בתורתינו הקדושה, אשר החזירה לו אהבה בערב זה, שבו זכה ומאות איש ואשה השתתפו בהכנסת ספר תורה לעילוי נשמתו. הערב כולו ננעל בשעה 2:00 לאחר חצות לאחר שכ-150 אנשים ונשים סעדו את ליבם בסעודת מצוה לעילוי נשמתו.
מסיבות אישיות לא היה באפשרותי בשום אופן לכתוב את העלון עד ליום שלישי בבוקר, ואף הצטערתי על כך מאד בחושבי:"למה ומדוע? והלא מעולם לא קרה שהעלון לא הגיע לדפוס עד יום שלישי"? כשהגעתי לבית אימי ביום שלישי בבוקר לכתוב את העלון, פגשתי את צבי זאדה הי"ו (העובד בחנות הירקות הסמוכה) שהיה חביב מאד מאד על מור אבינו זלה"ה והיה תמיד מרבה לדבר עימו ולצחוק עימו ולהשתעשע איתו בשפה הפרסית. וכשראני צבי היקר מיד פתח ואמר:"אתמול בלילה חלמתי על אביך", "מה חלמת"? שאלתי, "חלמתי שהוא יצא מהמקווה לבוש בגדי לבן, ופניו זוהרות והולך לכיון הבית, ואתה באת לקראתו ושאלת אותו:"מה שלומך אבא"? ואז הוא אמר לך:"אני בשמחה אמיתית וגדולה מאד מאד"! אתמול בלילה זכיתי שעשיתם הכנסת ספר תורה חשובה ומהודרת מאד מאד".
כך סיפר ר" צבי היקר והוסיף:"התעוררתי מתוך צמרמורת עזה מחלום זה, בשעה 4:00 לפנות בוקר, ולא הצלחתי לחזור להירדם". לאחר מכן אף הבנתי שמשמים מנעוני מכתיבת העלון אמש, כדי שאכתוב היום גם את החלום הנפלא הזה.

נרעש ונרגש עליתי לשאת דברים ביום האזכרה של מור אבינו זלה"ה, דמעות חנקו את גרוני, הרגשתי צורך עצום לפרוץ בבכי וחששתי מאד להכביד על בני המשפחה שהיו באולם.
במשך כל היום אמרתי ושיננתי לעצמי:"אתה חייב להיות חזק, היזהר והישמר שלא להתרגש מדאי". אך כשעליתי לשאת את דברי לא יכולתי ובקול חנוק מבכי אמרתי:"אומרים שעם הזמן יותר קל ואני מרגיש שזה הולך ונהיה קשה יותר, החלל הגדול שהותיר מור אבינו עם הסתלקותו מן העולם הולך ומתעצם מרגע לרגע, שוהה אני בבית אימי שתבדל לחיים טובים וארוכים כמה שעות מידי יום ביומו ובכל צעד ושעל עולה המחשבה: "אבא היה עושה כך! אבא היה אומר כך! אבא היה נוהג כך"!
• הדגשתי בדברי את אהבתו הגדולה לאימי שתחי", עובדה מאלפת סיפר לי אחי היחיד הרב שמעון שליט"א שבאחד הימים קיפל מור אבינו את שרוולי חולצתו וכשהחליף הוא את החולצה, עמד ופשט את השרוולים לאורכם והוריד את הקפלים, כששאל אותו הרב שמעון:"אבא! למה? בשביל מה אתה מוריד את השרוולים"? ענה זלה"ה :"מה זאת אומרת? לא מספיק שאמא מכבסת לי? צריכה היא להוריד את השרוולים? את זאת יכול אני להקל עליה ולעשות בעצמי".
• במוצאי החג הראשון בפסח היה נוהג מור אבינו ללכת לאזכרה של אחד משכניו ברחוב מח"ל, כשצעד הוא בשנה שעברה בקושי רב, נשאל הוא על ידי אחי הרב שמעון שליט"א:"בשביל מה? למה אתה טורח עד לכאן? לא עדיף שתנוח בבית"? ענה לו מור אבינו זלה"ה:"האמן לי שלא באתי לעילוי נשמתו של המנוח, אלא אך ורק כדי לשמח את האלמנה, אני בטוח שהיא תשמח מאד בבואנו לביתה, וכך היה.
בכל אותם שנים בהם התגורר אבינו ברחוב מח"ל, היה הולך ברגל מידי שבת בשבת למעלה משעה כדי לקרוא בתורה ולהוציא את הרבים ידי חובתם, לא אחת היה חוזר הוא בגשם סוער כשכל גופו שרוי במים ופניו הטהורות מחייכות באומרו:"ישתבח הבורא לעד! כמה זכיתי היום"!
• בשבת האחרונה למגוריו במעלות דפנה אמר הוא זלה"ה:"זהו! זאת השבת האחרונה של "שכר פסיעות", שבוע הבא אנחנו עוברים דירה חזרה ל"בית-ישראל" קרוב לבית הכנסת, ואין לנו "שכר פסיעות" כמו שהיה לנו עד עכשיו".
כך עבד הוא את קונו כל ימי חייו!

באזכרת השנים-עשר חודש שערכנו למור אבינו זלה"ה נדרכו כל הציבור כולם לשמוע את דבריו של עבד ה" נאמן חכם חיים רבי שליט"א שבתחילת דבריו פתח ואמר:"גיסי המנוח היה ממש תלמיד חכם, כמה וכמה פעמים יצא לי לדבר איתו בלימוד ובקיאותו היתה גדולה. בכל פעם שהייתי חוזר בצעירותי מהישיבה ל-"שבת חופשה", היה גיסי המנוח שואל אותי:"מה למדת"? ומדבר איתי בלימוד, כך שאפשר לזקוף לזכותו את התקדמותי בלימודים, כיון שידעתי בהיותי בישיבה שעלי ללמוד חזק ולהתמיד בלימוד, כי כשאחזור לבית יש מי שישאל אותי, ויבחן אותי על מה שלמדתי".
לאחר אנחת כאב הוסיף כבוד הרב שליט"א ואמר:"רבותי כולנו צריכים ללמוד מגיסי המנוח איך לעבוד את ה"! איך להתפלל! איך לאהוב את ה"! תפילתו היתה ממש כמונֵה מרגליות, מילה במילה, מעולם לא מיהר בתפילה, בכל מה שקשור לעבודת ה" היה אפשר לעמוד מהצד ולהסתכל עליו ולהתפעל מעבודת ה" שלימה שהיתה לו.
אימי המנוחה ע"ה לאחר שנתאלמנה היתה הולכת בשבת לביתו כדי לשמוע ממנו "פרקי-אבות" או דבר תורה על פרשת השבוע, אי אפשר לתאר את הכבוד הגדול שהיה רוחש לה, איזה כינויי חיבה, איזו הארת פנים, בכל פעם כשהיתה מגיעה לביתו, היה המנוח עושה הכל כדי לשמח אותה, תמיד היתה אימי המנוחה חוזרת הביתה שמחה ומחוזקת מדברי תורתו, ומיחסוֹ המכובד מאד כלפיה".
אהבתו לתורה ולומדיה היתה נדירה ויוצאת מן הכלל, היה מכבד מאד תלמידי חכמים ואף משתדל וטורח למענם, ועוד שהיה מוכר ירקות בשכונת "בית-ישראל", ורבנים קדושי עליון היו בין לקוחותיו, חיבבו הם אותו במאד מאד, ובכל פעם שהיו מדברים עימו בעבודת ה", או אפילו בהנהגה תמיד היה מקבל את דעתם מיד, כך היה באותו יום שנכנס הרב אשר מרגליות זצ"ל, ולגיסי המנוח היתה קצת בלורית בראשו, וכשראה זאת הרב מרגליות, הרים את קולו ואמר:"רבי ישר! אִיכְס! בשביל מה צריך בלורית"? ומיד קיבל גיסי על עצמו לגזוז את בלורית שיער ראשו. לאחר כמה ימים שוב נכנס הרב אשר מרגליות והבחין בגיסי שהוא מגולח, מיד שם את ידו על פניו והשתמש באותה מילה ואמר: "איכס! למה לגלח"? ומאותו יום קיבל גיסי על עצמו שלא לגלח את זקנו ולהשאיר חתימת זקן על פניו.

עת עלה לבמה כה"ר מאיר יזדי שליט"א, אחיו של מור אבינו זלה"ה, וטרם התחיל לשאת את דבריו פרץ הוא בבכי קורע לבבות שהמיס את ליבם של כל המשתתפים באזכרה, ולא הצליח הוא לשלוט ברגשותיו ובקול בכי שהידהד בחלל בית הכנסת פתח ואמר:"אחי! אחי היקר! אתה חסר לי מאד! אין לי עם מי להתייעץ! אין עם מי לדבר! תמיד ידעת לחייך, להרגיע, לעודד לגרום לנו לצאת מלפניך בלב שמח ובפנים מחייכות"!
כמה וכמה פעמים סיפר לנו דודנו האהוב על האהבה הגדולה ששררה בינו לבין מור אבינו זלה"ה, עוד בהיותם תלמידים בתלמוד תורה שבאפגניסטאן בו היה נהוג עונש ה"פלאקה" דהיינו: שהיו חולצים את נעליו של התלמיד ומכים עם מקל בכפות רגליו.
יום אחד כשהוחלט להעניש את דודנו כה"ר מאיר שליט"א בעונש חמור זה, השכיבוהו על השולחן וחלצו את נעליו לפתע נכנס מור אבינו זלה"ה לכיתה, ראה את מצבו של אחיו ומיד זינק הוא ונשכב על גופו ואמר:"לא אתן בשום אופן להכות אותו, אשמח לקבל אני את המכות במקומו"!
עוד הוסיף וסיפר הרב שליט"א שבצעירותו בתקופה בה למד בישיבת "פורת-יוסף" המעטירה, התארח תקופה לא קצרה בביתו של מור אבינו זלה"ה וכיון שהבחין מור אבינו שהתבייש הוא ליטול בחופשיות ממאכלי הבית ומתפנוקיו, אמר לו מור אבינו זלה"ה בזה הלשון:"למה? למה תמנעני באותה זכות גדולה של "יששכר וזבולון"? הלא אני "זבולון" היוצא וטורח בשעת בוקר מוקדמת להביא פרנסה לביתי, ואתה הוא "יששכר" שיושב ועוסק בתורה, ובזכותך שעוסק אתה בתורתינו הקדושה נותן לי ה" ברכה, ופרנסתינו וכל מה שיש בבית אינו אלא בזכותך, אז אנא ואנא מימך תרגיש בבקשה כבן בית לכל דבר ותיטול ככל אשר תאווה נפשך כי אתה הוא שמביא את הברכה לבתינו!!!

במלאת 12 חודש לפטירת מור אבינו זלה"ה זכינו לערוך בעז"ה אזכרה לעילוי נשמתו בה השתתפו כ-250 איש ובשבועות הקרובים נכתוב את דבריהם של הרבנים הגאונים:
חתן המנוח הרב אחינועם אהרון שליט"א, הרב אברהם יונה שליט"א, גיס המנוח הרב חיים רבי שליט"א, אח המנוח הרב מאיר יזדי שליט"א, חתן המנוח הרב דן בן משה שליט"א רב העדה הרב צבי סימן טוב שליט"א, בן המנוח הרב משה יזדי שליט"א, ואחרון חביב נכד המנוח דביר יזדי הי"ו.
מדברי חתן המנוח הרב אחינועם אהרון שליט"א:
א. בכל שיחותיי עמו מזה 29 שנים, כמעט ומעולם לא הצלחתי לדבר איתו דיבורי חול, זה פשוט לא עִניין אותו, כל שיחו ושיגו היה בעיקר בלימוד תורתנו הקדושה ובקיום מצוותיה.
ב. גם כשהתארחנו אצלו בשבתות, היה הוא יושב בסעודות השבת ולומד משניות או זוהר כשאנחנו בני משפחה יושבים לצידו, ובין שירי השבת היינו מדברים, והוא בתוקף אהבתו ל"עונג שבת", ועדינותו המופלגת שלא לפגוע בנו, היה דופק בידו על השולחן ורומז לנו להפסיק לדבר דברים בטלים, ואף כשהדבר חזר על עצמו כמה וכמה פעמים, היה חוזר ודופק ומעולם לא התייאש, תמיד הוא ידע להיות האחרון בהארותיו העדינות.
ג.ידוע לנו שמור חמי זלה"ה זכה והחזיר משפחות שלמות בתשובה שלימה, ומתוך עוז אמונתו ודבקותו בה" היה אומר לאנשים:"קודם תניח תפילין ואח"כ תשאל שאלות", אי אפשר היה לעמוד מולו. האמת היתה יוצאת מפיו ופולחת את כל הלבבות כולם. לא אחת אמר הוא לאנשים:"יש אלוקים בשמים! אז תניח תפילין"! האמונה היתה זורמת לו בוורידים.
ד. הקפיד מאד על טהרה במקווה, וכל תפילה ותפילה היתה שלימה מתחילה ועד סוף, זכה ודיקדק במצוות בתכלית. תמיד חיזק את סובביו. היה משתדל לעודד ולשמח מאד כל אדם.

כבוד גדול היה מכבד מור אבינו זלה"ה את מרת אמנו היקרה שתיבדל לחיים טובים וארוכים.
• כמעט תמיד כשדיברנו איתו במוצאי שבת היה אומר לנו:"איזה בישולים נפלאים בישלה אמא לכבוד שבת"!
• ואף בימות החול היה מרבה לשבחה ולהחמיא לה על הבישול הטעים ועל הסדר והנקיון החקוקים בנפשה.
• לפעמים כשאמא יצאה לקניות היינו מחפשים בעבורו חפץ מסויים והיה אומר לנו:"תחכו שאמא תבוא!!! היא מסודרת מאד ויודעת איפה מונח כל דבר!!! וכך היה שמיד היתה מוצאת ומגישה לו את מבוקשו.
• אף דאגתה ומסירותה הגדולה של מרת אמנו תחי" אליו היתה ללא גבולות. תמיד הקפידה על כך שלא להטריחו כלל, ואף את "שקית-המקווה" היתה מכינה ומגישה לו מידי בוקר לפני יציאתו מהבית, וכשהיה חוזר היתה נוטלת השקית מידו כדי שלא יטרח להניח ב"סל הכביסה".
• מידי בוקר היתה מצחצחת את נעליו ומגישה אותם לרגליו תוך כדי שהוא מבקש את סליחתה ומברך אותה בכל ליבו.

בימי חול המועד היה מור אבינו זלה"ה מוסיף שמחה על שמחתו התמידית, ופניו היו ממש מאירות, ובכל מעשה ובכל צעד ושעל שעשה בחול המועד היה בשמחה גדולה.
כל מי שדיבר איתו ולא היה חיוך על פניו, היה מור אבינו שואלו:"מדוע אינך מחייך?חג היום!ושמחת בחגך והיית אך שמח"!
אף על שקידתו בלימוד תורתינו הקדושה במשך השנה, היה מוסיף הוא בחול המועד ולומד כמעט רצוף,כשעל שולחנו מונח בקבוק יין משובח ומיני מאכל לצידו,וכל הנכנס לביתו היה מור אבינו זלה"ה מוזג לו מהיין ושותה עימו בשמחה ובטוב לבב. ואף היה משתדל לשיר עם כל אחד את שירי החג,כשאנחנו בני הבית עומדים ומשתוממים, באיזו סבלנות ובאיזו אהבה נזהר לקיים מור אבינו זלה"ה את כל המצוות כולן כדי לעשות נחת רוח ליוצרנו.
שנה שעברה התפלל הוא עמנו בקהילת "עמודי-השלום", בה נוהגים אנחנו לשיר ולרקוד באמירת ההלל ובקטעים מסוימים בתפילה, וראינו את מור אבינו זלה"ה שרוי בשמחה עצומה כשפניו אדומות מאושר,ולא יכל לעמוד במקומו אלא הצטרף בקול חזק לשירה ולריקודים. בסיום התפילה אמר לי:"מימי לא הרגשתי שמחת חג כזאת בזמן התפילה". וכשחזר לבית שאל הוא את אמנו שתבדל לחיים טובים וארוכים:"אַתְ יודעת איפה הייתי"? "כן" אמרה לו אמנו והוסיפה:"הלכת להתפלל ב-"עמודי-השלום". "נכון" אמר לה אבינו "ובכל זאת אני חוזר ושואל אותך: "את יודעת איפה הייתי"? "איפה היית"? שאלה אותו אמנו. ואבינו ענה לה בקול רם:"הייתי בגן עדן, אני מבקש שתבואי איתי מחר ותתענגי אף אַתְ כמוני", למחרת בבוקר אמא היתה עסוקה בהכנות ובישול לאורחים שהיו צריכים להגיע, כך שנבצר ממנה מלהשתתף עמנו בתפילת שחרית, ובעיצומה של שמחת הריקודים והשירה שבתפילה, רמז לי מור אבינו:"כמה חבל שאמך לא כאן"! ושוב כשחזר הוא לבית, היה שרוי עדיין באותה שמחה עילאית של התפילה וישב והתקשר לאחי האהוב הרב שמעון שיבדל לחיים טובים וארוכים ואמר לו:"אין כמו תפילה ב-"עמודי-השלום".
וה" יזרז את ביאת משיח צדקנו ונזכה לראותו ולחזור ולשמוח איתו בתחיית המתים במהרה בימינו אמן ואמן!

