כה סיפר הבעל שם טוב זיע"א על חלום שחלם:
"הלא ידעתם שבכל שבת בתפילת הלחש של מוסף, עושה אני ייחודים ומראים לי עולמות עליונים ונשמות קדושות שיושבים בישיבה של מעלה ועוסקים בתורה ובסודות עליונים, ונותנים לי רשות לשמוע וללמוד וללמד בעולם הזה, וקצת אני מגלה בסעודה שלישית. וכמה שנים שיש לי געגועים לראות את ידידי מוהר"ר ר" נחמן קאסוור זיע"א, מה הוא בעולם העליון... ולא מצאתי את שאהבה נפשי. ושאלתי בייחודים להעלות נשמתי למקום מנוחתו של החסיד הזה ולא הגעתי כי לא ניתנה לי רשות, ואתחנן אל ה" בעת ההיא שיזכני לראות את הצדיק, וקבלתי תשובה לעשות ייחודים כאלה הדומים לו וכה עשיתי היום. וראיתי כמו מראה נורא ובאתי למקום חדש בעולמות עליונים, ומימי לא ראיתי אותם בניינים מפוארים מזהב ומפז ומאבני יקר נופך ספיר גזרתם. והמה נכונים לכמה מאות בתי מדרשות גדולים במידה, באורך, ברוחב ובגובה, וכל בתי המדרשות מלאים תלמידי חכמים, והם לומדים תורה, מקרא, משנה וגמרא ואגדה. מהם למדנים מופלגים הלומדים סודות התורה ומהם אומרים תהלים, שירות ותשבחות לאלפים ולרבבות בכל בתי המדרשות, ונבהלתי מקול הקוראים כי קולם הלך למרחוק. ושאלתי: למי החמודות האלה? והשיבו לי שהוא לחסיד ידיד ה" הקדוש רבי נחמן קאסוור. וכשבאתי למחיצתו ראיתי כ"להבת אש" ונוגה לו סביב צח ומצוחצח, כמעט כהו עיני מראות. עד שראיתיו פנים אל פנים ומראהו כמראה מלאך א-לוקים נורא מאד, לבוש לבנים ומזהיר כזוהר הרקיע וטלית על ראשו, מבהיק ומאיר מסוף העולם ועד סופו. ואמרתי אליו:"למי כל חמדת הנשמות האלו שבכל החברים"? ואמר לי:"אחי! אלו הנשמות שתיקנתי בעודי בחיים. ויש מהם צדיקים גמורים, אך לא ידעו את ה" לאמתו והוריתי להם דרך. ויש שהיו רשעים גמורים בעלי עבירה ובעלי תענוגים, ובדברי הטובים שדברתי להם בדרך כבוד בלא בזיון... החזרתים למוטב!! והם שאומרים תהלים, משבחים ומזמרים למלך א-ל חי וקיים".
ואמר לי עוד:"אם תרצה להיות עמי בעולם הנצחי, עולם העליון, מסור נשמתך למלאך הידוע לך והשאר את גופך מת בעולם השפל ואני ואתה נעשה ייחודים כאן לקדוש ברוך הוא, כמו שעשינו בעולם השפל, ואולי תתגלגל זכות על ידינו שיתגלה הרצון העליון להושיע נדחים, כי עד מתי קֵץ הַפְּלָאוֹת?!? ועוד תרוויח בזה שלא תראה את מלאך המוות, ואני ושאר נשמות הצדיקים מוליכים אותך למקום המוכן לך ונהיה ביחד גם בעולם הנצחי"! אמרתי לו:"ומה אעשה שנפשי חשקה להיות נקבר בארץ ישראל, כי שם יש לנשמה עלייה ככתוב וכידוע". אמר לי:"דע! שאתה תמות ותיקבר בחוץ לארץ, כי כך שמעתי כמה פעמים בישיבה של מעלה. והטעם אין לי רשות לגלות מאחר שנשמתך עדיין קשורה בגופך, כי גם עלי נגזר מטעם הכמוס למות בחוץ לארץ, ואם תמסור נשמתך אז יוודע לך הכל". "וכששמעתי הדברים יוצאים מפיו הקדוש חשקה נפשי מאד למסור נשמתי למלאך הידוע. אך היו לי געגועים על בני יחידי ובתי יחידתי שלא רציתי למות בלי לתת להם צוואה והנהגות, להגיד להם מה שיקרה באחרית הימים. והיתה מלחמה גדולה במחשבתי אם לעשות כדבריו או אם פקודת כל האדם יפקד עלי. והוא הפציר בי מאד עד שצעקתי בקול מר ובבכיה גדולה על פטירתי מאשתי ובני ובתי ונכדי, ובפרט מתלמידיי שעוד אוכל ללמדם יראת ה" ואהבתו שאין דבר גדול מזיכוי הרבים.
ואמנם, היתה עדיין נשמתי קשורה בגופי ואילולא שזוגתי תחיה, העירה אותי משנתי היתה דעתי לקנות את העולם ולפעול כדבריו, אך מחמת גודל צעקתי חזרה נשמתי לגופי...".