מור אבינו זלה"ה היה מהדר מאד לצאת ידי חובת אכילת מצה בליל הסדר, ממצות שנאפו בערב פסח אחר חצות היום. בכל שנה ושנה היה מזמין הוא מצות מיוחדות אלו מכמה מקומות באומרו: "אם אחד מהם לא יביא לי מכל סיבה שהיא, הרי שאקבל מהמקום השני".
בראש חודש ניסן היה מפריש הוא סכום כסף גדול ונותנו לאחי היקר הרב שמעון שליט"א, ואומר לו: "שמור סכום זה אצלך, כסף זה מיועד לקניית המצות שנאפו בערב פסח לאחר חצות היום".
באחת השנים, כשהפריש הוא סכום כסף שהיה נראה לאחי כמופרז, שאלו אחי שליט"א: "למה כל כך הרבה? זה לא נראה לך מוגזם?" ענה לו מור אבינו זלה"ה : "איני יודע! חושש אני מאד שמא השנה יעלה המחיר ויתייקרו מצות מיוחדות אלו, ולכן הפרשתי סכום גדול זה כדי שאצליח לרוכשן".
איש צדיק תם וישר, צנוע ומופלג בתורה הרב רבי אהרון הכהן קלימי שליט"א היה נוהג להביא מצות אלו לביתו של מור אבינו זלה"ה שעות ספורות לפני ליל הסדר. וכשהיה נכנס לביתנו היה עומד לפניו אבינו מלוא קומתו, ופותח את ארנקו בפניו ואומר לו: "בבקשה, טול ככל אשר תחפוץ", כשהיה רבי אהרון שליט"א אומר לו: "חס ושלום! תן לי אתה סכום כך וכך", היה מור אבינו זלה"ה עומד על שלו, תופס את ארנקו בשתי ידיו, ואומר: "לא! קח אתה ככל הנראה לך"!
כשהיה מקבל מור אבינו מצות אלו לידיו היה מנשקן ומאמצן לחזהו ועומד ומשבח ומקלס לאבינו שבשמיים שזכה אף השנה להשיג מצות מהודרות אלו לליל הסדר הקרב ובא! ולאחר ההודיה היה מבקש שיזכה אף בשנה הבאה.

שבועות מספר לפני "ליל-הסדר", היה מחזר מור אבינו זלה"ה אחר יתומים ואלמנות וגלמודים ושאר אנשים קשי-יום ומזמינם להתארח על שולחנו ב-"ליל-הסדר". כל אותם שזכו והיו אורחיו בין בחגים ובין בשבתות, זכו הם ליחס ואירוח נפלא, ולפעמים היו משתאים ויושבים פעורי פה מרוב השתדלותו של אבינו זלה"ה להנעים להם וליהנות אותם.
ב"ליל-הסדר" זכו הם שבעתיים לתשומת לב ומחמאות ולאמירות נפלאות שהיו שופעות מפיו הקדוש של מור אבינו זלה"ה והיו הם מתענגים עליהם מאד.
לפני כ-9 שנים התקשר אלי מור אבינו זלה"ה ואמר:"איני יודע מה לעשות! לא מצאתי אדם לארחו על שולחני ב-"ליל-הסדר", אשריהם ישראל! כולם אומרים שכבר מוזמנים הם והבטיחו לאחרים שיגיעו לבתיהם, מה יהא עלי? מה יהא איתי? יכול אתה לשלוח אלי מישהו שיתארח על שולחני"? "אעשה הכל אבא" עניתי לו, עוד הערב אכריז בשיעורי וכולי תקווה שאמצא אדם הגון שיזכה להתארח על שולחנך ב-"ליל-הסדר".
לאחר סיום שיחתי עימו, נסעתי לשיעור וכולי מהורהר, מאין אביא אדם שזקוק הוא להתארח? מיד כשהגעתי לשיעור ניגש אלי בחור ואמר:"כבוד הרב! מזה כעשרה חודשים שזכיתי והתחזקתי בשמירת תורה ומצוות, הורי היקרים לצערי הרב לא שומרים כשרות ואיני אוכל בבית כלל ועיקר, ובביקורי בביתם שותה אני בלבד ואין לי היכן להתארח ב-"ליל-הסדר". חייכתי אליו ואמרתי:"אשריך! השנה תזכה להתארח על שולחנו של מור אבי הצדיק"! ולא יכולתי להתחיל את שיעורי לפני שהתקשרתי לאבי ובישרתי לו שיש לו אורח ב"ליל-הסדר".
כל כך שמח מור אבי בבשורה זאת עד שאמר:"עתה יכול אני לעלות על יצועי בראש שקט".

מור אבינו זלה"ה היה מתפלל את תפילותיו במתינות רבה כמונה מרגליות, מעולם לא ראינוהו מזדרז בתפילותיו או בברכותיו, ואף זכה והיה בקי גדול בחוכמת הדיקדוק, ולא אחת היה מתקן את רבותיו בענוות חן גדולה מאד.
בכל תפילה ותפילה היו לו "תוספות" שלא ויתר עליהן מעולם, סידורו האישי מלא הוא בתפילות תחינה על הכלל ועל הפרט שהיה מקפיד לקוראם יום ביומו.
כיון שידע הוא שמתינותו בתפילתו והוספותיו הרבות אורכים זמן לא מועט, אי לכך, היה מגיע בדרך כלל ראשון לבית הכנסת, ולא אחת היה מספר לנו בפנים מאירות:"ברוך ה" זכיתי היום ופתחתי את בית כנסת".
שח לנו ידיד נעוריו ר" מתתיהו רבי שיבדל לחיים טובים וארוכים: ביום השלושים שמעתי מהמספידים שאביך זלה"ה לא ביטל מעולם אמירת "ותתפלל-חנה" לפני תפילת שחרית, ומאותו יום קבלתי גם אני על עצמי לנהוג כך, ועד היום לא בטלתי אף לא פעם אחת "ותתפלל-חנה".
זכורני שבהיותי ילד התארחנו בשבת בכפר חב"ד בבית גיסו היקר כה"ר בן ציון ישראלי שיבדל לחיים טובים וארוכים שמור אבינו אהבו מאד.
תוך כדי סעודת ליל שבת שאל מור אבינו זלה"ה:"באיזו שעה מתפללים שחרית"? "בשעה 10:00" ענה הרב בן ציון הי"ו, "ברשותך אתפלל עם בני בשעה מוקדמת יותר שלא נפסיד קריאת שמע בזמנה" אמר מור אבינו, וכך צעדנו בשעת בוקר מוקדמת למניין מוקדם יותר, וכשסיימנו את התפילה אמר לנו מור אבינו: עכשיו יש לנו זמן לעבור ממנין למנין ולענות אמנים וקדושה עד שר" בן ציון שליט"א יסיים את תפילתו, וכל הדרך חזרה שמח מור אבינו מאד שזכה לענות כל כך הרבה אמנים.

מאהבתינו הגדולה והערצתינו הנלהבת למור אבינו זיע"א, השתדלנו תמיד לקבל את ברכתו לפני כל החלטה מהותית, כך שאף לפני כל טיסה לחו"ל הייתי מגיע לקבל את ברכתו והדרכתו שהיתה מלאה "חכמת חיים" בכל תחום.
באחת הפעמים הפצירה אימי היקרה, שתיבדל לחיים טובים וארוכים במור אבי זיע"א שיבואו ביחד ללוותני לשדה התעופה. מור אבי זיע"א, שמעולם לא ביטל את שיעורו, סירב בעדינות וחשש מאד מאד שמא תיחלש דעתי בסירובו ללוותני, ולכן אמר לה בחכמתו הגדולה: "נשאל את ר" משה וככל אשר יאמר נעשה". כמובן שסרבתי ללוויו, אך כיון שמרת אימי מאד רצתה בכך, כתב מור אבי זלה"ה את מכתבו כדלהלן ולחיבת הקודש אצרף את כתב יד קודשו:

לכבוד בני יקירי אור עיני ר" משה דן אבא שליט"א
אחד"ש (אחרי דרישת שלומך) אם כבודו מסכים יותר נוח לי להשאר בבית ואם כב" רוצה שאני אבוא, מוכן לבוא בשמחה¹ להיות אתכם.
בני יקירי! עד שעה שמונה ועשרה אני ב"שאול צדקא" (בית כנסת), אחרי זה אני הולך ל"ישועה ורחמים" (בית כנסת) ואם בעזרת ה" מחר כבודו במטוס² בשעה טובה ודרך צלחה, ה" ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם, כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, יחיד ורבים הלכה כרבים. נהיה בקשר בעז"ה שלום וברכה טובה.
נ.ב. ה" יתברך יחזיר את כולכם בביתכם בשמחה ובשלום יד מלאה ולב שמח וגוף בריא אמן כן יהי רצון.
אם כבודו בא עד שמונה ועשרה תבוא מרח" חכם שאול עבוד ע"ה.
--------------------------------------------------------------------
¹בשמחה – מהכרותי העמוקה עם אבא הדגיש מילה זאת כדי שלא אחשוש מלהזמינו, שמא אכביד עליו ולא ישמח הוא בזה.
²במטוס – מור אבינו זלה"ה דיבר תמיד בלשון נקיה וכמה פעמים תיקן אותי שלא לומר: "אני טס" באומרו: "אתה הולך כאחד האדם בבריאות איתנה, והמטוס הוא שטס" ולכן כתב במכתבו "מחר כבודו במטוס" ולא "אתה טס".
נטלתי מכתב קודש זה והנחתיו בתוך הדרכון לשמירה והצלחה!

מור אבינו זלה"ה היה ידוע ומפורסם בשמחתו הרצופה ובמצב רוחו העליז, כך שב- "יום פורים" היתה שמחתו גדולה שבעתיים וכשבוע לפני הפורים היה מפייט הוא את הפיוטים הנפלאים שלימדוהו רבותיו ואביו זלה"ה, עוד בהיותו ילד ב- הראט שבאפגניסטן.
ב- "ליל פורים" ויומו היה מור אבינו זלה"ה משמש כחזן בקריאת המגילה, מוציא את הקהל הקדוש ידי חובתם בבית הכנסת "ישועה-ורחמים" שבשכונת "בית ישראל" בעיר הקודש ירושלים, וכיון שקריאתו היתה במסורת המנגינה האפגנית, היה בית הכנסת מלא עד אפס מקום ואף היו שנים שהיו מוסיפים ספסלים לכבוד הקהל הקדוש שהיו מגיעים מכל רחבי העיר, כדי לשמוע ולהתענג מקריאתו הנפלאה של מור אבינו זלה"ה, שהיה אף משפיע ומאציל משמחתו הגדולה על כל הקהל הקדוש ובסיום קריאתו היו ניגשים אליו רובם ככולם ללחוץ את ידו ולברכו בברכת "חזק וברוך" על ההנאה הנפלאה שנהנו מקריאתו.
כשהיה מגיע בקריאתו לפסוק: "ויאמר המלך להמן מהר, קח את הלבוש ואת הסוס ועשה כן למרדכי היהודי היושב בשער המלך" היה מור אבינו זלה"ה שואג את המילה "מהר" לקול צחוקם המתגלגל של הקהל הקדוש. וכששאלנוהו: מדוע אומר הוא את המילה הזאת בקול רם, ענה הוא זלה"ה: "משמח אותי מאד להבין כמה ממהר הקדוש ברוך הוא להשפיל את שונאינו כדי להחיש את ישועתינו, ובכל פעם שאני מגיע למילה זאת ששם אלוקינו בפיו של אחשורוש מכוון אני שגם בימינו יכניע ה" את כל שונאינו תחתינו במהירה".
לפני כעשרים שנה ראה מור אבינו זלה"ה "ג"לביה-בוכרית" שמצאה חן מאד בעיניו ומיד אמר: "את זאת אלבש מידי שנה בשנה ביום הפורים", וכך בלבוש מיוחד היה יוצא מביתו לבית הכנסת להנאת כל רואיו ומכריו.
בכל שנה ושנה עת היתה מרת אמנו תחי" מגישה את מאכל השלווה המסורתי היה מור אבינו משבח ומקלס ומודה לה" יתברך על כל מנהגי העדה וכל המנהגים שנהגו העדה עוד בהיותו ילד באפגניסטן והיה משבח מאד את מרת אמנו תיבדל לחיים טובים וארוכים באומרו לה: "זה הטעם וזה הריח שהיה למאכלינו זה באפגניסטן"
ב- "יום פורים" היה יושב מור אבינו זלה"ה בראש שולחנו שהיה ערוך בבקבוקי יין, כל אחד שהיה נכנס היה חייב לשתות כוס יין תוך כדי שמור אבינו זלה"ה מרעיף על ראשו ברכות חמות.

מור אבינו זלה"ה היה "איש משפחה" מאין כמוהו. בכל יום כשהיה חוזר משיעורו הקבוע בבית הכנסת "ישועה ורחמים" היה פותח את דלת הבית בשעה תשע וחצי בדיוק ואנחנו היינו צוהלים לקראתו ומחכים לדקות איכות של הכוונה וצחוק ושמחה כפי שרק הוא ידע להעניק.
אף בהיותנו קטנים היה מור אבינו זלה"ה מספר לנו מקצת מאשר עבר עליו באותו יום ומשתף אותנו, והיה חשוב לו לשמוע את תגובותינו, ותמיד מכל סיפור ומכל עובדה ידע הוא לאלפנו בינה, איך להסתכל על החיים, והיה מחשל אותנו כנגד כל מיני בעיות רוחניות וחברתיות כאחת.
היה חשוב לו מאד להוכיח לנו את אהבתו והערכתו אלינו ולכן אף היה מתייעץ איתנו בקשר לעסקיו וכשהיינו מחווים את דעתנו, היה הוא מלבן את הדברים ומסביר לנו מתי דברינו צודקים ונכונים.
לא אחת, תוך כדי שיחתו, כשהיינו מציעים הצעות שהיו נראות לו, היה אומר לנו "אשריי! איזה יופי! מדבריכם ניכר שאתם לומדים תורה! כיון שרק תורתינו הקדושה יכולה היא ליישר את שכלו של האדם ולהביאו לקו מחשבה כל כך נכון".
היה זה לאחר שעברנו כמה וכמה דירות בשכירות חודשית, ערב אחד הגיע אבינו וסיפר לנו שהציעו לו לקנות נכס בבית ישראל ומבקש הוא מאד שנתפלל שיזכה הוא לברך על המוגמר לשביעות רצונו המלאה. כמובן שהתחלנו לשאול שאלות וכדרכו בקודש ענה הוא לנו בסבלנות מרובה על מיקומו של הנכס, אפשרויות הבניה וכמה חדרים, וכששכבנו לישון אמר הוא לאמנו שתבדל לחיים טובים וארוכים:"הילדים כל כך התלהבו, אין מציאות שאאכזב אותם חלילה, כך שבעז"ה אקנה את הנכס מחר ואבשר זאת להם בערב". למחרת בערב חזר אבא מהשיעור שמח וצוהל ונכנס לבית ואמר:"מזל טוב! מזל טוב!" בקול רם. כולנו קפצנו עליו. לעולם לא נשכח את שאמר:"הכל בזכותכם! בזכות התפילות שלכם! בזכות לימוד התורה שלכם! זה מה שמחייה אותנו וזה מה שמצליח אותנו. תמשיכו כמו שאתם"!

אהבתו העצומה של מור אבינו ליוצאי חלציו לא ידעה גבולות תמיד השתדל לשמחם ולעודדם במאד מאד, הופעתם החיצונה היתה חשובה לו מאד ולא אחת היה מעיר לנכדו:"מדוע לבושך מרושל"? וכשהיה רואה בגד שמקצתו קרוע או דהוי על אחד מנכדיו, מיד היה מתקשר לאביו או לאמו ושואלם:"מדוע בגדו של בנך נראה כך"?
וכשהיו מגיעים נכדיו לבקרוֹ בשבתות וימים טובים היה מקפיד לראותם עם חליפות ועניבות, וכשהיה אחד מהם מגיע ללא עניבה היה שואלו בחיוך:"למה? איפה עניבתך"?
כשבועיים שלושה לפני שמחה של אחד מצאצאיו, היה שואל הוא את הוריו: איזה בגדים קניתם? מה קניתם לילד פלוני? ומה לאלמוני? וכשבאחת הפעמים ענוהו:"זה עתה חזרתי מקניית הבגדים", ומציעים לו לראותם, היה מסרב ואומר: לא!!! אני רוצה לראות את הבגדים כשנכדי לבוּש בהם!!! על הקולב אינם מעניינים אותי כלל!!!