מעשה שהיה באישה בעלת תשובה שסיפרה בסמינריון לבעלי תשובה, כי היא ושלושת ילדיה, שני בנים ובת, נלוו לבעלה בנסיעה לארה"ב, לשם יצא בשליחות ביטחונית של מדינת ישראל. הבן הגדול היה אז בן עשר וחצי, הבן השני בן שבע, והילדה בת שנתיים וחצי בלבד. באחד הימים יצאה כל המשפחה לטיול במכוניתם, לאחר שנסעו מחוץ לעיר כברת דרך, התרחש אסון (ל"ע). מכוניתם סטתה מהכביש והידרדרה לעבר התהום!! בעומק של 200 מטרים נתקלה המכונית בסלע ענק שבלט מקיר התהום ונעצרה עליה. "אני התעלפתי", סיפרה, "אבל הילדים שנשארו ערים פרצו בבכי מר וזעקו:"אמא, אמא"!! עד שמקול צעקותיהם התעוררתי. באיטיות ובזהירות פתחתי את הדלת וראיתי שהמכונית עומדת יציבה על הסלע. למרות הדם הרב שניגר ממני, הוצאתי בזהירות רבה את שני בני החוצה והושבתים מתחת לעץ שהיה במקום. אז חזרתי למכונית ובשארית כוחותיי ניסיתי לחלץ גם את ילדתי הקטנה ששכבה בעריסה במושב האחורי. הדלת האחורית לא נפתחה... חזרתי ונכנסתי למכונית מהדלת הקדמית אבל הילדה הייתה רחוקה מדי... בכיתי... היא הושיטה את ידה אלי אך לא הצלחתי להגיע! כל גופי כאב ורעד.. ולפתע הרגשתי שהילדה נמצאת בידיי אך לא ידעתי בשום פנים כיצד קרה הדבר. נטלתי את הילדה והושבתיה במקום בו ישבו שני בני. "שימרו עליה"! אמרתי להם וחזרתי למכונית כדי לראות מה עם בעלי. ראיתיו שהוא שוכב ללא הכרה ואינו מגיב כלל. זה היה קשה מאוד ושוב התעלפתי. כאשר התעוררתי שוב שמעתי את ילדיי קוראים:"אבא! אבא"! הסתכלתי סביב וראיתי אדם זר מתקרב לכיוון הילדים. מסתבר כי מכוניתו נפלה גם כן אך נעצרה ממש בראש ההר התלול, הוא נפגע רק ברגלו וכשיצא מן המכונית כדי לבדוק את מצבו, ראה אותנו והזעיק עזרה, חילצו אותנו והעבירו אותנו לבית החולים". היא גם סיפרה כי הייתה כל כך פצועה עד שבפנים בלבד עברה שמונה ניתוחים!! כאשר התחילה להתאושש ולהרגיש טוב יותר, שאלה מיד:"איפה בעלי"?! "הוא נפטר", שמעה ושוב התעלפה.
"איני זוכרת כמה זמן שכבתי כך בלי הכרה, אך כאשר התעוררתי והתחזקתי קצת, הביאו לפני את ילדיי, באותו רגע נזכרתי בכל פרטי האירוע, ובמיוחד בצורה הפלאית שבה קיבלתי לידי את ילדתי הקטנה. אני משוכנעת שמלאכים עשו זאת"!! אמרה.
"שם, בבית החולים, בעקבות כל הנסים שקרו לנו, החלטתי שכאשר אבריא ואצא מבית החולים נחזור ארצה ונתחיל בתהליך של חזרה בתשובה, להיות יהודים אמתיים, רציתי, וכך אמנם עשיתי".
לפני כמה חודשים בא אלי בני הגדול בן ה-12 ובכה:"אני כבר לומד גמרא, אנו לומדים את הפרק "שור שנגח את הפרה", כולם יודעים את הגמרא חוץ ממני, ומחר יש לנו בחינה, איך אעמוד בה? בודאי שאכשל"!! ניחמתי אותו ואמרתי לו כי עוד ידע בעתיד, הן רק לפני זמן קצר התחיל ללמוד, ואם הוא ימשיך ויתאמץ הוא יצליח, אבל הוא המשיך לבכות עד שנרדם. הצטערתי מאד אך מה כבר יכולתי לעשות?? בבוקר, כשהוא קם משנתו", המשיכה בסיפורה, "הוא בא אלי ואמר בחיוך:"אמא, אני הולך לבחינה, אני כבר יודע את הגמרא מצויין"! התפלאתי. "מה פירוש אתה כבר יודע?? הרי אמש בכית ואמרת שאינך יודע"? והילד חזר ואמר:"כעת אני יודע את הגמרא, כי אבא בא אלי בחלום ולימד אותי, חלמתי שאבא בא אלי והלך עמי ברחוב לקנות לי משהו, אמרתי לו:"אבא, אתה יודע שאנחנו כבר דתיים"? והוא ענה לי:"כן, אני יודע". אמרתי לו שוב:"ואתה יודע שאני כבר לומד גמרא"? וגם על זה השיב לי בחיוב. "ומנין אתה יודע"? שאלתי. והוא ענה לי:"כי כאשר אתם נעשיתם בעלי תשובה הכניסו אותי לגן עדן, והגמרא שאתה לומד למטה, מלמדים אותי שם למעלה בגן עדן. נכון שאתה לומד "שור שנגח את הפרה"? שאל. כמובן שאמרתי "כן", ומיד ביקשתי ממנו:"אבא, תלמד אותי את הגמרא בבקשה כי מחר יש לי בחינה ואני מוכרח לדעת". אבא הסכים ולימד אותי כל מה שלא ידעתי, ועכשיו אני כבר יודע הכל"! "ואכן", סיימה היא את סיפורה המדהים, "בני הלך לבית הספר שמח וטוב לב, נבחן וקיבל ציון מאה, הציון הטוב ביותר בכיתה"!!!