• מור אבינו זלה"ה היה מחזֵר ומשתדל מאד לענות "אמן" אחר כל ברכה, ואף היה מקדים להגיע בבוקר לבית הכנסת ומבקש מהנכנסים שיברכו "ברכות-השחר" בקול רם כדי שיזכה לענות "אמן".
• בשבתות שמחה עת היו מתאספים בניו ובנותיו עם הנכדים שיבדלו לחיים טובים וארוכים, היה מדגיש ואומר בליל שבת:"אני מבקש מכולכם מחר בבוקר לברך "ברכות-השחר" רק בנוכחותי כדי שאזכה לענות הרבה אמנים", וכך היו עומדים לפניו כל הנכדים ומברכים "ברכות-השחר" והיה הוא עונה אחריהם "אמן" בשמחה רבה ועצומה.
• כשהיו מגיעים חבריו וקרובי משפחה לבקרו היה מצביע על קערה עמוסה כיבוד שעל השולחן ואומר: בבקשה! "תברכו"!!! ואם הלה היה מסרב להתכבד ואומר:"לא-רוצה"! היה שואלו אבינו:"מה לא רוצה? לא רוצה לברך את ה""? ומיד היה הלה נוטל ומברך לשמחת מור אבינו זלה"ה.
• כשהיו מברכים בפניו "ברכות-הנהנין" או "אשר יצר" היה מקפיד לומר אחרי ה-"אמן":"רפואה וחיים טובים"!!! ואף חִינְכַנו כך וביקש מאיתנו שנאמר כך לבנינו ובנותינו.
• על אף רצונו העז לעניית "אמן", היה כועס על נשים שמברכות "אשר יצר" בקול רם בפני גברים, והיה מוכיחן שאין זה מדרכי הצניעות, וכשאחת מנכדותיו בירכה בפניו "אשר יצר" בקול רם, אמר לה בנועם אמריו:"נהניתי מאד לשמוע את בירכתך!! אַתְ מברכת יפה מאד!!! ובכל זאת ברצוני לומר לך שהצניעות רצויה וחשובה יותר מעניית "אמן", ולכן מעתה והלאה המנעי מלברך בקול רם בפני גברים, ורק בעז"ה כשתינשאי תברכי בפני בעלך בקול רם"!!!

רוב ככל בני האדם אינם מקפידים כל כך להיות בקשר רצוף עם כל קרובי משפחתם, ולפעמים אף הקרובים ביותר כאחים ואחיות, לא כן מור אבינו זלה"ה שהקפיד מאד לשמור על קשר רצוף עם כל קרובי משפחתו הקרובים והרחוקים ולמרות סדר יומו העמוּס תמיד היה מוצא את הזמן לכ-ו-ל-ם, כך שפעמים רבות שמענוהו אומר:"היום צריך להתקשר לפלוני", ולפני שהיה מתקשר היה מהרהר כמה דקות בינו לבין עצמו ואומר:"אני חושב על מה לשוחח איתו כדי שהשיחה תהא מעניינת ולא משעממת".
בכל שיחה היה מוצא הוא את הדרך להצחיק ולשמח את בן-שֹיחוֹ, לכן כולם אהבו אותו ואת שיחתו מאד, ולא אחת שמענו את האנשים בקו-השני שאומרים:"חיכיתי לטלפון שלך", או:"איזה תענוג שהתקשרת".
• שמחתו בשמחת הזולת היתה מן המפורסמות עד שאף האחיינים והנכדים של חבריו היו מתקשרים להודיעו על השמחות שחנן אותם ה", ומפצירים בו שיבוא וישתתף בשמחתם, ולמרות הליכתו הקשה היה מכתת רגליו ומתאמץ להגיע לשמחתם, ובכל שמחה ושמחה היה מקפיד להיכנס לאמצע מעגל הרוקדים, ולרקוֹע ברגליו, ולנענע בגופו, והיה מרים את מקלו לגובה להנאתם ושמחתם של בעלי השמחה.
• היה זה בלילה חורפי גשום וסוער במיוחד, ראינוהו בצאתו לשיעורו הקבוע כשהוא לבוּש הוד-והדר, לשאלתנו:"מה יום מיומיים"? ענה הוא זלה"ה:"הערב חתונתו של נכדו של חברי פלוני, ואחרי השיעור ברצוני להשתתף בשמחתו", כשהערנו את תשומת לבו למזג אוויר הסוער שבחוץ ענה לנו:"היא הנותנת!!! כיון שיכול להיות שהרבה ייִמנעו מלהגיע מחמת מזג האוויר, החלטתי בדעתי להתאמץ ולהשתתף בשמחה זאת ובטוחני שישמח הוא מאד כשיִרְאֵני"!!!
• יום אחד אמר לי מור אבינו זלה"ה: בשבוע הבא בעז"ה חתונתו של בן אחי, משה הי"ו, אתה יכול לבוא איתי? "בשמחה רבה" עניתי, וכיון שמעולם לא ביטל מור אבינו זלה"ה את שיעורו הקבוע, נסעתי לבית הכנסת "ישועה-ורחמים" והמתנתי לצאתו. בשעה 9.35 נכנס מור אבינו זלה"ה לרכב ברכני בחום ושמחה-רבה כדרכו והורה לי:"סע לקרית-גת", צחקתי קלות ופתחתי בנסיעה, "מדוע אתה צוחק"? שאלני, "על החינוך הנפלא שכבודו מעניק לי", עניתי והוספתי: "זאת אומרת: גם כשהחתונה היא של בן אחיך וגם כשהיא מחוץ לעיר אסור לבטל שיעור"!!! "אמת ויציב" ענה הוא לי והוסיף:"לעולם ועד אין לבטל שיעור!!! המבטל שיעור מוכיח הוא שרצונו לאכול, והיוצא לאחר השיעור מוכיח הוא שרצונו לשמֵח חתן וכלה!!!

היה זה בשנים בהם היה למו"ר אבינו זל"ה חנות מכולת ברחוב שבטי ישראל שבשכונת מוסררה.
פניו המאירות ומיזגו החם בשיתוף שמחתו התמידית כבשו את ליבם של כל לקוחותיו ואף מקצות השכונה היו מגיעים רבים וטובים כדי להתרשם מאישיותו הנפלאה.
דמויות-הוד ששרדו מהשואה הנוראה בה איבדו הם את כל קרוביהם, היו מגיעים לפעמים כמה פעמים ביום, והוא בסבלנות אין קץ היה מחזקם ומעודדם, ונוסך בליבם כוחות חדשים להמשיך את שארית חייהם בשמחה.
יתומים ואלמנות זכו אצלו ליחס מועדף מאד, וכשהיו הם קונים ממנו ומבקשים שירשום את קנייתם [כיון שאין להם מזומן], היה מור אבינו זלה"ה עושה להם הנחה משמעותית ללא ידיעתם, ורושם לפעמים רק את מחצית דמי הקניה.
• יום אחד שמע מור אבינו זלה"ה שאחד מלקוחותיו הגלמודים לא חש בטוב בלילה ולאחר שפינוהו לבית החולים נפטר לבית עולמו. מיד התעניין מור אבינו זלה"ה לאיזה בית חולים פינוהו בהסבירו שחושש הוא מאד שמחמת היותו גלמוד ינותח הוא "ניתוח שלאחר המות".
מיד שם מור אבינו זלה"ה את פעמיו לבית החולים וכשנכנס למחלקה הודיעוהו שברגעים אלו העבירוהו לאלונקה בה יסיעוהו למכון לרפואה משפטית "אבו-כביר" כדי לנתחו.
מיד זעק אבינו:"אני קרוב משפחתו, ומתנגד אני לניתוח בכל תוקף, ואף ברור לי שניתוח זה מנוגד להשקפת עולמו של המנוח"!! "אתה קרוב משפחתו"? שאל הרופא והוסיף:"ביררנו אודותיו ואמרו לנו שגלמוד הוא ואין לו שום קרוב משפחה"!! "מה איכפת לי מה אמרו לכם? אני קרוב משפחתו מצד אימי והגעתי בבוקר לבקרו"!! ענה אבינו. כשהבחין מור אבינו זלה"ה שהרופא לא השתכנע, הוסיף ואמר לו:"אני מודיע לך שאתבע אותך ואת בית-החולים אם ינתחוהו" הרופא נבהל ואמר:"אנחנו לא חוטפים גופות" והורה לא להעביר את המנוח.
מיד הזדרז מור אבינו וטיפל בסידורי הקבורה ובתוך שעות ספורות הגיע המנוח למנוחות.
• סמוך לביתה של מרת אמנו שתבדל לחיים טובים וארוכים, קיימת חנות לפירות וירקות בה עובד חמד בחורים יקר ונפלא צבי-זאדה הי"ו, מור אבינו זלה"ה חיבבו מאד ותמיד התעכב הוא בעוברו ליד החנות כדי לשוחח עמו.
ביום פטירתו של מור אבינו זלה"ה קרא הוא לצבי שיבדל לחיים טובים וארוכים ואמר לו:"תדע לך!! העולם הזה הבל וריק!!! אל תעבוד הרבה!!! תנצל יותר את זמנך ללימוד תורה!!! ביום פטירתו אדם לא לוקח עמו אלא אך ורק תורה ומעשים טובים!! גם אני עבדתי קשה בצעירותי ומתחרט אני שלא הקדשתי יותר זמן ללימוד תורתינו הקדושה"!!! לאחר כמה שעות עלתה נשמתו של מור אבינו זלה"ה לגינזי מרומים, וכשסיפר לנו זאת צבי היקר הוסיף הוא ואמר:"דבריו חיזקוני מאד, ואף נצרבו במוחי כששמעתי למחרת בבוקר על הסתלקותו הפתאומית".

• מור אבינו זלה"ה התייתם מאמו ע"ה עוד בהיותו ילד קטן, כך שחייו וחייהם של אחיו ואחיותיו היו קשים מאד, והוא כגדול שבאחים היה מעודד ומטפח ומרעיף עליהם חום ואהבה כפי יכולתו.
כל רואיו ומכריו התפעלו מאד מליבו הרחום השופע חום ואהבה לכל יהודי, לא אחת פגשנוהו משוחח ברחוב עם ילד קטן ומעניק לו תשומת-לב מרובה, וכשהיינו שואלים:"מי הוא זה ילד זה? אתה מכירו"? היה עונה:"איני מכירו!! אך בגילו כבר הייתי יתום מאמי האהובה, והייתי מחפש אנשים שיואילו בטובם לשוחח עימי ולחבקני, וכשאני רואה ילדים קטנים מרבה אני לשוחח עמהם כיון שמזכירים הם לי את אותה תקופה קשה".
• ביום ששי שעבר פגשתי את ר" בניהו שאלתיאל הי"ו שאמר לי:"בשנים האחרונות עברתי תקופות קשות מאד, והיו ימים בהם ביקשתי את מותי, ובכל פעם שהייתי מדוכדך מאד, היה זה אביך זלה"ה שידע איך לחזקני ולעודדני, ובגישתו הייחודית הביאני אף לידי צחוק גדול, לאחר שלא צחקתי כלל במשך כמה חודשים".
• עוד הוסיף ואמר ר" בניהו הי"ו:"בדרך כלל הייתי פוגש את אביך זלה"ה בימי ששי פה במקוה [שיחתינו זאת התקיימה אף היא במקוה] בבית ישראל, ואף על פי שאני לא מתושבי השכונה וביתי רחוק כחצי שעה נסיעה, בכל זאת הייתי משתדל תמיד להגיע למקוה כאן כדי לפגוש את מור אביך זלה"ה שבכח מתק שפתיו, הייתי נכנס לשמחה רצופה, ומקבל שבת בשמחה ובטוב לבב.

• מור אבינו זלה"ה הקפיד מאד אף על ההלכה שאסור לשאול בשלומו של אדם לפני התפילה, וכשהיה יוצא מביתו לתפילת שחרית לא אמר מעולם "שלום" אלא:"תהיו-בריאים", וכשהיה פוגש בדרכו חברים וידידים שהיו מקדימים ואומרים לו:"בוקר-טוב", היה עונה להם "בוקר" בלבד, ולשאלתם מדוע אינו עונה "בוקר טוב"? היה עונה:"אין לאחל טוב ואין לשאול בשלומו של אף אדם לפני שמתפללים ומודים קודם לאבינו שבשמים".
• אף כשהיו לנים אורחים בביתו ונפגשים בסלון בקומם בבוקר מעולם לא אמר להם "בוקר-טוב" אלא:"אני מקווה שהיה נח לכם בלילה".
• אף אמנו היקרה שתיבדל לחיים טובים וארוכים תמיד משכימה-קום בשעה 3:00 לפנות-בוקר, ומידי בוקר הגישה לו שתיה-חמה, ומיד ממהרת להכין את "שקית-המקווה" כדי שמיד בסיום שתייתו לא יתעכב וְיֵצֵא לטבילה.
• מור אבינו זלה"ה היה מבקש ממנה שתשב לידו בכל בוקר ותענה "אמן" על כל "ברכות-השחר" שבירך, וכשהיתה צריכה לקום ממקומה היה מרים את קולו כדי שתענה "אמן" בהיותה בחדר, ואף היה מבקש ממנה שתאמר גם היא את "ברכות-השחר" בקול רם כדי שיענה "אמן". וכשהיו אורחים בביתו היה אומר בשמחה:"ישתבח הבורא לעד, כמה "אמנים" נזכה לענות היום".
• טיפולה המסור של אמנו תחי" במור אבינו זלה"ה היה ללא גבולות, מעולם לא הסכימה שיעשה לעצמו כוס-תה, או ינקה ולוּ ניקוי קטן מאד, תמיד אמרה לו באהבה רבה:"אני אעשה לך!!! אני אנקה!! אתה תלמד תורה"!!!
• מידי "ליל-שבת" ואף בימות החול כשהיו אורחים על שולחנו, היה מוזג כוס יין ואומר:"אשתי היקרה! את כל חיי!!! כל מה שיש לי וכל מה שאני, הכל אך ורק בזכותך"!!! וכך היה מרבה לשבח אותה על טיפולה ומסירותה אליו.

היה זה לפני כ-30 שנה עת קנה מור אבינו זלה"ה את ביתו שברחוב שמעון רוקח בירושלים.
בשכנותו התגורר אדם גלמוד וערירי שבדידותו העכירה מאד את מצב רוחו וכמעט שלא היה מדבר עם אף אדם.
מיד כשפגשוֹ אבינו זלה"ה בפעם הראשונה חִייך אליו את חיוכו המלא והעסיסי, ואף ניגש אליו, ואגב טפיחה קלה על שכמו שאלו:"מה שלומך? אני השכן החדש שלך"! כשהלה שתק והביט במבט קפוא במור אבינו זלה"ה אמר לו אבינו:"מדוע אינך עונה? והלא שכנים אנחנו"!!! וכשהמשיך הלה בשתיקתו הגביה מור אבינו זלה"ה את קולו ואמר לו:"יודע אני שאינך מדבר עם אף-אדם, ובכל זאת מודיעך אני שחייב אתה לדבֵּר איתי, אני מבטיחך שתראה ממני רק טוב"!! וכיון שהיה ידוע ומפורסם שהלה קמצן גדול ואוהב כסף, תחב אבינו לתוך ידו שטר כסף, ומיד אורו עיניו ואמר:"אתה צודק!!! נדבר פעם אחרת"!!!
שכֵן זה היה נמנע מלהתקלח [כנראה מחמת בדידותו ודכאונו היה חסכן גדול אף במים] כך שלא היה חביב על הבריות, אך מאותו היום נעשה הוא חבירו הטוב של מור אבינו זלה"ה ולא אחת שמעוהו צוחק בקול-רם בחברת אבינו לפליאת שאר מכריו.
יום אחד אמר לי אבינו זלה"ה:"משה! שכננו היקר אמר לי שזקנו מציק לו, מה דעתך לגלח אותו"? "אעשה זאת בשמחה" עניתי, כשאמר לו מור אבינו שאבוא לגלחו שמח הוא מאד, אך מיד אמר:"עם כל הכבוד שמסכים הוא לגלחני לא אסכים להתגלח בביתי אלא אך ורק בביתך"! אבינו זלה"ה שידע מנקיונה המופלג של מרת אמנו תחי" לא חשב פעמיים ומיד השיב:"בסדר גמור! תבוא לביתי להתגלח", וקבע עימו ביום ששי בבוקר.
כשהתחלתי לגלחו הבנתי כמה קשה המשימה, מחמת שרִיבוי שיירי המאכלים שהיו על שפמו וכל זקנו, עצרו את פעולת המכונה ולא יכולתי לגלחו, מור אבינו שהבחין בדבר קרא לי לצד והורה לי:"חסד עושים עד הסוף!! תרטיב מגבת ותנקה את פניו"!!!
חשתי לקיים את ציוויו של מור אבינו זלה"ה אך לפתע מנעתני אימי שתבדל לחיים טובים וארוכים באומרה למור אבינו זלה"ה:"כולו מלא חיידקים!!! אני לא מסכימה שמשה יתקרב אליו"!!! "החסד מציל ומגן מפני כל החיידקים כולם"! ענה לה אבינו, והוסיף:"אני מבקש שלא תמנעי זאת ממנו"!! וכך נגשתי עם מגבת רטובה והסרתי את שיירי המאכלים מעל פניו וגילחתיו.
שכננו היקר שמח מאד ואמר "תודה-רבה" והתקדם ליציאה, מה "תודה-רבה"? שאל אבינו והוסיף:"אני מבקש שתברך אותו על הנחת-רוח שעשה לך", ולא הִרפה ממנו עד שברכני. כשהלך הלה לדרכו קראני מור אבינו זלה"ה ואמר לי:"יישר כח!! שמחתי מאד לראות את מסירותך לאיש זה, ויודע אני כמה אסטניס ומפונק אתה, ובכל זאת ברצוני להעיר לך", המתנתי בדומיה למוצא פיו ואז ניגש הוא אלי והניח את ידו על כתפי ואמר לי:"ראיתי שתוך כדי הגילוח היו לך דקות שהיה קשה לך מאד מהלכלוך הרב שעל זקנו, והבחנתי בזאת לפי מבט עיניך והבעת פניך, אם חלילה הוא היה מבחין שקשה לך, יכול להיות שהיה נפגע, והיית מפסיד את החסד הגדול הזה, לכן אבקשך בפעם הבאה לגלחו בחיוך ובמאור פנים אף על פי שקשה לך!!! כך תזכה לעשות חסד שלם"!!!

• בימי השובב"ים [הימים במשך השבועות שקוראין בהם פרשיות: שמות וארא בא בשלח יתרו משפטים], היה נוהג מור אבינו זלה"ה להרבות בתעניות דיבור ובקריאת התהלים, ומשתדל מאד להשתתף בלימוד זה בכל בית כנסת.
אף בימים בהם היה חנווני לא נעדר מעולם מסדר הלימוד הנהוג בימים אלו בבתי-כנסיות כפי שמובא בספר "קונטרס-היחיאלי", וכיון שבכל יום "תענית-דיבור", נוהגים לסיים את קריאת כל ספר התהלים ג" פעמים, היה מספיק הוא לקרוא עשרות פעמים את כל ספר התהלים בימי השובב"ים, ובכל יום שהיה חוזר מבית הכנסת לאחר סדר "תענית-הדיבור" היה אומר למרת אמנו שתיבדל לחיים טובים וארוכים:"ליבי מלא שמחה!! איני יודע איך להודות לבורא עולם על ההרגשה הנפלאה הזאת" ומיד מרים עיניו ומודה בקול רם ושמחה רבה ואומר:"אני מודה לך אבי שבשמים על אשר זיכיתני לכך, אנא ואנא!! זכני בכל שנה ושנה"!!!
לא אחת היה יושב ומחייג לנכדיו ומספר להם על שזכה לסיים באותו יום ג" פעמים את כל ספר התהלים, וכשהיו מתפעלים ממנו מאד היה אומר להם:"ברצוני לברך אתכם" ומיד היה מברכם ובסיום ברכתו היה מוסיף:"ויהי רצון שתזכו אף אתם לסיים את כל ספר התהלים ולברך את נכדיכם כמו שזיכני ה" לברך אתכם".
• פעם שמע מור אבינו על חבורת בחורים יקרים שהתענו "תענית-הפסקה" [ממוצאי שבת עד ליל שבת שאחריה, לא אוכלים ולא שותים לא ביום ולא בלילה] התפעל הוא מאד מכך, וחקר ובירר אם אמת ונכון הדבר, וכשנודע לו בבירור שכך הם פני הדברים הגיב:"מה יהיה איתי? מימי לא זכיתי לעשות כך!! אשרי אבינו שבשמים שיש לו בנים כאלו"!! וכשהיה פוגש במשך השנה מישהו מבני אותה חבורה קדושה, היה מברר עליו ושואל:"גם הוא עשה תענית הפסקה"? וכשהיו עונים בחיוב מיד היה מרכין ראשו ומבקש:"אנא תברך אותי"!!!

• מור אבינו זלה"ה היה ידוע ומופלג מאד בליבו הרחום והאוהב, עוד משחר ילדותו כשלמד מתורתו של רב העדה האפגנית כבוד מו"ר ר" יהושע עמרם זיע"א והיה המצטיין בשיעורו, היה משנן הוא את החומר עם התלמידים החלשים, וכשעיניו בתוך הספר היה חוזר ומסביר כמה פעמים כדי שיבינו ויזכרו הם את כל החומר הנלמד, וכיון שהיו בין התלמידים ילדים ביישנים שלא היו פונים אליו, היה פונה הוא אליהם ומשדלם ללמוד איתו כיון ש"בלאו-הכי צריך הוא לשנן את החומר".
• אחד העונשים הקשים שהיו מונהגים באותה תקופה הינו "עונש-הפלאקה" דהיינו: היו משכיבים את הילד על ספסל וחולצים את נעליו ואחד התלמידים החזקים היה מכֵּה במקל את כפות רגליו של התלמיד.
לא אחת ניגש מור אבינו זלה"ה ל-"מכֵּה" ואמר לו:"אף על פי שהינך עושה את המוטל עליך היזהר והישמר שלא להכות חזק את החברים"!! וכששאלו ה-"מכֵּה":"אז איך אעשה"? ענה לו מור אבינו זלה"ה:"לפני כל הכאה עליך לחשוב שאחיך שוכב לפניך, ואם אינך חושב כך חוטא אתה"!!
• כה"ר מאיר יזדי שליט"א רבה של שכונת "תל-חיים" שבתל-אביב, הינו דודנו, אחיו הצעיר של מור אבינו זלה"ה, וכיון שהיה שובב קצת בנערותו חייבוהו לקבל "פלאקה", וכשהשכיבוהו על הספסל וחלצו את נעליו נכנס לפתע אבינו ורץ אליו והורידו מיד מהספסל ואמר:"לא אתן לך להכות את אחי בשום אופן"!! ותוך כדי דיבור חלץ את נעליו ואמר:"בבקשה, תכה אותי במקומו"!!! כל הסבריו של הרב לא הועילו לו ומור אבינו עמד על דעתו בתוקף עד שלא נותר לרב אלא להמיר את העונש באזהרה.

• רגישותו הגדולה של מור אבינו זלה"ה וליבו הרחום היה לשם דבר. תמיד כששמע על יהודי בצרה היה משתדל לעוזרו ואף שולח אליו אנשים כדי שיעודדוהו. לא אחת ראינוהו עם דמעות בעיניו לאחר שסיים שיחה עם אנשים קשי יום.
זהירותו המופלגת בכבודם של אלמנות ויתומים מן המפורסמות היא, וכשהיה פוגשם בארועים או בשמחות, מיד היה משוחח עימהם ארוכות. ותוך כדי שיחתו היה שואלם בעדינות וזהירות מופלגת אודות מחסורם ומיד היה מציע את עזרתו ולא היה מסיים את שיחתו עימהם עד שהיה מעניק להם הרגשה שהם עושים לו טובה בכך שהם מסכימים לקבל את עזרתו.
• בחול המועד פסח האחרון לחייו יצא הוא להתפלל מנחה עם בנו היקר כה"ר שמעון יזדי שליט"א שיבדל לחיים טובים וארוכים. וכיון שההליכה היתה קשה עליו מיהר כה"ר שמעון ויצא בסוף התפילה כדי להביא את הרכב ולקחתו לשיעוריו הקבועים. לאחר המתנה של דקות ארוכות בחוץ חרד ר" שמעון לשלומו של אבא ונכנס לבית הכנסת וראה את אבא עומד קפוא על מקומו ופניו חיוורות, מיד רץ אליו ושאלו:"אבא! מה קרה? מרגיש טוב? להזמין רופא"? "לא" ענה לו אבא, והוסיף:"אין צורך ברופא פשוט ראיתי שני יתומים קטנים שאמרו קדיש, וברור שקטנים הם מגיל בר מצווה, וליבי נשבר בקירבי על צרתם וצערם הגדול עד שרגלי אינן נשמעות לי ואיני יכול ללכת"!!!
• ידוע ומפורסם הוא שהחתן פונה ל"חמיו" ול"חמותו" בלשון "אבא-ואמא", ואף הכּלוֹת עושות כן.
יום אחד שמע מור אבינו זלה"ה את שיחתו של בחור מהמשפחה שהתארס זה עתה עם בחורה יתומה מאב ואֵם המספר לחברו:"ארוסתי אינה מוכנה לפנות להורי בכינוי "אבא" ו"אמא", כיון שהוריה נפטרו ואינה מסוגלת לפנות לאחרים בכינוי זה. ואותו בחור הוסיף ואמר:"אמרתי לה שאני מבין לליבה ובכל זאת מפני כבודם של הורי אני מבקש שתקראם אבא ואמא", מור אבינו זלה"ה כשומעו זאת הרעים בקולו ואמר:"אתה טועה לחלוטין!!! כבודם של אביך ואימך אינו אלא שלא תכביד על יתומה זאת!!! ועצתי היא שתסכם עימה שהיא תקראם "דוֹד" ו-"דודה"!!! היזהר והישמר שלא תכביד עליה כלל"!!! החתן שמע לעצתו ועשה כדבריו, ולאחר ימים סיפר שאף ארוסתו מצא חן בעיניה הרעיון ושמחה על כך מאד.

לפני כשבועיים קיבלתי את מכתבו של ידידנו היקר והנכבד איש האשכולות, מזכה הרבים הגדול בלונדון כה"ר זבולון ארז (יונה) בו כותב הוא:
"שמחתי מאד לקרוא על מור אביך ז"ל בעלון "אהבת-ישראל" המופץ פה בלונדון על ידי איש חיל רב פעלים חבר "עמודי-השלום" בלב ונפש, ר" חגי כהן הי"ו, וכיון שגדלתי בשכונה עם מור אביך זלה"ה ואף היינו שכנים באותו רחוב כשהוא התגורר ברחוב הבעל שם טוב 19 ואנחנו במס" 17, לכן זכיתי וראיתי כמה וכמה דברים שאשמח מאד באם תדפיסם בעלון כלדהלן:
• מידי שבת בשבתו היה הולך מור אביך בהליכה מהירה לשמוע את דרשתו של חכם בן ציון אבא שאול זיע"א בבית הכנסת "אוהל רחל", וכל אדם שהיה פוגש בדרכו היה אומר לו:"עכשיו דורש חכם בן ציון!! בוא לדרשה!! כדאי לך!!! וכך היה מושך איתו אנשים נוספים ומזכה אותם בדרשת החכם.
• פעם אחת ראיתי את אביך זלה"ה יוצא בערב שבת מהמקוה שבשכונת בית-ישראל, וראה הוא את חכם ששון לוי זיע"א שאף הוא יצא מהמקוה ופניו כפני מלאך, מיד רץ אביך לקראתו ונישק את ידו, והתכופף מאד כדי שחכם ששון לא יצטרך להרים את ידו, וזכורני שהוא בירך אותו ברכה ארוכה מאד, ומור אביך נשאר כפוף ולא זז עד שחכם ששון סיים את ברכתו, ומיד חזר אביך ונישק את ב" ידיו הקדושות של חכם ששון זצ"ל, ואף השתחווה למולו, והלך לדרכו ונזהר שלא לעקוף את חכם ששון.
• קריאתו המדוקדקת ביותר של מור אביך זלה"ה היתה לשם דבר, וזכורני שבאחת השבתות בהם התפלל מור אבי זלה"ה בבית הכנסת "מדרש-אליהו" ושמע הוא את קריאתו בתורה של מור אביך, כל כך הוא נהנה, עד שאנחנו בניו ראינו את פניו מאירות משמחה ושאלנוהו:"אבא! מדוע כל כך הינך שמח"? וענה הוא לנו:"השבת שמעתי את קריאתו המדוקדקת של מולא ישר יזדי ונהניתי מאד מאד", ובמשך כל אותו שבוע היה מספר לכל אחד שבא לבקרו כמה נהנה הוא בשבת מקריאתו בתורה של מור אביך, וכמה פעמים שמענוהו שהיה מברכו:"כל מה שרוצה מולא ישר, יהיה רצון שה" יתן לו מיד"!!!
• ועוד מוסיף כה"ר זבולון ארז וכותב:אביך זלה"ה היה קורא בתורה בשלוש בתי כנסיות, ב-"ישועה ורחמים" וב-"מדרש אליהו" וב-"מוסיוף", והיו מגיעים הרבה לשמוע את קריאתו ופעם אחת ניגש אליו אחד מהקהל לאחר התפילה ואמר לו:"מישהו השאיר אצלי צ"ק בשבילך", ומור אביך זלה"ה ליטף את ידו בחום ואמר לו:"שבת היום", "שבת היום", ובחיוכו הנצחי אמר "שבת שלום" והלך לו.
• ועוד הוסיף הוא וכתב: אביך זלה"ה היה איש חסד גדול ומקבל כל אדם בסבר פנים יפות, ותמיד שראינוהו היו פניו צוהלות וצוחק ומחייך.
עוד שח לנו כה"ר זבולון ארז (יונה) מלונדון:
• בימי חול מידי ערב לאחר העבודה כשהוא עייף, ומחזיק כהרגלו את הגב בשתי ידים, היה הולך לשיעור של הרב יוסף בר שלום מרז"וק שליט"א בבית הכנסת "ישועה-ורחמים", ולאחר מכן רץ לדרשתו של מרן רבנו עובדיה יוסף שליט"א בבית הכנסת על שם ר" שאול צדקה, וזכורני שפעם בא זקן לבית הכנסת ואבא שאל את הזקן בפרסית:"רוצה תה או קפה"? והזקן אמר לאבא:"אתה מולא (רב), ש"צ "קורא בתורה", זה לא כבוד שאתה תכין לי שתיה", ואבא בענוותנותו השיב:"אנחנו קטנים", ורץ בשמחה להכין לזקן תה, והזקן ביקש מחילה ורצה לנשק את ידי אבא, ואבא משך את ידו בחזרה, ואמר לזקן:"למה אתה מבקש סליחה"? זכיתי במצוה ופניו צוהלות.
• לאחר שסיים הרב זבולון שליט"א את מכתבו, ושכב לישון, חלם הוא את מור אבינו זלה"ה באותו לילה, וכך כתב לנו:
"אמש ראיתי את מור אביך בחלום כשהוא יושב בבית הכנסת "ישועה-ורחמים" לבוש בחליפה חומה, ואמרתי לו:"מה אתה עושה כאן? והלא נפטרת מן העולם"!?! וענה לי:"אני לא מת!! אני חי ומאזין לדרשה"!