הטלפון במשרדי צלצל. "הלו"?! נשמע קולה של אשה. "שלום וברכה", עניתי. "האם זה המוהל רפאל אבוהב"? "כן, מי מבקש"? "שלום, האם אתה פנוי מחר ל"ברית מילה"? "מתי והיכן"? שאלתי. "בעיר חולון, 7.30 בבוקר", ענתה. "בשמחה", עניתי. "יופי! אז קבענו מחר בכתובת... בשעה 7.30 בדיוק, משפ" גולן, אני מבקשת לדייק, תודה"! כך הסתיימה השיחה המוזרה, אך הנחתי שהיא פשוט מתרגשת, בכל אופן, כתבתי את הפרטים ויצאתי ממשרדי. למחרת יצאתי מיד אחרי תפילת "שחרית", עצרתי מונית ולאחר כ-20 דקות הגעתי לכתובת היעודה. להפתעתי לא היה זה אולם שמחות ואף לא בית כנסת. היה זה בית פרטי בשכונה אמידה, על הדלת היה כתוב:"משפחת גולן". דפקתי קלות על הדלת וזו נפתחה מיד, "שלום לך, אני מתנצל אך ממש מאוחר לי". אמר בעל הבית ויצא מיד. "נעים מאד! אני גב" גולן, בעלי כבר יצא"? אמרה האשה, "גם אני צריכה לצאת אך אל דאגה, המטפלת תגיע בעוד כרבע שעה להחליף אותך עם יובלי.. תספיק לערוך את ה"ברית" נכון"?! "יובלי..."?? "אהה.. יובלי זה התינוק שאותו אתה אמור למול". "כבר קראתם לו שם"? תמהתי. "כן. האמת שלא רצינו בכלל לערוך "ברית" כיון שאיננו קשורים כלל לסממנים יהודיים, אך בסוף שגיא ואני החלטנו שאולי בכל זאת כדאי, אתה יודע...שלא יתבייש מחבריו כשיגדל". הבנתי ש"שגיא" זה בטח "אבי הבן" שהיה כאן לפני מספר דקות, אמרתי:"אי אפשר לערוך כך "ברית מילה"! מי הסנדק? היכן אבי הבן? מניין"?? "בשום אופן! מניין?? גם ככה כבר מאוחר לי מאוד, אני מבקשת שתתחיל עם ה"ניתוח" הזה כי עוד דקה שתיים, גם אני יוצאת".
נכנסתי לחדרו של התינוק, פרשתי את כלי המילה על שידת ההחתלה והבטתי בתינוק הישן. דמעות רותחות זלגו להן מתוך עיניי, לא האמנתי כי כך נכנס ילד יהודי בבריתו של אברהם אבינו... הערתי את יובלי בעדינות, הושבתיו על ברכיי ותוך שאני משמש כסנדק, כמוהל, כאבי הבן והמברך, וכך מלתי אותו. מצאתי את עצמי יושב עם התינוק בזרועותיי ובוכה כמו תינוק. בכיתי עליו, בכיתי על צער הגלות ועל כך שיש בארץ ישראל יהודים כל כך רחוקים משורשיהם, מאמונת אבותם.. בכיתי על כך שמי יודע לאן יגיע הילד הזה, איזה מן חינוך הוא יקבל... גם בכיתי על כך שאיננו מבינים עד כמה יש לדון את אחינו הרחוקים לכף זכות... כך עברה לה כמחצית השעה עד שלפתע נכנסה המטפלת. היא התנשפה והתנצלה על כך שאיחרה תוך כדי ריצה לחדרו של יובלי. לפתע היא ראתה אותי, אדם חרדי יושב ומנסה, ללא הצלחה, להסתיר את דמעותיו שעד עתה זלגו ללא הרף. "מי אתה"? שאלה. "אני המוהל אבוהב", עניתי. "אהה... נכון, שכחתי לגמרי. גב" גולן אמרה לי שיובלי עובר היום "ניתוח" קטן, אז מה שלומו? איך הוא מרגיש"? "יהיה בסדר, אני צריך לצאת כבר", אמרתי ויצאתי ללא שהיה נוספת. אותו יום סיפרתי למשפחתי על ה"ברית" המוזרה הזו ולאחר זמן פרח הדבר מזיכרוני. כמוהל בתל אביב ערכתי אלפי בריתות, תודה לא-ל, במשך יותר משלושים שנה.
לאחר כ-12 שנים, נכנסו למשרדי ברבנות בתל אביב אשה ובנה, הם נראו כאותם שאינם שומרים תורה ומצוות, אך כאלה נכנסו פעמים רבות למשרדי. "האם אתה המוהל הרב אבוהב"? שאלה האשה. "כן, ומי אתם?" שאלתי. אני גב" גולן מחולון, האם אתה זוכר אותי"? אמרתי שלא והיא המשיכה:"לפני כמעט 13 שנים הזמנו אותך לערוך "ברית" ליובלי שלי, השארנו אותך איתו עד שהגיעה המטפלת"... ברגע אחד הכל חזר אלי. "כיצד ניתן לשכוח ברית שכזו? בודאי שאני זוכר"! "יובלי" כבר היה נער יפה תואר, גבה קומה. "מה אוכל לעזור לכם"? "בני זקוק לעזרה! כבר זמן מה שהוא מתעקש לפגוש את "המוהל" שלו, איני יודעת מה לעשות, אז הבאתי אותו אליך", אמרה ופנתה כעת לבנה, "זה המוהל, עכשיו אתה מרוצה"?! "אני רוצה לדבר עם הרב ביחידות", אמר. משיצאה אימו של יובל, מיד פרץ הוא בבכי ואמר:"אני רוצה תפילין, רוצה שבת, ויותר מהכל אני רוצה ללמוד תורה"!! קמתי אליו, חיבקתיו ונשקתיו, עודדתי אותו ושאלתי:"מה הבעיה"? "הוריי"! ענה נחרצות. קראתי לאימו ואמרתי לה:"לבנך אין שום בעיה ואינו זקוק לעזרה, הוא בסך הכל רוצה ללמוד תורה". "אני יודעת! כבר היינו אצל פסיכולוגים ואנשי מקצוע רבים וכלום לא עזר.. כולם אומרים שעלינו לעשות מה שטוב לילד, לכן באנו אליך, האם תוכל ללמדו תורה"?! "שוב מצאתי את עצמי יושב ובוכה כתינוק, הפעם בכיתי משמחה, פתאום הבנתי כי באותה "ברית מילה" מיוחדת, לא בכיתי לבדי, בודאי גם אליהו הנביא זכור לטוב בכה איתי... ברוך שומע תפילה!!!

אכסדרה (מרפסת) גדולה יש במרומי הקומה העליונה של בית הכנסת החסידי באשדוד. באכסדרה זו נערות שמחות מידי פעם בפעם. היה זה בליל י"ז כסלו תשס"א (2002 למניינם), כאשר נערכה שם שמחת "שבע ברכות" למשפ" חסידית מוכרת. הסעודה החלה והמבוגרים אשר ישבו לשולחן הסיחו דעתם מן הילדים המשחקים בסביבתם. גם אברהמי בן השלוש משתעשע עם בני גילו וכששומע הוא את קול צחוקם של הילדים המשתעשעים עם חתולה קטנה המייללת בתחתית הבניין, גם הוא שם פעמיו אל עבר המעקה לראות מי היא החמודה המייללת בקולה הרך. בזריזות ומרץ שאינם ניתנים לצפייה מראש מטפס אברהמי על המעקה מכופף את ראשו המתולתל למטה, ובבת אחת... אויה... אברהמי נעלם מן העין!! הילדים ההמומים ראו רק את רגליו הקטנות נופלות ממרומי הקומה הרביעית אל האפלה שבתחתית הבניין... הם רצו מבוהלים, צווחים ובוכים. שברי מילים בקושי נעתקו מפיהם עד שהחלו המבוגרים להבין במה דברים אמורים. "תזעיקו אמבולנס"!!! צעק מישהו. הוריו של אברהמי וכמה מחבריהם שעטו למטה כל עוד רוחם בם וליבם עצר בהם מלרדת עד רצפת השיש שבקומת הכניסה, מתוך סיוט נורא ממה שעומדים הם לראות... ה" ירחם! אביו של אברהמי, חיוור כסיד רועד ורוטט, "חשוך למטה..." הוא מהרהר בפחד, "חשוך בלב..".
"נפלתי..?! נפלתי..?! בוקע לפתע קול מבוהל מבין הצללים, "נפלתי.. חתולה.. איפה היא"? האור נדלק ואביו של אברהמי והנוכחים משפשפים את עיניהם. "קשה להאמין"! קרא מישהו, "זה נס גלוי"! אמר השני. אברהמי חי! עירני ושלם! כיצד ייתכן..? ילד בן 3 נופל ארבע קומות... הלם של תדהמה בלבם השמח של הנוכחים מגלה את הנס הגדול: אברהמי יושב על שני מזרונים ספוגיים המונחים תחתיו כמצע רך שהוכן עבורו כמן השמים, לקבלו בנועם לעת הנפילה האיומה! מלאכי מרום כמו הורידו אותו לאט והניחוהו בעדינות על רצפת השיש ה"מרופדת" מבלי שיקרהו אסון! "הודו לה" כי טוב, כי לעולם חסדו"!!
בפחד וברעד מתקרב אליו אביו, ואברהמי רץ ישר לזרועותיו. "למי שייכים המזרנים הפלאיים האלו"?? תמהו הכל, אנשי האמבולנס שכבר הגיעו למקום עמדו משתאים:"נפל מגובה כזה? חבטה כל כך חזקה? ללא פגע..?? קיבלתם אותו במתנה"!! אמרו. לאחר שנרגע מעט לקחוהו לבדיקות מקיפות ואשפוז קצר אשר וידא כי אכן כלום לא קרה. גם אנשי המשטרה שנזעקו למקום התקשו להאמין.. "מזרנים בכניסה לבית הכנסת? מה זה, "אולם ספורט"..? השגחת ה" יתברך על ברואיו נראית בעליל, הפעם, כך הגיעו "מזרני ההצלה" של אברהמי לתחתית בית הכנסת החסידי באשדוד:
קבוצת אברכים מאשדוד, במשך תקופה ארוכה היו שוכרים דירה בירושלים לשבתות וחגים כדי להיות בימים הקדושים במחיצת רבם. ויהי היום ובעל הדירה הודיעם כי מכר בשעה טובה את הדירה וכי עליהם לפנות את הציוד משם לאחר "שמחת תורה" של שנת תשס"א. במוצאי החג אכן העמיסו האברכים על הטנדר את ציודם ובתוכו היו גם המזרנים עליהם היו ישנים. בהגיעם אשדודה עצרו ליד בית הכנסת של החסידים אליו היו שייכים ופרקו חלק מהציוד אשר היה שייך לבית הכנסת. באותה שעה החליטו שניים מהם להשאיר אף את המזרנים שלהם שם בתקווה שתוך זמן קצר ימצאו דירה אחרת אליה יוכלו להעביר את המזרנים.