• מור אבינו זלה"ה נזהר מאד לתת צדקה לכל מי שפשט את ידו, מעולם לא השיב פני אדם ריקם, היה מרבה לבקש מאיתנו לפרוט את שטרותיו לכסף קטן, וכך היה יוצא מביתו כשכיסיו מלאים בכסף קטן.
כשביקש פעם שיתפרו לו את הכיס שנקרע מחמת ריבוי המטבעות שאלנוהו: מדוע אתה לוקח איתך כל כך הרבה מטבעות? תניח קצת בבית ותיטול עימך מידי יום את הצריך לכך!?! והוא זלה"ה ענה:"יש ימים שניגשים אלי הרבה מאד פושטי-יד וחושש אני מאד שמא לא יהא בכיסי להעניק להם, לכך מעדיף אני שכיסי יקרע ובלבד שלא אשיב פני אדם ריקם".
• היו פעמים שאותם קבצנים היו ניגשים אליו פעם שניה או שלישית, ומיד היה ממלמל בשפתיו ומוציא מכיסו ונותן להם, וכששאלנוהו:"מה הוא ממלמל"? ענה עטרת ראשינו זלה"ה: "כיון שזוכר אני שכבר נתתי לו לאדם זה אז אומר אני:"הריני בא לקיים מצות "נתון-תיתן" וכפי שדרשו חכמינו זכרונם לברכה:"אף על פי שנתן יחזור ויתן"!!! וכיון שכל נתינותיו היו בעין יפה ובפנים שוחקות אך סביר ביותר היה לראות את אותם אנשים ניגשים אליו שוב ושוב בבטחון מוחלט שאין להם מה לחשוש, כיון שנתינתו השניה תהא באותה נדיבות לב ושמחה כנתינתו הראשונה.
• שח לי אחי היחיד והאהוב עלי מאד כה"ר שמעון שליט"א: השבוע התקיימה בעיר אלעד הכנסת ספר תורה ובמשך היום חשבתי לעצמי מתי ניזכה אף אנחנו להכניס ספר תורה לעילוי נשמתו של מור אבינו זלה"ה, ולפתע עלה בראשי רעיון שאם איני יכול לקנות ספר תורה, הרי יכול אני לקנות מטפחות לספר התורה, וממחשבה למעשה מיד יצאתי וקניתי שתי מטפחות מיוחדות ויפות וקשרתי אותן לספר התורה, שמחתי מאד שזכיתי לכך ועליתי על יצועי שמח וטוב לב. והנה בחלומי מופיע מור אבינו זלה"ה, רוקד במרץ רב כשמטפחת לבנה וצחורה בידו וכולו שמח ומאושר".

למעלה מחמישים שנה היה מור אבינו זלה"ה קורא בתורה בבית הכנסת "ישועה-ורחמים" והיו שנים בהם היה קורא בתורה שלש פעמים, מניין אחר מניין, והכל לשם שמים!!! ובימי ספירת העומר היה מוסיף וקורא ב"פרקי-אבות", ואחר כל זאת הולך לכותל המערבי ולקבר דוד המלך, כך שהיה חוזר לבית עייף מאד מאד..... ובכל זאת כשהיתה מגיעה סבתינו היקרה ע"ה מידי שבוע בשבוע ומבקשת שיקרא לה "פרקי-אבות", היה קם ממקומו בשמחה גלויה ומביא סידור והיה קורא בעברית ומסביר בפרסית לשביעות רצונה המליאה, והיה מקפיד להגיד לה בין משנה למשנה כמה שהיא משמחת אותו בבואה לזַכּוֹת אותו.

בשבת פרשת יתרו היתה סבתא ע"ה מבשלת תבשיל חיטים מיוחד שנהגו לאוכלו באפגניסטאן, והיתה מביאה למור אבינו זלה"ה, ואף על פי שהיה מלא וגדוש במאכלי השבת, היה מגלה עניין ותיאבון גדול ואומר לה:"אני מחכה לתבשילך זה במשך כל השנה", ואף היה קורא לנו הילדים ואומר:"בואו ותראו איזה אוכל טעים בישלה סבתא", ובאחת הפעמים אמרה לו סבתא:"אתה אומר כך כדי לשמח אותי", הוא בהומור אופייני לו ענה:"אני נשבע בחיי שַחַבּוֹז [קרניים של עז] שזה טעים מאד!!! וסבתא פרצה בצחוק ובירכה אותו:"ה" ישמח אותך כמו שאתה כל כך משתדל לשמח אותי"!!!

בחג החנוכה היה מור אבינו זלה"ה מזדרז להגיע לסבתא והיה מדליק נרות בביתה ושר את הפזמונים של חנוכה ורק לאחר מיכן היה בא לבית להדליק לבניו הקטנים.

בשנה האחרונה לחייה חלתה סבתא ע"ה מאד, ומור אבינו זלה"ה עמד על כך בתוקף שהיא תשהה רק בביתו באומרו לבני המשפחה:"לכם יש ילדים קטנים אצלי היא תנוח יותר".

וכשהיה מקבל הזמנה של שמחה ובעלת השמחה היתה אלמנה היה מזהיר אותנו ואומר:"תזכרו בעוד שבועיים אתם חייבים לקחת אותי לשמחה פלונית לשמח את האלמנה", וכשהיה חולף שבוע היה אומר:"תזכרו שמחה פלונית בעוד שבוע", וכשהיה מגיע לשמחה היה אומר לאלמנה:"דעי לך שרק בשבילך באתי למרות המרחק ורגלי הכואבות. כשהסתלק אותו צדיק וחסיד חכם יוסף יונה זיע"א לבית עולמו, היה מור אבינו זלה"ה מקפיד לעודד את אלמנתו מידי שבת בשבת ולא זז משם עד שהיתה מעלה חיוך על פניה, והעיד בנה הגאון ר" נפתלי יונה שליט"א שפעם אחת התעכב מור אבינו זלה"ה בבית הכנסת, ואימו עמדה בחלון ושאלה:"איפה מולא ישר? מדוע לא הגיע היום"? וכשהגיע מור אבינו: אמרה לו:"חיכיתי לך"!!!

אחי האהוב והיחיד הרב שמעון הי"ו מספר:

באחת הפעמים שהסתפרנו וכדרכם של בחורים שמשאירים בלורית על מצחם, שאלתי את אבא זלה"ה למה הוא לא משאיר? ענה לי שעוד בהיותו חתן-צעיר גמר אומר בליבו לא להעלות בלורית על ראשו ומשום מעשה שהיה: לפרנסתו עבד בחנות פירות וירקות. ואחד ומיוחד מנקיי הדעת בירושלים ומצַדיקיה בדור הקודם היה הרב הצדיק ר" אשר מרגליות זיע"א. ואותו צדיק היה קונה דוקא בחנותו של אבא זלה"ה, והיה מעריך מאד את היראת שמים שלו, ובתוך כדי קניית ירקות ופירות לכבוד שבת קודש היה נושא ונותן עם אבא זלה"ה בפרשת השבוע ועוד. באחת הפעמים לפתע פנה אליו ר" אשר מרגליות זיע"א ושאלו:"מה זה על מצחך"? ענה לו אבא זלה"ה לתומו:צעירים, בלורית. אמר לו:"בלורית? אִיכְסְ..." ומאותה פעם אמר אבא זלה"ה שמעולם לא הניח בלורית על ראשו וכך נהג עד יומו האחרון.

היה זה בזמן שהיה חתן, וכבוד מרן הראשל"צ הגאון רבנו עובדיה יוסף שליט"א, מסר שיעורים בבית הכנסת "שאול צדקה", ואבא זלה"ה היה משתתף תמידין כסדרן קבוע בשיעור ועומד היכון כל השיעור, וכל ספר וספר שביקש מרן מלכא שליט"א היה אבא זלה"ה קופץ ומזנק ממקומו להביא מבוקשו של הרב ולזכות בשימושו ובזיכוי הרבים. והיתה לו נחת מרובה שה" זיכהו לכך.

מור אבינו זלה"ה אהב את "חכמי-ישראל" מאד מאד, אהבתו לתלמידי חכמים היתה ידועה ומפורסמת בין כל מכריו וידידיו, וכשהיה שומע על הנהגה טובה שנהג אחד מחכמי ישראל, היה משתדל מאד לנהוג כמוהו, וכמה פעמים אמר לנו:"מנהג זה היה נוהג חכם פלוני, וברוך ה" מאותו רגע ששמעתי שכך היה מנהגו אף אני נוהג כמוהו". באחד הערבים כשחזר משיעורו של חכם יוסף עדס זיע"א פנה הוא לאמנו שתיבדל לחיים טובים ואמר לה:"היום למדנו בשיעור שהיה חכם אחד שנזהר שלא לעשות במוצאי שבת שום מלאכה האסורה בשבת ואפילו לאחר שכבר עשה "הבדלה", וכל זאת מחמת שהיה מחבב מאד את השבת ואמר שעד יום ראשון בבוקר עדיין נשארת "הארת-השבת", ואין ראוי כביכול לגרש את אותה "הארה" על ידי עשיית-מלאכה. וכששמעה אמנו והתפעלה מאד, שאל אותה מור אבינו זלה"ה:"מה דעתך שגם אני אנהג כך"? את מסכימה? זה לא יפריע לך"? וכשהשיבה לו שזה לא יפריע לה כלל ואדרבה תשמח בכך, מיד פתח מור אבינו זלה"ה ואמר בקול רם:"אני מקבל על עצמי בעז"ה ובל"נ לנהוג כך בכל מוצאי שבת", וכך נהג הוא עד סוף ימיו, ולא היה מדליק ולא מכבה את האור באף מוצאי שבת, וכשפעם ביקש במוצאי שבת מאחד מנכדיו שידליק לו את האור בחדרו, אמר לו הנכד:"סבא!! כבר יצאה שבת, למה אינך מדליק בעצמך? ענה לו:"אצלי יוצאת שבת רק מחר בבוקר" וכשראה את פניו התמוהות של נכדו, הושיבו על ברכיו והסביר לו את החומרא שקיבל על עצמו.

"סעודה-רביעית" במחיצת אבינו היתה בה "השראת-קודש" מיוחדת מה נהדר היה לראותו מיסב לשולחן בבגדי שבת כשכובעו המיוחד עטור בראשו, ושולחנו ערוך לפניו, ומקפיד הוא לקיים המצוה בכל דקדוקיה, וכיון שיש אומרים שראוי לאכול דג בסעודה זאת הקפיד כל ימיו לאכול דג וכיון שיש אומרים שראוי לבצוע על "לחם-משנה" בסעודה רביעית, הידר ובצע תמיד על "לחם-משנה", וכיון שיש אומרים שראוי לשתות "רביעית-יין" בתוך הסעודה הזאת, הקפיד תמיד על שתיית יין, וכיון שיש אומרים שראוי לשיר ולספר בשבחו של דוד המלך שזוהי סעודתו, היה מקפיד לשיר בקול רם:"דוד מלך ישראל חי וקיים", והיה אומר לנו:"זה גם שיר, וגם שִבחו דוד המלך"!!!

עוד בהיותינו ילדים היה לוקח אותנו עימו מידי שבת בשבתו לכותל המערבי ולקבר דוד המלך, "חוק ולא יעבור"!!! והיה צועד את כל הדרך בשמחה רבה וזאת לאחר שקרא "קריאת-התורה" בב" מקומות, ולפני קידוש, וכל הדרך היה אומר דברי תורה וסיפורי מעשיות והיה משדל את חבריו לבוא עימו, ולפעמים היו צועדים עימו כמניין חברים, וכשהיה מגיע לחצר קבר דוד המלך היה קורא בקול:"אדוננו המלך הגענו!!! אדוננו המלך הגענו"!!! ופעם אחת המתין לו אדם בפתח המערה ומיד בצאתו ניגש אליו ושאלו: למה אתה צועק בכל שבת "אדוננו המלך הגענו"? גם אני מגיע לכאן בכל שבת, וכל פעם שומע אותך אומר כך בקול רם-מדוע?"אני מאד אוהב את דוד המלך" ענה לו מור אבינו זלה"ה והוסיף:"ואין לי ספק שגם הוא אוהב אותנו מאד ומצפה ומייחל לבואנו, וכל אוהב שמח מאד לשמוע שאהובו הגיע. לכך אני משמחו מהחצר בקול:"אדוננו המלך הגענו".

עוד בהיותו "חנווני" בחנות המכולת שברחוב שבטי ישראל, היו בין לקוחותיו תלמידי-חכמים מופלגים וביניהם הגאון ר" מאיר ברנסדופר זיע"א שהיה מגיע מידי יום שישי לערוך קניות לכבוד שבת, והיו שניהם מדברים ועוסקים בחידושי תורה, ולא אחת אמר לו הרב ברנסדופר:"החידושי תורה שלך משמחים אותי מאד ואני מוסרם הלאה בשיעורים". ומתוך רחשי הערכה והערצה רבה היה הרב ברנסדופר מזמינו לכל השמחות שחנן אותו ה", והיה מתעקש להושיב את מור אבינו ב"שולחן-הכבוד" באומרו לרבנים שמסביבו:"זה עבד ה" נאמן ותלמיד חכם חשוב".

בתוקף אהבתו העצומה לחכמי ישראל, היה מתעקש לשאת את סלי הקניות שלהם לבתיהם, וכשהיו מפצירים בו שזה לא כבד להם ואינו צריך לטרוח היה אומר:"איני טורח אלא לכבוד התורה שיש בך, אנא אל תמנעני מיכך"!!! והיה משאיר את חנותו פתוחה וללא השגחה ונושא הסלים לבתיהם, וכשהיו שואלים אותו:"אבל מי ישמור על החנות"? היה עונה:"ה" שומר ישראל"!!!

שח לנו בנו האהוב כה"ר שמעון שליט"א:

היה זה באחת השבתות כשאחותו הקטנה של מור אבינו עברה לגור בישוב "חשמונאים", מור אבינו דאג מאד איך היא מסתדרת ואין שם עדיין אף לא מכולת. לבסוף החליט אבינו להיות שם בשבת קודש ולבשל את כל הבישולים בבית ולקחת אליה. בשחרית של שבת קודש הלכנו להתפלל בבית כנסת בישוב והוא כדרכו בקודש שעה לפני הזמן כבר הגיע ל"ברוך שאמר" ועדיין לא התחילו המנין, תיכף ומיד ביקש ממני ספר ללמוד ושאלתי אותו באיזה ספר אתה חפץ? ענה לי "כף-החיים", חיפשתי ולא מצאתי, שאל את הגבאי:"יש לכם ספר "כף-החיים"? "לא" ענה הגבאי, וכשזכה ועלה לתורה, במי שברך אמר להם:"שמתנדב ספרי "כף-החיים" ובמוצאי שבת קודש ביקש ממני על אתר לרכוש סט של "כף-החיים", וכמה שמחו מאות המתפללים והתפעלו על עצם החשיבה לתרום דבר כזה לטובת בית הכנסת והתרים גם את גיסו בעשרה סידורים שהיו חסרים לכמות המתפללים במקום.

באחת הפעמים שהתארח בעירנו "אלעד", התפללנו בקרוואן של הגן העירוני, ושאלני:"למה אין להם קרוואן או מבנה קבע משל עצמם"? עניתי לו שעוד לא הקצו להם מהמועצה, ולפני הוצאת ספר תורה הגבאי תינה את צערו ובעייתו, שאין המועצה רוצה לתת להם קראוון, בכל מיני אמתלאות שונות ותירוצים משונים, פעם בעיית תקציב, פעם אילוצים אחרים, ולכן ציבור המתפללים וכל בית אב חייב לתת סך 180₪ לרכישת הקרוואן. ולא להצטרך בטובת אחרים. וכשהעלו את מור אבינו זצ"ל לתורה אמר להם שמתנדב סך 1,000 ₪ לטובת רכישת קרוואן לבית הכנסת, ואחרי כן יתר המתפללים. כ-200 בתי אב נ"י הכפילו ושילשו את הסכום שביקשו מהם, מהתלהבות של קודש מתרומתו של אבינו זצ"ל.

לפני פורים דיבר איתי שאשיג לו את מר א.מ. וכששאלתיו:"לשם מה"? אמר לי:"אני צריך אותו בענין פסח הבעל"ט". עניתי לו שיש עוד הרבה זמן. אמר לי:"זריזין מקדימין". ובליל הסדר התברר לי הענין, שכן לאותו אדם יש קרוב גלמוד ואבא זצ"ל רצה להזמינו לליל הסדר ואמר לי בזה הלשון:"שאותו יהודי יהיה שמח חודש מראש, שהוא יודע איפה יש לו להיות בליל הסדר"!

מור אבינו זלה"ה היה מקפיד לבקש מכל נכדיו בשבת זאת "שבת-בראשית" להתחיל לקרוא מידי יום שישי:"שניים מקרא ואחד תרגום". ואף היה שואל, כשהיו מגיעים לביתו בימי שישי:כבר קראת שמו"ת? וכשהיו מגיעים לגיל "בר מצוה" היה מדגיש בפניהם:עכשיו אתה חייב לקרוא שמו"ת.

אהבתו ומסירותו ללימוד תורתינו הקדושה לא ידעו גבולות מעולם לא ביטל שיעור תורה עבור "שמחה" שהיה מוזמן אליה, ואף בחתונות נכדיו היה מבקש:"תבואו קודם לבית ותקחו את אמא, ואחר כך תבוא לקחתני מהשיעור". באחת השמחות הגיע נכדו לשיעור כדי לקחתו לאולם, כשעלה מור אבינו זלה"ה לרכב וראה שאמא אינה ברכב שאל את נכדו:"למה אתה לא מרחם עלי? אם היית לוקח קודם את סבתא הייתי מספיק ללמוד עוד כמה דקות"!!...

מעולם לא ישב ברכב בטל, תמיד היה אומר איזה "דבר-תורה" ומבקש את תגובת הנוסעים.