חודש חשוון התחיל, ה"זמן" בכולל נפתח והמזרנים עדיין עומדים ניצבים התחתית בניין בית הכנסת, נשענים מלא עוביים על הקיר ומזכירים לגבאי ללא הרף שעליהם להילקח מכאן בהקדם. הגבאי אכן עושה את שלו ומזכיר לבעלי המזרנים ללא הרף לקחת את שלהם, אך הללו, אשר ככל הנראה, היה ראשם שקוע בתורה, שכחו שוב ושוב לבוא לקחתם. כך, בפרוס לילו של י"ז בכסלו, הגיע הגבאי בשעת צהריים מאוחרת לבדוק שהמקום מוכן לקראת שמחת "שבע הברכות" העתידה להיות במקום בעוד שעות מעטות.
טרם צאתו מן הקודש, נתקל מבטו באותם מזרנים עקשנים אשר לא "הואילו בטובם" לחזור למקומם בבית בעליהם. כעת כבר לא היה זמן לפנותם אך "לכל הפחות.." חשב הגבאי לעצמו, "אשכיב את המזרנים ארצה כדי שלא יהיו בולטים לעין", חשב ועשה. "ללא ספק, "שכחת" בעלי המזרנים עברה את גבול הטעם הטוב", אמר לעצמו כשבכוונתו לגעור בהם מיד כשיפגשם ולהזהירם שאם לא יפנו אותם כבר מחר, ייאלץ הוא לפנותם...
אכן כבר מילאו המזרנים את שליחותם משמים, להציל את אברהמי הקטן, למחרת כבר ניתנה להם רשות לחזור לחיק בעליהם!!

מקבץ סיפורים מצמררים על ר" שמעון בר יוחאי זיע"א:
• עמדתי ליד בני התינוק בחוסר אונים, חשתי כי משהו נורא מתחולל כאן ואין בידי להושיע. כל גופו האדום היה כסלק, בלהט וסומק עז. את ידיו ורגליו מכסים קילופי עור אדומים כדם, הוא מתכווץ ומתפתל בחוסר נוחות ובכאבים נוראים!!
"מה עושים"?, שאלתי את אשתי, "מה לא עשינו? מה ניתן עוד לעשות..?" המראה היה נורא ואיום. לבי הצטמק בקרבי, מראה ילדי התינוק ככדור שכולו אודם, לא הייתי מסוגל לשאת זאת. על השידה הסמוכה מונחת היתה מערכת שלמה של בקבוקוני תרופות, שפורפרות של משחות, צנצנות של צמחי מרפא וקופסאות של אבקות כאלו ואחרות. העסק הזה עלה לנו אלפי דולרים, כל מה שאמרו הרופאים עשינו ועמלנו קשות להשיגם מכל קצווי תבל, ניסינו כך וגם כך וכעת גם אחרון הרופאים עמד בפה פעור, תוהה, "מה עושים..."?!? אני ואשתי הרגשנו על סף ייאוש, עוד קצת וכבר לא נהיה מסוגלים לראות את כאבו ובכיו העצום של ילדנו הקט, תינוק בן חודשים ספורים שעובר מה שאדם בוגר לא מדמיין לעבור, מהיכן הוא שואב את כוחותיו?! יותר מן הכל קשה לי העובדה שזהו בני, עצמי ובשרי ומוכן אני למות בשבילו וכעת אין באפשרותי לעזור לו, "אוי אבא שבשמים! תרחם עלינו"!
יום נוקף יום ועורו הולך ומשתפשף, ורידי צווארו כבר נראו מבעד לעורו השקוף. באחד הערבים ראיתי את המתחולל ולבי ניתר בקרבי מרוב פחד ואימה. ברחתי מן הבית החוצה, איני מסוגל לראות את זה, גניחותיו ואנחותיו מכות בלבי כסכינים, "לאן אתה הולך"? נבהלה אשתי, "מה קרה לך"? בכתה. לפתע... מעמקי גרוני יצאו המילים הבאות:"אני עולה למירון"! לא ידעתי מאין עלה זה בראשי אך מיד המשכתי ואמרתי:"אלך לשפוך את לבי אצל רבי שמעון". הציון הקדוש במירון הקרוב למקום מגוריי בגליל, הוא כעין מקום מפלט, תמיד שמעתי אומרים:"יש את הבית, יש את העבודה יש את בית הכנסת הקבוע בו מתפללים ויש... יש את מירון"!! הדיבור לה" נשמע בכל מקום, אך יש מקומות בו "הוא נשמע יותר בזכות קדושת המקום". ניתן להתפלל בכל מקום, אך יש מקומות בהם אתה עצמך מתעלה בתפילה, בזכות הצדיק או קדושת המקום, ומרגיש יותר את קרבת ה" יתברך ואדמת הקודש מסייעת לך... תפילה כזו בודאי שאינה שבה ריקם!! שבתי הביתה בשעת לילה מאוחרת, עייף עד לשד עצמותיי אך מרומם מאד.
אמרתי לאשתי היקרה:"יקירתי! זהו זה! החל מעתה אין עוד טיפולים מעשה ידי אדם, אין משחות אין צנצנות! כבר נוכחנו לראות שאין בהם תועלת לעורו הצרוב של בננו, מכאן ואילך אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים"!! "ומה עם הכסף שהוצאנו"?! תמהה אשתי, "ואזהרות הרופאים..."?!? "כל אלו יפים וטובים היו עד הערב, מעתה, אחר שהבאתי את העניין לידיעתו של רבי שמעון בר יוחאי זיע"א, בודאי שיפעל הוא למען בננו את מה שצריך לפעול. "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק", ציטטתי את דברי רבותינו הקדושים. בלב מלא אמונה בה" וחוסר אמונה בתרופות שלא הועילו עד עתה, הנהנה אשתי בראשה ושחררה אותי למיטתי לישון את מעט הזמן שנותר עד חזרתה הבלתי נמנעת של השמש. אך עצמתי את עיני ושקעתי בתרדמה מתוקה, ולפתע התעוררתי לקול צווחותיה של אשתי, צווחות שונות מתמיד, צווחות של הפתעה ולא של כאב. "בוא מיד לחדר הילדים, אתה חייב לבוא.." בשארית כוחותיי דידיתי לעבר חדרו של ילדי הקט. מיד עם הצצתי הראשונה לעבר מיטתו ראיתי את השינוי, בהתרגשות שהפיגה כל זכר לעייפות, קרבתי אליו, כעת ראיתי בבירור כי עורו התחיל לקבל בהירות, האדמימות הפכה למין צבע ורוד לבן, כמעט אנושי הייתי אומר.
אחוזי תדהמה הבטנו בו שנינו, אני ורעייתי, "ישועת ה" כהרף עין"!! "בזכותיה דבר יוחאי"! מיששתי את הפלא הגדול הזה בידי, ליטפתי את גופו העדין כמתוך חלום. שבוע לאחר מכן כבר לא היה זכר לאותו עניין. אם היה עורו כשני, כשלג הלבין. באותה פעם נוכחתי לראות במו עיניי כי כשאדם נשען כל כולו על א-לוקיו ומתפלל מעומק הלב, זוכה ונושע ברגע אחד!!
• "תחושת קור מסכנת לך את השדרה", הילך עלי הרופא אימים, "השרירים שלך במצב הדורש שמירה. אם תצנן את שרירי הגב במים או בקור, עלול אתה להגיע מהר מאד לאשפוז בגין דלקת פרקים קשה...". קר היה לי באותן שניות. זו תקופה ארוכה שהתנועה שלי מוגבלת. כאבי שרירים "כולאים" את צווארי וכתפיי ימים ולילות, איני יכול לזוז כך או לשכב כך, עמידה כזו מכאיבה לי, ישיבה כזו מייסרת אותי. שרירי גופי והפרקים הזכירו לי בכל כמה רגעים את קיומם. כל מה שעשיתי לא עזר, עצות ההורים וחברי הטובים לא עזרו ודבריו של הרופא כעת זעזעו אותי עוד יותר. תקופת תמוז זו היתה, שיא הקיץ, בחוץ יקדה שמש עזה ואני הולך לי כשצווארי עטוף בצעיף צמר, תחת חליפתי סוודר עבה ומחמם. כולם מזיעים ומיוזעים ורק אני הולך עטוף מעיל, רק מטריה חסרה היתה לי ביד בכדי לטעות ולומר "משיב הרוח.." צר לי. בימי אייר כתיקונם שוהה הייתי במירון יותר מששהיתי בבית. יד היתה לי בכל ההכנות הגדולות לקראת ההילולא. זה לי שנים רבות שלוקח אני חלק בכל מה שקודם לל"ג בעומר. והנה, נמצא אני בשנות השלושים לחיי, עטוף בגדים כבן שבעים ולא זוכה לטרוח לכבוד הצדיק, רבי שמעון בר יוחאי.
בקושי יכול אני לזוז ממקומי וכיצד אטפס על סולמות, איך אתקין מאווררים, איך אשא ספסלים ואיך אכין את דודי השתיה..? לא עליתי מירונה. לכל השואלים עניתי שהשנה נבצר ממני וביקשתי שיתפללו לרפואתי. ביום ל"ג בעומר אמרתי לעצמי:"איך אפשר לוותר על מירון ביום שכזה?! לרבי שמעון נוסעים ויהי מה! קשה? כואב?? הדבר הקשה והכואב ביותר הוא לא להיות אצל רבי שמעון בר יוחאי!!! הוא שיכול לפטור את כל העולם מן הדין!! שמציל הלחוצים!! שימליץ טוב עלינו!! כיצד אפשר להעלות על הדעת לפספס הזדמנות אצל רבי שמעון?!?
טילטלתי את עצמי מירונה עם כל שכבות הבגדים שעלי, נכנסתי היישר אל הציון ובלב כבד גוללתי בפני הצדיק את מה שעובר עלי. היו שנים בהם לא הספקתי אפילו להיות בין המתפללים, עסוק הייתי בהגשת מזון ומשקה לעולים לרגל, והנה עתה הריני כעלה נידף, כערבה שמוטה ומצוננת... ביקשתי מהקדוש ברוך הוא רפואה שלמה בזכות רבי שמעון, ביקשתי שאזכה לשוב לקחת חלק בפעילות בציון הקדוש. יצאתי מן המערה, ישר אל הרחבה בה רקדו המוני בית ישראל מתוך התעלות והתרוממות.