תמיד כשחזר משמחות היה מזכיר לנוסעים:"עוד מעט חצות תגידו קריאת שמע"!!! וכשהיה מגיע לבית היה חולץ מיד את נעליו יושב לארץ ופותח ב-"תיקון-חצות" בדמעות ובוכה על חורבן בית המקדש.

בימים שלא הספיק את סדר לימודו היה דואג להשלים זאת למחרת ומונע מעצמו שינה ואכילה עד שהיה משלים את סדר לימודו.

בימים שעסק כחנווני לפרנסתו וזמנו היה דחוק ביותר, היה מקפיד להשלים את הלימוד של "שניים מקרא ואחד תרגום" כשעלה על יצועו בלילה, כשאת ה"מקרא" קרא בבוקר!!!

טבעו ואופיו של מור אבינו זלה"ה היה שמח תמיד, כך שבימי "חג-הסוכות" היה קורן הוא משמחה ואושר.

כשהיינו מגיעים לביקור בימים אלו היה שואל:"מה אכלת היום"? וכשהיינו משיבים, היה ממשיך ואומר:"והלא נאמר בתורתינו הקדושה שצריך לשמוח בחג, ואין שמחה אלא בבשר ויין!!! אז אנא מימך תשב בבקשה ונשתה כוסית יין ביחד".

כיון שמנהגו היה לזכות את הרבים ולבקשם לברך על הלולב, נשאל הוא על ידי אחד מהם:"מה זה יתן לי? בשביל מה אברך"? ענה לו מור אבינו זלה"ה:"הוא כבר נתן לך הנה מזיז אתה את ידך הולך ברגלך ורואה בעיניך, ולאחר שנתן לך כל זאת מבקש הוא מימך אנא תברך בבקשה"!!! מיד נטל הלה ובירך.

הקפיד הוא זלה"ה שלא לצאת מהסוכה בשום אופן, אלא אך ורק לצורך תפילות!!! וכמה גדולה היתה שמחתו כשבנינו בסוכה מטבחון קטן לנוחות הורינו היקרים, באומרו:"מעתה נחסוך אף את זמן נטילת הידיים מחוך לסוכה"!!!

בליל "הושענא-רבא" היה מקפיד לקרוא את כל ספר התהלים בעמידה, ואף היה מזרז את הצעירים ממנו שיעמדו ואומר להם:"תעמדו!! ואף דוד המלך יעמוד בתפילה להצלחתכם כל השנה"!!!

בכל חג היה מקפיד מאד לקנות לאמנו שתחי", בגד חדש או תכשיט, וכשאמא היתה מסרבת בטענה שיש לה הרבה, היה אומר לה:"אינך רוצה שאשמח בחג? אנא! אל תסרבי לי"!!! לפעמים כשחזרה אמנו מהחנות עם בגד קצת פשוט, היה יוצא מגדרו ומחמיא לה, ולבסוף מבקשה "אנא תקני עוד בגד"!!!

עד היום זוהי "שיחת-היום" בין כל בני המשפחה "קרובים ורחוקים" כאחד, שבהגיעם לביקור בימי החג, היה אבינו זלה"ה משבח ומחמיא מאד לאמנו ואומר:"אין כמו המאכלים של אשתי בכל העולם"!!! אני זוכה ועומד על הרגלים בזכותה"!!!

שמחתו של אבינו ב-"חג-הסוכות" היתה גדולה מאד מאד, בכל שנה היה משנן באוזנינו ואומר:בכל רגע ורגע מקיימים אנחנו מצוות עשה מהתורה "ושמחת-בחגך"!! גם כשהיה קם מהשולחן בדרכו לבית הכנסת היה מנעים בקולו ושר ברציפות:"ושמחת בחגך והיית אך שמח"!!!

מימיו לא נם אבינו את שנתו מחוץ לסוכה, ואף בשנים שהיה מצונן או לא חש בטוב והיתה אמנו היקרה שתיבדל לחיים טובים וארוכים מפצירה בו ואומרת:"אתה לא מרגיש טוב!!! תישן בבית!!! עלול אתה חלילה להתקרר יותר בסוכה"!!! היה עונה הוא לה:"אדרבה!!! בגלל שאיני חש בטוב כדאי שאלוּן בסוכה!! הסוכה היא רפואה"!! ובביטחון מוחלט היה מוסיף:"עוד תראי כשאקיץ משנתי בסוכה אהיה בריא לחלוטין!! ההצטננות תחלוף ואהיה חזק ובריא לעבודתו יתברך", מיותר לציין שאכן כך היה קורה, והיה חוזר ומדגיש באוזניה ושואל:"נו, יש רפואה יותר טובה מהסוכה"?

פעם אחת ויחידה ציווני ואמר לי:"תשיג לי אתרוג מהודר ביותר, נקי לחלוטין, ללא שום נגיעות עלים, צהוב וגידול נאה"!!! ומאותה שנה זיכני ה" ומידי שנה בשנה הגשתי לו אתרוג נאה ביותר, לפעמים היה אומר לי:"איני רוצה לראות את האתרוג אלא בחג ולא לפני החג, כדי ששמחתי והתפעלותי מהאתרוג תהא בחג עצמו". בליל "ט"ו בשבט" היה מקפיד לאכול אתרוג ולבקש מה" בתחנונים שאף בשנה הבאה יזכה לאתרוג מהודר ביותר.

אבינו זלה"ה היה מקפיד לנענע ד" המינים בכותל המערבי בכל יום מימי חול המועד, כיון שיש פוסקים [הרמב"ם] שנטילת לולב בכותל היא מצוות עשה דאורייתא במשך כל החג, וכשחש ברגליו מאד, היה נכנס לתוך חומות העיר העתיקה, מנענע הלולב וחוזר.

כמה נהנינו לראות את הנאתו הגדולה בהיותו חנווני [ברחוב שבטי ישראל] כשהיה מבקש מאנשים שנכנסים לחנותו לנענע הלולב, ועל כל אחד ואחד שהיה מזכה היה מודה ומשבח לה".

באחד השנים אסר "גדול מזכי הרבים מיום בריאת העולם" הרבי מחב"ד זיע"א על תלמידיו לישון בסוכה, וכיון שאחיו וגיסו שיבלח"ט מחסידי חב"ד הם, פתח אבינו ואמר:"כשם שאקבל שכר ששמעתי לרבותי ולנתי בסוכה, כך יקבלו הם שכר על ציותם לרבם שאינם לנים בסוכה, ואותם המהרהרים אחרי "חכמי ישראל" אין לי ספק שיירשו גיהנם" ודברי פי חכם חן.

ה"ימים הנוראים" היו מלאי-הוד במחיצתו של מור אבינו זלה"ה, במשך עשרת ימי תשובה היה מרבה לדבר על עומק הדין והיה שואל את כל הנקרה בדרכו:"מה עושים? איך זוכים בדין"? במתק שפתיים נפלא היה מספר לנו על מינהגם ושיחתם של רבני העדה בעיר הולדתו "אפגניסטאן" בימים קדושים אלו, ובתיאוריו הנפלאים היה סוחף אותנו אל דביקותם של אותם דמויי-הוד.

מידי שנה בשנה היה משתדל מאד להרבות באכילה בערב יום-הכיפורים, וכמאמר חזל:"כל האוכל ושותה בתשיעי, כאילו התענה תשיעי ועשירי", ואף היה מפציר באורחיו לאכול ולשתות, והיה אומר לכל אדם:"היום אתה צריך לאכול ולא בגלל שאני אומר לך, אלא חז"ל אומרים לך"....

בגד מיוחד היה לו למור אבינו זלה"ה שהיה לובשו פעמיים בשנה, ביום ה"כיפורים" וביום ה"פורים", והיה מסביר את מנהגו:"כיון שהשמחה בפורים, שווה בכוחה לדמעות של כיפורים, ראיתי לנכון לייחד להם בגד אחד".

עוד בהיותינו ילדים ידענו שאבא לא מדבר כלל ביום-כיפור, "תענית-דיבור" רצופה מ"ליל-כיפור" עד מוצאי יום הכיפורים.

ביום הכיפורים היה יוצא להתפלל תפילת שחרית ב"נץ-החמה" עם ראש הישיבה חכם יאודה צדקה זיע"א בבית הכנסת "שאול-צדקה", ולאחר תפילת שחרית היה מגיע לבית הכנסת "ישועה-ורחמים", ולא היה יוצא מבית הכנסת עד מוצאי יום הכיפורים, וכשהיה חוזר לבית במוצאי הצום היה אומר לנו:"כל מי ששוהה רצוף בבית הכנסת במשך כל יום כיפור ואינו חוזר לביתו, נהפך לאדם חדש, ואין הנאה גדולה-מזאת"!!!

יום אחד נסע מור אבינו זצ"ל לבני ברק לביקור קרובים, ישב הוא במונית והמתין, לאחר כמה דקות הגיע רב הדור פנים והתיישב ליד מור אבינו. החל אבינו לדבר בדברי תורה עם הרב שלצידו, זה אומר גמרא וזה עונה חידוש, וכך התפתחה שיחה בין מור אבינו לאותו רב. בהמשך שאל הרב את מור אבינו:"מהיכן כבודו"? וענה אבינו מיד בהתלהבות ובמתק שפתיים כדרכו בקודש:"אני באתי מהעיר "הראת" שבגולת אפגניסטאן", והחל לספר לו על הקדושה והצניעות ויראת השמים הטהורה של יהדות אפגניסטאן, מור אבינו התגאה בה מאד והיוותה סמל לחייו, אותו רב התפעל והתעניין לשמוע עוד ועוד סיפורים, והסיפורים מאד מצאו חן בעיניו. לאחר מכן סיפר אותו רב למור אבינו, את תולדות חייו ואמר לו שהוריו גרו באירופה ובאו לבקר בשנות ה-30 למאה הקודמת בארץ הקודש, כשכוונתם היתה לחזור לאירופה. ביום טוב שני של גלויות הלכו הוריו ברחובות ירושלים וניגש עני אליהם וביקש נדבה, אימו של הרב הוציאה את ארנקה ונתנה לו צדקה, אביו תמה תמיהה גדולה והעיר לה שהיום "יו"ט שני" ואסור לגעת בכסף, מיד ענתה לו אישתו שהיא כבר החליטה שאינה עוזבת את ארץ ישראל ואם הוא רוצה הוא יכול לחזור לבד. "כמובן שהורי נשארו" אמר הרב והוסיף:"ואחרי כן אני נולדתי. שנים מספר לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השניה וכך ניצלנו הורי ואני", סיים הרב את סיפורו המדהים. כשהגיעו לעיר "בני ברק" נפרדו זה מזה תוך כדי אמירת שלום לבבית. והנה אך פנה אבינו לדרכו רץ אחריו אברך חסיד ושאלו:"מי אתה"? ענה לו מור אבינו בחיוך:"סתם יהודי פשוט", המשיך האברך:"נו באמת מי אתה"? ענה לו שוב מור אבינו אני חוזר ואומר לך:"יהודי פשוט", מבית ישראל בירושלים". האברך לא ויתר והמשיך לשאול:"אתה יודע עם מי דיברת"? ענה לו מור אבינו:"לא"! אמר האברך:"רב זה שדיברת עימו כל הדרך הינו ראש ישיבת "טשעבין", הוא אדם גאון וגדול בתורה ומקפיד שלא לדבר עם אף אדם, וכל נסיעתו רק לומד תורה ואיתך דיבר כל הנסיעה". נהנה מור אבינו מזכות גדולה זו שנפלה בחלקו להיות בן שיחה של תלמיד חכם ענק כזה, ואין ספק שראה בעיניו הקדושות שיהודי פשוט זה היושב לידו מסתיר את גדלותו, ופתח איתו בשיחת חכמים.

רגישותו של מור אבינו זלה"ה לחיילי ישראל היתה גדולה מאד. בכל פעם ששמע שהורע להם חלילה, היה מזדעזע, ושופך כנחל דמעה לרפואתם וישועתם. לא אחת אמר הוא לאמנו שתיבדל לחיים טובים:"תסירי בבקשה את העוף מצלחתי, איך אפשר לאכול עוף ביום שנפגע אחד מחיילנו"?

לעולם לא נשכח את כאבו הגדול ב"אסון-המסוקים". במשך כל אותו שבוע לא חייך כלל!!! וכששאלוהו:"מדוע אינך שמח כתמיד"? ענה להם: "מוכים אנחנו!!! אבלים אנחנו!!! כל עם ישראל משפחה אחת של שכול"!!! ואף מיעט באכילתו מאד. והיה נאנח רבות וקשות, וכשהגעתי אליו באותו שבוע התאונן ואמר:"איני מסוגל ללמוד!!! איני מבין כלום!!! איזו גזירה!!! איזו גזירה"!!! וכדי שלא להישמע כמתרעם על ה" חלילה, היה מקפיד לומר מיד:"צדיק הוא ה" כי פיהו מריתי".

אף כשרצה להתעדכן בחדשות היה מבקש להאזין לרשת "גלי-צה"ל", ומגודל דביקותו ובטחונו בה" יתברך, לא היה אומר "גלי-צה"ל" אלא "גלי-צבא". והיה מסביר:"אין להגיד "צבא ההגנה לישראל", כיון שרק ה" יתברך הוא המגן, ואין אחר שיכול להגן עלינו".

מידי שבת בשבת היה "קורא בתורה" לשם שמים למעלה מ- 50 שנה ומוציא את הרבים ידי חובתם וכשהיו פותחים ההיכל היה מברך את החיילים בברכת "מי שבירך", גם אז הקפיד לומר "חיילי-ישראל" ולא "צבא "ההגנה" לישראל".

היה זה אחד הימים הקשים בחיי בו הודיעוני שמור אבי זלה"ה נפצע בפיגוע טירור בשוק מחנה יאודה. מבוהל מאד הגעתי לחדר המיון של בית החולים "ביקור-חולים" ונחרדתי לראות עשרות פצועים כאובים ומיוסרים. וכיון שחרדתי מאד לשלומו של מור אבי ולא מצאתיו, זעקתי "אבא" ומיד ענה הוא לי מקצה האולם:"כן!! משה אני פה!! ב"ה אני בסדר גמור!!!" והמשיך לדבר בקול רם עד שהגעתי אליו ונפלתי לזרועותיו בבכי גדול ומשחרר. אבא זלה"ה התיישב על מיטתו כשכויות קשות מכסות את פניו הקדושות ואמר לי:"ברוך ה" לא נכנס בגופי שום רסיס"!!! וכשראני כאוב מאוד מהכוויות שבפניו, הוסיף ואמר לי:"תדע לך שאני שמח מאד שנשפך מדמי על אדמת ירושלים!!! איני יודע איך להודות לה" על כך!!!

ליבו הרחום של מור אבינו זלה"ה היה פתוח מאד לכל יהודי קשה-יום. במתק שפתיים נפלא, כשבת-צחוק על שפתיו, היה חודר לליבם של כל אותם שבורי-לב, ובתוך דקות ספורות היו הללו מחוייכים ושבויים בקיסמו. תמיד ידע הוא להשמיע לכל קשה-יום את אותם דברים בדיוק שציפה הוא מאד לשמוע. "עניים צנועים" היו חביבין עליו מאד מאד, ואם אותם עניים היו אף בני-תורה, היה הוא יוצא מגדרו ממש, ומאריך בשיחה עמהם, ומתעניין בכל צורכיהם לפרטי-פרטים. ובחכמתו הגדולה היה גורם להם לפתוח את סגור-ליבם ולהיפתח בפניו, ולא היה נפרד מהם עד שהיה רואה על פניהם שהם מחוזקים ומעודדים.

כל ההומלסים והנזקקים שבאזור מגורינו ידעו שיכולים הם להגיע ל"סעודות-שבת" ללא הודעה מראש, וכשהיו מגיעים היה מור אבינו זלה"ה עומד לפניהם ומקבלם במאור פנים ובשמחה עצומה, ונותן להם הרגשה נפלאה. לא אחת התבטא ואמר לנזקק: "תדע לך שאתה עונג השבת שלי!!! "עשית איתי חסד שבאת אלי"!!! "אנא ממך אל תשכחני ותבוא אלי כל שבת"!!!