פתאום, ראני אחד מחבריי, הוא היה תוסס ושמח רוקד בתוך המעגל. הוא עזב את המעגל ובא לקראתי בפנים צוהלות. הוא מדד אותי מכף רגל ועד ראש ופרץ בצחוק אדיר... "שמא זקוק אתה גם למגפיים.."?!? צחק, "מה קרה לך? אתה שפוי? איך אתה מתכוון לרקוד עם ארון הבגדים שעליך?? "השנה לא ארקוד"! עניתי תוך כדי שהוא מנסה למשוך אותי למעגל, "איני יכול, מחלה מסוכנת מקננת בגופי". אך הלה לא שת ליבו לדברי, קרא מיד לכמה מחבריי ואמר:"ראו מי זה בא לכאן, ישיש ושבע ימים, הביטו וראו מה עטה עליו לכבוד התנא רבי שמעון בר יוחאי... במקום לזרוק סמרטוטים למדורה עטה הוא אותם על עצמו..." בני החבורה בפניהם העליזות הסבירו לי ש"פשוט לא ייתכן שתגיע למירון ולא תרקוד לכבוד הצדיק, שרירים... פרקים... אלו מן דיבורים אלו?! הרי רבי שמעון בר יוחאי גדול מעל כולם! רופא..? הזהיר..? כל זה בטל ומבוטל כשבאים לרבי שמעון!! הם משכו אותי אל המעגל ואני בידיהם כמפגין בידי שוטרים... ניסיתי להסביר להם שאני רוצה את הריקוד יותר ממה שהם מבינים אך פשוט אסור לי, בקושי יכול אני לזוז... אחד החברים לפתע פנה אלי ואמר:"היית בפנים, בודאי התפללת לרפואה, לא כן? ובכן, מי אמר לך שלא קיבלת אותה?! תנסה לטעום ממנה קצת ותראה שרבי שמעון משלם במזומן!! נרקוד לאט לאט, בקצב שלך.. העיקר שתהיה שמח"!! נכנסנו פנימה, הרמתי יד ורגל, ניגוני מירון נוגנו בכל הכח, כולם רקדו בדביקות, הפקרתי את שק עצמותיי ונסחפתי עמהם. עם התגברות הניגונים שכחתי מעצמי לחלוטין, ידי החלו לעוף לכל עבר ורגליי קיפצו כימים עברו. חם היה לי... חבר בא והסיר ממני את הצעיף והמעיל, הזעתי מאד, גם הסוודר ירד, רקדתי ללא הפסקה, חשתי תוך כדי ריקוד כיצד גופי משתחרר מכל ההתכווצויות והכאבים היו כלא היו. עברו מספר שנים מאז ואכן מאותו לילה רצוף ריקודים, שוב לא טעמתי עוד את טעם הכאב ההוא, "צדיק יסוד העולם... יכול לפטור העולם, אדוננו בר יוחאי"!!!

ליל שבת קודש בביתו של הצדיק הירושלמי, רבי אריה לוין זיע"א, ליד נרות השבת ישבה אשתו, הרבנית צפורה חנה והתפללה. חן וטוהר נשקפו מפניה האצילות, בכפות ידיה כיסתה את עיניה, "מי שלא ראה את הרבנית צפורה חנה בתפילתה לא ידע תפילה מהי"!!! היו בני ביתה רגילים לומר. הפעם ביקשה והתחננה היא בדמעות שליש על בנה הפעוט שהיה חולה אנושות. בפינת החדר שכב הילד החולה, גופו כחוש ופניו חיוורות. "אנא א-לקים!! שלח רפואה שלימה לבני". קראה האם בתחינה.
הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה, אנשים רבים מתו ברעב הקשה ששרר בארץ ישראל, (לא תקום פעמיים צרה!). ילדים רבים הלכו לעולמם במגפות ובמחלות שונות שהתפשטו במהירות מבית לבית, ה" ירחם! מגיפה קטלנית פקדה גם את ילדה הקטן. מפעם לפעם ניגשה הרבנית למיטת הפעוט וטיפלה בו במסירות רבה. בפרוטותיה האחרונות קנתה מעט "חלב עיזים" והשקתה את הילד הרך. אך גם זה לא הועיל והמחלה הלכה וגברה... הרופא, שהוזעק בליל שבת לבית הרב, הפטיר בלחש:"לנו כבר אין מה לעשות... רק א-לקים יכול לעזור... הרבו תפילה ותחינה". ידעו בני הבית את מאמר חכמינו ז"ל:"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים"!! הם הפצירו בתפילות, אך גזירה הייתה זו לפני ה" יתברך ובשבת בבוקר החזיר הילד את נשמתו ליוצרה...