בחכמה נפלאה היה מעודד את אותם נדכאים בתוך סעודות השבת ומספר להם על חייו הקשים בנערותו, עת נפטרה עליו אמו בהיותו ילד בגיל 11, וכבר בגיל 14 יצא מבית אביו זלה"ה, והיה עובד 12 שעות ביום, כדי לפרנס את עצמו ואת אחיו הצעיר ממנו, יששכר ז"ל. וכך היה משתף אותם בתלאות שעבר, ולבסוף אומר להם: "ותראו איך ה" הרים אותי!! היום לא חסר לי דבר!! אין מאושר ממני!!! ואפילו זכיתי לבנים וחתנים תלמידי חכמים! והכל בזכות שתמיד הייתי חזק ולא נשברתי!! בימים הקשים ביותר הייתי מרים עיניים לשמים ואומר: "רבונו של עולם! אם לא הגיע הזמן להושיע אותי, אז תן לי כח להחזיק מעמד עד הישועה"!!! וכך היה מדבר על ליבם ומחזקם ובסיום הסעודה היו אומרים לו: "אנחנו אנשים חדשים!! החיית אותנו"!! והיו יוצאים שמחים ומדושני עונג.

יהודי בגיל העמידה ששמו "יוסף", שהיה סועד על שולחנו, סח באחת השבתות בדרך אגב, שלא זכה לשמוע מאימו "שם-חיבה" וזה חסר לו מאד. החל מאותה שבת, תמיד כשראהו מור אבינו זלה"ה היה קורא לו בקול: "יוסל"ה!! מה שלומך? יוסל"ה! מה נשמע?" ואמר לנו אותו אדם שזה היה מחזק אותו לכמה ימים. ולפעמים היה משתדל לפוגשו כדי שיקראהו בחיבה: "יוסל"ה"!

מור אבינו זצ"ל זכה ועסק רבות ב"שלום בית" ועוד בהיותו חנווני במכולת שבשכונת מוסררה, היו מגיעים הקונים ומספרים לו את המריבות שבביתם, ומיד היה עוזב את החנות תחת ניהולה של מרת אמנו שתבדל לחיים טובים וארוכים, ומשכין שלום. לפעמים היו מבקשים ממנו שיבוא וישוחח עמהם בשעות הערב, והוא עונה: "בערב אני לומד תורה!! אני לא יכול לבטל את לימודי ולו פעם אחת"!!! וכשפעם אחת ענה לו אדם: "אבל אני עובד"! ענה לו אבינו: "הלימוד שלי חשוב יותר מהעבודה שלך. ואם אני עוזב את עבודתי אף אתה עזוב את עבודתך". תמיד כשהלך לעשות "שלום בית" חזר שמח מאוד והיה אומר: "ה" תמיד עוזר לי להצליח!! ברוך ה" לא קרה מעולם שלא הצלחתי!"

אף בין חברים וידידים היה טורח רבות להשכין "שלום" ביניהם, ולא אחת היה אדם שתבע את חברו ומור אבינו אומר לו: "אני מבקש ממך שתבטל את התביעה ועוד היום אשב איתכם"!! מיותר לציין שאף אז הכל בא על מקומו בשלום.

מחלוקת קשה פרצה בין רבני עדה חשובה מאד בירושלים עיר הקודש, כשהצליח השטן להיכנס בין רבני העדה, בסיבתם של ליצני החצרות שמשכו כל אחד לצד רבו. יחוסה ותפארתה של עדה קדושה זאת כמעט עבר ובטל מן העולם בשל מחלוקת קשה זאת. כשהגיעו הדברים לאוזני מור אבינו, מיד שינס מותניו ובמתק שפתיו פנה לכל אחד מהרבנים בנפרד ואמר: "קטונתי מלהבינכם! אך מה יהא עלינו? אנחנו פשוטי עם!! אנא תרחמו עלינו!! נשגבה בינתכם מבינתינו!!! תשמרו עלינו שלא ניפול"!!! וכשראה שכל אחד מתבצר בעמדתו קם ואמר: "אין מנוס!!! שניכם תבואו לביתי ותטענו את טענותיכם ותלבנו את העניינים שביניכם בצורה מכובדת"!!! ולא נחה דעתו עד שהזמין לביתו אף את הנכבדים שבאותה עדה. וחודשים ספורים לפני פטירתו עלו ובאו כולם לביתו, והוברר הדבר שאותם רבנים מכובדים הוטעו על ידי אחרים, וכבר באותה פגישה התפייסו וחיבקו זה את זה באהבה רבה והכל בא על מקומו בשלום!!!

זכורני עוד בהיותינו ילדים, כשפרצה מריבה ביני לבין אחיותיי הגדולות ממני, היה מוכיחני: "היא גדולה מימך וחייב אתה בכבודה"!! ומיד לאחר מכן היה לוחש לאוזני אחותי: "כך את מתייחסת לאחיך הקטן?"

תמיד אמר לנו מור אבינו זלה"ה: "תכבדו "צעירים מכם" כיון שלא הספיקו לעשות הרבה עבירות, ו"מבוגרים מכם" כי בודאי הספיקו לעשות הרבה מצוות".

בטחונו הגמור של מור אבינו זצ"ל באבינו שבשמים היה לשם דבר, עוד משחר ילדותו עת למד ב-"הראת" שב-"אפגניסטאן" אצל מורו ורבו כה"ר יהושע עמרם זצוק"ל [שלימים כיהן כרב העדה בארץ ישראל] היה משתבח בו רבו באומרו לאביו מולא אבא יאודה זצ"ל:"תדע לך שבנך ישר נועד לגדולות, הינו בעל תפיסה מהירה וזכרון נדיר ונמנה הוא בין המצטיינים שבתלמידי", ולימים לאחר שעלה ונתעלה מור אבינו בלימודים, אמר עליו מורו ורבו:"עבודת ה" של ישר יזדי אין בה דופי".

היה זה עוד בהיותו ילד, בחודשי הקיץ עת היו יוצאים ההמונים מביתם ליריד שבהרים, הן לצורכי פרנסתם והן מחמת החום הכבד ששרר בביתם, יריד זה נקרא בפי העם:"הוֹבֶּה". בוקר אחד כשחזר אבינו מבית הכנסת אמרה לו אימו ע"ה:אביך מיהר מאד לצאת ל-"הוֹבֶּה" ולא היה באפשרותו להמתין ולקחתך, למרות רצונו הגדול שתהיה עמו שם". "אל תדאגי אמא" ענה לה מור אבינו והוסיף:"אני יוצא לצומת הקרובה ובוטח בה" בכל ליבי שישלח לי מרכבה נוחה להגיע ל-"הובה", לאחר שקיבל ממנה את ברכת הדרך, יצא אבינו ל"צומת" הֵרים עיניו לשמים ואמר:"אנא אב הרחמן!! מאז ומעולם בטחתי בך ולא התאכזבתי, אף עתה תענני ותשלח לי אדם שיקחני עמו ל-"הובה"!!! וסיפר לנו מור אבינו:"עוד לא סיימתי את דיבורי והנה מרכבה הדורה עוצרת לידי, ובתוכה מאירה דמותו הנערצת של מולא אברהם שבתאי זצ"ל, שפנה אלי ושאלני:"מה דעתך לבוא איתי ל-הובה"? חיש קל קפצתי למרכבתו ויצאנו לדרך, ואף הספקתי לקבל את פניו של מור אבי בהגיעו. וכששאלני אבי:"איך הגעת? מי הביאך"? "ה"" עניתי בפשטות "על ידי שליחו הנאמן מולא אברהם שבתאי".

בהיותי ילד הייתי מצטרף אליו מידי ערב לשיעורו הקבוע של כה"ר בר שלום שליט"א בבית הכנסת "ישועה-ורחמים". ערב אחד פנה אליו אחד מחבריו אחרי השיעור וביקש ממנו הלוואה:"למתי צריך אתה את הכסף"? שאלו מור אבינו, "למחר בשעה עשר בבוקר" ענה הלה, "בסדר גמור! בֹּא אלי לחנות מחר בשעה 9:30 והכל יבוא על מקומו בשלום", השיבו מור אבינו. לאחר שנפרדו זה מזה שאלתי את אבא:"למה אינך נותן לו עכשיו"? "אין לי כעת" ענה לי אבא, "אבל בטוח אני בחסדי ה" יתברך שעד מחר ב-9:30 אשיג הלוואה בעבורו ואתן לו", ולמחרת בערב כשהגיע אבי לקחתני עמו לשיעור מיד שאלתיו:"אבא! השגת כסף לחבר שלך"? "ברוך ה" כן" ענה לי אבא והוסיף:"אתה יודע איך? בשעה 9:15 נכנסה לחנותי אשה אלמנה שמכרה את דירתה כדי לעבור ולהתגורר קרוב לילדיה ואמרה לי:אדון ציון! קבלתי הבוקר דמי תשלום ראשון של הדירה, ואני חוששת להשאיר את הכסף בביתי, אתה מוכן לשמור עליו? "כן" עניתי לה וברשותך אמסור את הכסף לחבר טוב שלי הזקוק לכך מאד וכמובן כשתקני דירה תקבלי הכל חזרה". "בשמחה רבה" ענתה לי האלמנה, וכשהגיע חברי ב-9:30 מסרתי לו את חבילת הכסף, ומה הפלא שבדבר? שהיה זה אותו סכום בדיוק שביקשני לילה לפני-כן". שמעתי השתוממתי והתפעלתי מאד מביטחונו הגדול.

מור אבינו אהב מאד לשהות בחברת בניו ונכדיו, בימים שהיה עייף מאד ועולה על יצועו למנוחה, היה מדגיש ואומר לאמנו שתבלח"ט "אם אחד מהילדים או מהנכדים יגיע אני מבקשך מאד להעירני". כמובן שמעולם לא הערנוהו כיון שידענו את סדר יומו הצפוף, ואף היינו מעלימים ממנו את דבר בואו של בן פלוני ונכד אלמוני. באחת הפעמים שציוה להעירו בביאת נכדו שאלתיו:למה? לא עדיף שתנוח ותשמור על בריאותך? ענה הוא לי:"חיבוק ונשיקה לנכד מחזקת ומרעננת אותי כמו שינה רצופה של לילה שלם"!!!

כשלושה שבועות לפני שעלה בסערה השמימה, הודעתיו שכנראה ניסע ל-"פארק" גדול בחברת הילדים והנכדים, ושאלתיו:"אולי כבודו יבוא עמנו"? "בטח שאבוא" ענה הוא בשמחה והוסיף:"אבוא ואשמח ואהנה ואודה לבורא עולם על שזיכני לעוד הנאות במחיצתכם".

בכל שמחה משפחתית היינו מביאים לו "הזמנות-כבוד" להזמין את חבריו וידידיו לעולם לא נשכח את שמחתו העצומה באותו יום, ואיך שהיה קם מכסאו ויוצא בריקוד כשההזמנות בידו וכולו שיר שבח והלל לבורא עולם שזוכה הוא לעוד שמחה!!!

כשהיינו מגיעים לביקור ומור אבינו היה באמצע ארוחה, מיד היה מגיש לנו את צלחתו ומבקש מאתנו לאכול, וכשאמא היתה אומרת:"הנה אני מוזגת להם מהסיר, תסיים את המנה שלך" היה עונה:"תתחילו לאכול מצלחתי ואח"כ תמשיכו מהמנה שאמא מוזגת לכם, אין לכם מושג כמה שמח ונהנה אני באוכלכם מצלחתי, ומבטיח אני לכם נאמנה:"אכילתכם משֹבִּיעַה אותי הרבה יותר מאכילתי"!!!

מור אבינו זלה"ה זכה והיה מתמיד גדול בלימוד תורתינו הקדושה, תמיד כשהגענו לביקור היה הוא יושב ולומד, ומרוב חשקו ואהבתו לתורתינו הקדושה היה עקשן גדול בלימודו והתעקש להבין כל פרט ופרט, עד שהיו הדברים ברורים ונהירים לו מאד.

אף כשנסענו איתו לחוץ לעיר תמיד ספריו עמו וכל הדרך היה יושב ושונה, כשהיה מתעייף מקריאתו בנסיעה, מיד היה פותח פיו בחכמה ואומר דברי תורה לנהג וליושבי המכונית.

אחת ראינוהו שואל את אחד מנכדיו:"איזו גמרא אתה לומד בישיבה"? ומיד היה פותח ונכנס עימו לעובי הסוגיה הנלמדת כשאנחנו עומדים ומשתוממים על היקף ידיעותיו ושליטתו המלאה בחומר.

בהספדו על מור אבינו זלה"ה סיפר מורנו ורבנו הרה"ג אברהם יונה שליט"א בשבח התמדתו ובקיאותו של מור אבינו, ובתוך דבריו אמר:"לפני כמה ימים שאלתי את חברי-השיעור מעין שאלת בוחן:מנין לומדים ש"אין שכירות משתלמת אלא לבסוף"? ומחמת שהיה ברור לי שר" ישר יודע את התשובה, בקשתי ממנו שלא יענה, ורק לאחר שנוכחתי שהחברים לא עונים, פניתי לר" ישר ובקשתיו לענות, ומיד פתח הוא ואמר:"לומדים זאת מהפסוק "כשכיר שנה בשנה"....... היה ברור לי שהוא יודע.

כמה וכמה פעמים סיים הוא את כל הזוהר הקדוש וששה סדרי משנה, וכשבועיים לפני הסיום היה אומר לי:"תזכור ר" משה בעוד שבועיים במוצאי שבת אערוך בעז"ה סיום זוהר, אבקשך שתודיע לכולם ואף לנכדים כולם שיגיעו, ותדאג לסעודת "מלווה מלכה" מכובדת כנאה וכיאה לכבוד דוד המלך ולכבוד סיום הזוהר", ובליל הסיום היה יושב מור אבינו בראש השולחן עם בגד חדש וחגיגי ומברך "שהחיינו" בשמחה רבה, ופניו מאירות כזוהר החמה, והיה מברך את כולם באהבה רבה וגלויה מלוּוַה בחיבוקים ונשיקות, ולאחר מכן היה מבקש מכולם שיברכו אותו לחזור וללמוד ולסיים שוב את הזוהר הקדוש, וכך היה חוזר סדר זה על עצמו גם בסיום ששה סדרי משנה.

בקיאותו בתנ"ך בכלל, ובתהלים בפרט, היתה גדולה ומדהימה, עוד בהיותינו ילדים ביושבינו בשולחן השבת היה נותן בידינו ספרי תהלים והיינו אומרים מתוכו פסוק, ומיד היה אומר לנו באיזה פרק ובאיזה פסוק זה כתוב, וכשהיינו שואלים:"איך אתה זוכר כל כך טוב"? היה מחזקינו ואומר:"אני חנווני ועובד לפרנסתי, ובכל זאת בלימוד של כמה שעות ביום זכיתי לרכוש ב"ה ידיעות נרחבות, ובטוחני לכשתגדלו ודאי תלמדו בעז"ה כל היום בישיבה, ובוודאי שתדעו הרבה יותר ממני!!!
כמה פעמים התבטא:"כמה אני מצטער שאיני יכול לשבת ולעסוק בתורה כל היום"!

עוד בהיותינו ילדים היינו בולעים בצמא את סיפוריו ואימרותיו, בסבלנות מרובה ובאהבה עצומה היה יושב ומספר לנו מנפלאותיהם של חכמי הדורות הקודמים, ותמיד בסוף כל סיפור או מעשה, היה אומר לנו:"תדעו לכם שגם אתם יכולים!!! גם הגדולים האלו היו ילדים כמוכם ורק בזכות שניצלו את זמנם והירבו להתחנן לבורא עולם זכו הם להגיע לדרגה שהגיעו".

לא אחת היה אומר לבנותיו היקרות:"שימו לב לדברי תורה!!! זיכרו נא במדוייק את כל המעשיות ומאמרי חז"ל!!! בטוחני שבעז"ה תזכו ותינשאו לתלמידי חכמים, ועַז רצוני שיראו הם שגדלתן בבית של תורה וזאת שאיפתכם"!!!

מור אבינו זצ"ל השתדל תמיד ליישם מיידית כל מה שלמד.
ערב אחד חזר הוא מהשיעור ואסף את כולנו ואמר:"למדתי היום בגמרא [גיטין נב] שאחד החכמים היה קורא לאשתו "בֵּיתִּי" כיון שהיא עמוד הבית, כל הבית עומד עליה, "עקרת הבית", עיקר הבית, כשלמדתי זאת החלטתי מיד גם אני שאקרא לאמא "בֵּיתִּי" אמא שלכם היא עיקר הבית!!! ומאותו רגע לא קרא לאמא בשם אחר אלא אך ורק "בֵּיתִּי" ואף בפני האורחים הקפיד על כך וכששאלוהו מדוע? ענה להם:"היא הבית שלי!!! היא החיים שלי"!!
אבא דאג תמיד שאמא תחי" לא תתעייף, שלא תעבוד קשה ושתנוח בכל יום בצהריים, ואף כשהיתה עומדת במטבח וקולפת ירקות ומכינה מטעמים, היה מביא לה כיסא ואומר:"את זה את יכולה לעשות בישיבה, למה לעמוד"?

בכל ארוחה וארוחה ובסיומה, היה מקפיד להחמיא לאמא ולברך אותה ברכות רבות ובאחד מימי שבעת האבלות הגיע חבירו לספסל שבבית הכנסת "שושנים-לדוד" וסיפר לנו שמידי בוקר היה פותח אבא את קופסאות ארוחת הבוקר שהכינה לו אמא והיה אומר לו:"בוא תראה איזה מעדנים!!! איזה פינוקים!!! כמה אשתי טרחה למעני"!!! ומיד פותח בברכות רבות והוסיף הנ"ל ואמר:"לפעמים הייתי משתומם איך אדם בגיל 70+ מדבר בכזאת הערצה והערכה על אשתו כאילו נמצא בתוך שבעת ימי חופה".

לעולם לא נשכח את אותם ויכוחים קולניים שהיינו עדים להם עוד בהיותינו ילדים, על מה הויכוח? אבא היה מבקש ולוחץ על אמא שתלך לקנות לעצמה בגד חדש ונעליים חדשות, ואימנו תחי" שהורגלה לפשטות וזוך וטוהר היתה מסרבת ואומרת:"אני לא צריכה!!! קַנִיתַ לי לפני כחודש"!
ולרגל חתונתינו היה אבא מקפיד על כך לקנות לאמא כמה שמלות וכמה תכשיטים באומרו:" אַתְ זאת שטַרַחְתְ בגידולם!!! כמה שאקנה לך לא אצא ידי חובה!!!
ולא אחת היה מברר "היכן קונים צמידי זהב עבים במיוחד" וכשאמא היתה עונדת תכשיטים יקרים אלו, פניו של מור אבינו זצ"ל היו מאירות משמחה.
ערב אחד פרץ גנב לבתינו ויצא עם כל הזהב של אמא, כשגילינו זאת בבואנו הביתה, אבא היה הראשון שהתעשת ואמר לאמא:"אל תצטערי בכלל!!! משמים רומזים שהגיע הזמן שתגַוְונִי ואקנה לך תכשיטים יותר יפים". ולא הרפה ממנה עד שחזרה לחייך ולשמוח כאילו לא ארע דבר!!!

זכיתי וראש הישיבה חכם בן ציון אבא שאול זיע"א היה המוהל במצוות "ברית-מילה" שקיים בי אבינו זיע"א.
לאחר ה-"ברית" ביקש אבינו לשלם לחכם בן ציון אך לשוא, כל הפצרותיו של אבינו לא הועילו כלל, ועמד חכם בן ציון בסירובו. אולם כשראה את רצונו העז של אבינו לשלם תמורת המצוה, אמר לו:"אתה רוצה לשלם לי"? "כן" ענה אבינו "בשמחה-רבה", דרך אחת ויחידה יש לך לשלם לי, והיא:"לכשיגדל בנך תביא אותו אלי לישיבה כדי שאלמדו תורה", אבינו זלה"ה שמח מאד, וענה בקול רם:"אמן".
בהיותי בגיל 12 הגעתי עם אבינו זלה"ה להירשם לחטיבת הבניים של ישיבת "פורת-יוסף" המעטירה, ולאחר הרישום לקחני אבי לחכם בן ציון ואמר לו:"הגעתי לקיים את הבטחתי מיום הברית מילה, בו ביקשתני להביאו אליך שתְלַמְדוֹ תורה", שמחה גדולה פשטה על פניו הקדושות של הרב שקירבני אליו ונשקני. אבינו זלה"ה היה מגיע מידי פעם לישיבה ושואל את הרבנים על התקדמותי בתורה ויראת שמים.
יום אחד הגיע אבינו זלה"ה לישיבה וביקש לשוחח עם חכם עזרא שעיו זיע"א אודות מצבי, כשהגעתי למחרת בבוקר לישיבה ראיתי את חכם עזרא-שעיו עומד בפתח הישיבה, וכשזיהני הזדרז והתקרב אלי ושאלני:"אביך נפגע ממני אתמול? הוא כעס עלי? לא נזהרתי בכבודו?" "הוא לא אמר לי כלום" השבתי "אדרבה!! נראה לי שהוא נהנה מאד לשוחח עם כבודו". "היכן אביך עכשיו"? שאלני הרב, "בחנותו" השבתי. "עשה לי טובה!! אנא מימך!! רוץ לחנותו של אביך ואמור לו שאני מבקש את סליחתו אם לא כיבדתיו כראוי". פקד עלי הרב, והוסיף:"על תעזבהו עד שיאמר בפה מלא שהוא מוחל לי בלב שלם ובנפש חפיצה". "בסדר גמור" עניתי ונחפזתי לדרכי כשבכל הדרך חשבתי:"איזה אבא גדול יש לי"!!! כשהגעתי לחנותו של אבי זלה"ה וסיפרתי לו את כל דברי חכם עזרא, ענה הוא לי:"על מה? מעולם לא נפגעתי ממנו, ואף אתמול שיחתינו היתה נעימה ולבבית", "בכל זאת הרב ביקש שתאמר שהינך מוחל לו בלב שלם ובנפש חפיצה", הפצרתי. מיד אמר זאת אבינו, והזדרזתי לחזור לישיבה, כשהגעתי לישיבה שוב ראיתי את חכם עזרא מתהלך אנה ואנה, ושוב בא לקראתי ושאלני:"מה הוא אמר? אנא מימך תאמר לי את כל תוכן השיחה מילה במילה!!! וכשאמרתי לו שהוא אמר בפה מלא שהוא מוחל וסולח נהרו פניו, ואז פתח ואמר כך:"דע לך שאביך אדם גדול"!!! היות ואמש בא אלי אבי [חכם יוסף שעיו זיע"א שהיה מוחזק כבעל רוח הקודש] בחלום וגער בי:"איך לא נזהרת בכבודו של חכם ישר יזדי? תזדרז לבקש את סליחתו כי חשוב הוא מאד בשמים"!!! והוסיף:"כל הלילה לא היתה לי מנוחה, ורק עתה יישבת את דעתי, "יישר-כח"!!!
כשהגעתי בערב לבית וסיפרתי זאת לאבינו זיע"א ענה לי תוך כדי תנועת ביטול בידו:"הלוואי והייתי כזה"!!!

עוד בהיותו חנווני במכולת שרכש ברחוב "שבטי ישראל" עסק אבינו זלה"ה בתיווך דירות ועסקים למיניהם. ולאחר ששמו הלך לפניו כאיש הגון וישר מאד, הפקידו רבים את מפתח דירתם בידו באמרם:"רק אתה תביא קליינט לדירתינו", אף כשהסביר אבינו והדגיש שטרוד הוא מאד במכולת, ואינו עוסק בתיווך אלא שעות ספורות בשבוע, ומכירת דירתם עלולה להתעכב בשל כך. עמדו הללו על דעתם באמרם:"רצוננו שרק אתה תהיה המתווך".
כשראה אבינו את ההצלחה הגדולה שחנן אותו ה" בתיווך, סגר את המכולת ופתח משרד תיווך צנוע בשכונת בית ישראל, ממנו היה שולח אנשים בנאמנות מוחלטת להתרשם מהדירות, רובם ככולם היו חוזרים לאחר חתימת החוזה ומשלמים את דמי תיווכו. וכשהיינו שואלים אותו:"מדוע אתה לא הולך איתם? אולי הם יקנו ולא יודיעוך"? "אי אפשר לגזול אותי" היה אומר ומוסיף:"כשהם הולכים לראות את הדירה אני יושב ולומד תורה, ובטוחני שפרנסתי קצובה, מי יגזלני?"

אחד מחברי בישיבת "פורת-יוסף" סיפר לנו בימי השבעה, שאבינו זיע"א טרח הרבה מאד כדי לתווך לו דירה מתאימה, ולאחר כחודשיים שטרח למענו, השיג לו דירה מתאימה.
לאחר חתימת החוזה שאל את אבינו:"כמה עלי לשלם לך"? "תבוא אלי לאחר שתעביר לדירה את כל חפציך" ענה לו אבינו והלך לדרכו.
לאחר שהעביר הלה את כל חפציו, הגיע שוב לאבינו ושאלו:"כמה אשלם לך"? לתמיהתו החל אבינו לשאלו:איך בדירה? האם נוחה היא לאשתך? מספיקה היא לכל חפציך? הילדים שמחים? "כן" השיב ידידנו, "ב"ה הכל בסדר". וכמה ילדים יש לך? שאל אבינו "חמישה" ענה ידידנו, מיד תמה אבינו:"אז איך אתה משכיבם? זוהי דירה קטנה לחמישה ילדים"!!! "אין לי מיטות" ענה ידידנו אני משכיבם על גבי שמיכות ומצעים [ראש וזנב]. מיד הוציא אבינו שטרות כסף ואמר לו:"אנא ממך!לך ותקנה מיטות קומותיים טובות לרווחת ילדיך וזה יהא תשלום התיווך שמגיע לי ממך!! אנא אל תסרב לי"!!!
כל ניסיונותיו של ידידנו לסרב לדבריו עלו בתוהו, ועוד באותו יום הגיעו לביתו מיטות קומותיים לשמחת ילדיו הקטנים.

שֹח לנו אבינו:היה לי חבר שאף הוא עסק בתיווך לפרנסתו, ובאחד הימים התקשר אלי ושאלני אם יש לי קליינט לדירה מסויימת אותה הוא מייצג. לשמחתי ושמחתו שלחתי קליינט שעוד באותו יום קנה את הדירה. אלא שלצערינו הרב המוכר סירב לשלם לחברי, והקונה סירב לשלם לי, והכל מתוך טענות שונות ומשונות ודברים בטלים, כיון שכך, הגיש חברי תביעה לבית המשפט נגד המוכר וכבר בדיון הראשון פסק השופט שהמוכר חייב לשלם לו, ואף הוסיף והדגיש שגם הקונה חייב לשלם לי. וכאן עצר אבא את שטף דיבורו ואמר לנו:"דעו לכם בני שעד היום מופקד הכסף המגיע לי בקופת בית המשפט ולא הלכתי לקחתו, כיון שהתביעה הוגשה לבית משפט, ולא ל"בית-דין" הפוסק אך ורק על פי תורתינו הקדושה!!!

ביום השלושים לפטירתו של אבינו זצ"ל, שֹח לנו ראש מוסדות "שערי-אשר" ורבה של שכונת "ק.שלום" תל-אביב, הגאון כה"ר שמעון אשר שליט"א:
"לפני כ-25 שנה הוזמנתי לשאת דברים בבית הכנסת "ישועה-ורחמים" במסגרת יום שכולו תורה. משמאלי ישב אביכם כה"ר ישר בן ציון יזדי זצ"ל והבחנתי בו שהוא מאד שמח, ואף בתוך דברי הראה לי פנים שוחקות מאד ועודדני מידי פעם בקריאת התפעלות מאשר שמע, לאחר שסיימתי את דברי ניגש הוא אלי ושאלני:האם כבודו בנו של ר" ברוך אשר זצ"ל? "כן" עניתי, "האם הכרת אותו"? הוספתי ושאלתי, "כן הכרתי אותו מצוין ואני רוצה לומר לך דבר" ענה הוא לי, ומיד הוסיף ואמר:"דע לך שאביך המנוח, סבל יסורים קשים ומרים, חוץ מכך שהוא היה סגי נהור [עיוור] וכמה מבניו מתו בחייו [ב"מ] וסבל הוא קשות מבריאות לקויה ואף פרנסתו היתה קשה מאד מאד, ועכשיו שראיתי אותך יושב ודורש ברבים במתיקות שפתיים נפלאה אני רוצה לומר לך שהיה כדאי לו לעבור את כל היסורים הקשים והנוראים שעבר, כדי לזכות ולהעמיד בן תלמיד חכם כמוך"!!!

הארת-פניו של אבא זצ"ל מן המפורסמות היא.
תמיד היה שמח וחיוכו הנצחי מעטר את פניו הקדושות, כך שבצאתו מביתו לתפילותיו ולשיעוריו מידי יום ביומו, היה מדבר וצוחק ומשמח את כל הנקרה בדרכו, ואהבתו לבריות היתה גדולה מאד, וכשהיה שומע שפלוני התארס או התחתן, ואלמוני חנן אותו ה" בבן, היה מגיע לבית ומבקש שיגישו לו כוסית להרמת "לחיים", וכשהיינו שואלים אותו:"מה לך ולאותו אדם"? היה עונה:"שמח אני בשמחתו בכל ליבי"!!!
לא אחת ראינוהו בליל שבת משורר בשמחה רבה שירי חתן או אבי הבן וכו". והיה אומר:"שיר זה לכבוד פלוני שהתחתן השבוע וברוך ה" שבת זו "שבת-חתן" שלו". וכשהיה עולה לתורה ביום שבת זוכר היה לברך את אותם בעלי השמחות ששמע עליהם במשך השבוע.
לפני כשנה נפקד אחד ממכריו בבן לאחר כשלושים שנות נישואין, לאושרו של אבא לא היה גבול, ובמשך כל אותו שבוע היה פיו מלא שיר שבח והלל לה" יתברך, והיה אוחז את ב" קצוותיו של מקלו מעל ראשו הקדוש ורוקד בשמחה רבה, ובשבת שלפני הברית התבטא ואמר:"אני שמח בלידתו של הילד הזה לא פחות מלידת נכדי ואולי אף יותר מזה".
ממש "אהבת-ישראל" יוקדת שאינה יודעת גבולות. זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל.

היה זה בבוקרו של יום עת חזר אבינו מתפילת שחרית והזדרז לצאת לעבודתו, "הילד לא נושם טוב" אמרה לו אמא, אבא ניגש מיד לבודקו ואמר:"את צודקת!! עיזבי הכל ותיגשי איתו לרופא", אמא הגיעה לקופת חולים ומיד הוזעק אמבולנס שפינה את אחינו "יואב" לאישפוז בבית החולים, יואב אושפז בטיפול נמרץ כשבנתיים הגיע אבא וזעק לרפואתו.
ביום ששי אמרו הרופאים לאבא:"הילד מקבל את הטיפול המקסימלי ואינו צריך לנוכחותכם שהרי הוא מונשם, כך שיכולים אתם לחזור לבית למשך השבת לטובת ילדכם הקטנים". "כן" אמר אבא "אני אחזור כיון שקורא אני בתורה אך לא אעזוב את בני לבדו, בִּקשתי מאחותי שתגיע והיא תהא עימו במשך השבת".
כשנכנסה אחותו לחצר הבית בעצם יום השבת בעיניים אדומות מבכי הבין אבא שיואב נפטר. מיד ניגש הוא אליה ואמר:"שבת היום!! אסור לבכות!!! אנא היזהרי והישמרי שלא לדבר על כך עד מוצאי שבת"!! אחותו נפעמה מגדלות רוחו ושליטתו המוחלטת ברגשותיו ולא אמרה דבר, אבא ישב בשולחן השבת ושר את שיריו ולמד את לימודיו כרגיל, ורק במוצאי שבת עת הבדיל על היין וסיים "המבדיל בין קודש לחול", פרץ הוא בבכי, ללא מעצורים במשך שעות ארוכות.
כלום יש "עבד נאמן" גדול מזה?..... זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל.

אחד מנכדיו, בן תפנוקים, ראובן מאיר בן משה הי"ו בחר ללמוד בישיבת "יקירי-ירושלים" הרחוקה מביתו.
בשבת בה שהה פעם ראשונה בישיבה, אמר אבא זצ"ל לאמנו שתבלחט"א:"אני רוצה ללכת מיד אחרי הסעודה לבקר את ראובן מאיר, זאת השבת הראשונה שהוא רחוק ממטעמי אימו וצריך לעודדו", "והלא קשה לך ההליכה"! ענתה אמא, "למען התורה הקדושה שום דבר לא קשה לי" ענה אבא, וכך צעדו במשך כ-40 דקות עד לישיבה וכשיצא אליהם ראובן מאיר, חיבקו סבא ונשקו בחום ואמר לו:"איזה אושר לבקרך פה!! אני מקנא בך!! סבתא הביאה לך קצת ממתקים אך בטוחני שמתיקות התורה גדולה מהם"!! "מחילה שטרחת להגיע לכאן" אמר הנכד העילוי, "אין לך מושג כמה שנהניתי מכל צעד וצעד" ענה אבא, והוסיף:"לימוד התורה שלך זה החיים שלי אנא תילמד חזק ותעשה חייל"!!! וכשהגיע אבא גם בליל שבת הבאה, השתומם הנכד ושאל:"שוב טרחתם"? "לא אמרתי לך שזה התענוג שלי"? ענה סבא. כך דאג הוא להאהיב את התורה והמצוות על כל זרעו.