ניצבה הרבנית ליד מיטת בנה האהוב ונשכה בכל כוחה את שפתותיה, "לא! אני לא אבכה"! הרהרה בליבה הכאוב, "הן שבת קודש היום, חייבת אני להתאפק, להתגבר, הרי אסור לבכות בשבת". בכוחות על אנושיים חיזקה את בני ביתה, ניחמה ועודדה, "שבת היום"! קראה מפעם לפעם. מביתו של רבי אריה לוין נשמעו זמירות השבת כרגיל. גם לשכנתה שנקשה במקרה על דלת הבית לא סיפרה דבר. "שבת קדש... ואיך אצער את השכנים"? הסבירה הרבנית לבני ביתה. רק משיצאה השבת הרשתה לעצמה להתאבל על בנה מחמדה האהוב שנלקח ממנה. לא היה זה הבן היחיד, ששיכלו רבי אריה ואשתו. עוד שלושה ילדים נלקחו מהם בימי מלחמת העולם הראשונה במגפות וברעב, ובגבורה מיוחדת הצדיקו עליהם את הדין. "ה" נתן וה" לקח, יהי שם ה" מבורך"! אמרה הרבנית, ועודדה את בני ביתה. אך משנפטר בן נוסף, אברהם בנימין שמו, בן שנה וחצי בלבד היה, וקשה מאד היה להתנחם עליו. "ילד פלא" הוא! אמרו הבריות בהשתאות, בוודאי לגדולות נוצר! ואכן היה הילד בבחינת פלא של ממש. כבר משנולד חשו כולם כי הבית נתמלא אורה. בעודו בן חודשים ספורים החל לדבר וכשגדל מעט היתה הבנתו כשל נער גדול ממש, כל מי ששמע אותו היה משתומם למשמע אוזניו. בעודו רך בן תשעה חודשים היה מברך ברכת "שהכל נהיה בדברו" בקדושה ובטהרה. ורק לאחר מכן גמע את חלב אמו. אך כאמור, האוצר היקר הזה שניתן לרבי אריה ואשתו, נלקח מהם לאחר שנה וחצי בלבד.
בעת ה"שבעה" על בנם יקירם זה, נכנסו שתי נשים שזה עתה עלו מרוסיה לארץ ישראל כדי לנחם את הרבנית. באותה עת היתה הרבנית שקועה בתפילה. פניה שלוות כפני מלאך, בדביקות וברגש שפכה ליבה לפני בורא עולם. הן הביטו בה ונדהמו, מעולם לא ראו תפילה שכזו. השלוה שהיתה נסוכה על פניה בעצם ימי ה"שבעה", הפליאה אותן במיוחד. "איך ייתכן ששפויה היא בדעתה"?! אמרה האחת לחברתה בשפתן המקורית. חברתה נענעה בראשה:"נדמה לי כי הצדק עמך, מעולם לא פגשתי אישה כה שלווה בימי ה"שבעה"...". הרבנית כבר סיימה את תפילתה, והשתיים המשיכו עוד לדבר ביניהן על הרבנית. נדמה היה להן כי הרבנית אינה מבינה אותן, הרי דברו בשפה הרוסית... אך טעות היתה בידן... בשפות רבות שלטה הרבנית שליטה מלאה, אך אף פעם לא התפארה בכך, גם השפה הרוסית היתה שגורה על פיה... היא שמעה הכל ולאחר מכן הפטירה בלחש:"שפויה אני בדעתי, נשים יקרות, אך דעו לכן, מקבלת אני את גזר הדין באהבה, אילו זכיתי, היה בני היקר לומד בישיבה של מטה, עתה, משלא זכיתי, ילמד בני בישיבה של מעלה"!!! הרכינו הנשים את ראשן, עתה הבינו היטב איזו אשה יושבת מולן, ב"גדלות" שכזו לא נתקלו מעולם.

אמרו חכמי האמת:"כל תכליתו של האדם בעולם הזה אינה אלא בשביל יגיעת העולם הבא אשר שם, אם יזכה, תתעדן נפשו בטוב האמיתי ותהנה מזיו השכינה. על כן ישתדל כל אחד מישראל להידבק בצדיקים האמיתיים אשר תכלית עצותיהם ותורתם אינם אלא בשביל התכלית, שיזכה על ידם לחיי עולם הבא"!! וכך היה מעשה עם רבינו הבעל שם טוב הקדוש זיע"א:
מעשה בפלוני שבא לבית הבעל שם טוב ליתן לו "שלום", החזיר לו הבעל שם טוב "שלום", ושאלו:"מה בקשתך ידידי"? ענה האיש:"אין לי שום בקשה מכבודו, עברתי דרך מז"יבוז" ואמרתי: יהודי עובר דרך מז"יבוז" ולא ישאל לשלומו של רבי ישראל בעל שם טוב המפורסם בעולם? אך איני צריך דבר, לא עצה ולא עזרה! יש לי ברוך ה" פרנסה ובני ביתי בריאים". אמר הבעל שם טוב:"כיון שמעלתו אינו צריך שום דבר, אספר לו מעשה: בעיר אחת היו שני חברים שגדלו יחד מילדותם, הלכו ל"חדר" אחד, למדו בחברותא בבית המדרש והיתה אהבה גדולה ביניהם, עד שלא יכלו כלל לשער לעצמם שייפרדו זה מזה. לימים נשא אחד מהם בת עירו לאשה והשני מצא את בת זוגו בברדיצ"ב ושם היתה דירתו אחרי החתונה. הסכימו החברים לעמוד בקשרי מכתבים. בתחילה החליפו ביניהם מכתבים כסדרם, אולם במרוצת השנים מחמת הטרדות, פחתו והלכו עד שפסקו לגמרי.
ויהי היום ונהפך הגלגל על התושב בברדיצ"ב, הגיע ממש עד פת לחם, נזכר בחברו בן עירו, שהצליח על פי השמועה להתעשר, נסע אליו לבקש עזרתו. כמה שמחו להיפגש, ישבו והסיחו בימים ראשונים, והעלו זיכרונות, וכטוב לבם סיפר האורח לחברו את צרתו וביקשו להצילו מחרפת רעב. אמר לו חברו:"הריני מוכן לתת לך מחצית מרכושי. אחים אנחנו, חברים מילדותנו, נפשי קשורה בנפשך, ולכן אחלק בינינו את רכושי. כמאמר חכמינו ז"ל:"שלי שלך". ואכן נתן לחברו מחצית מרכושו. חזר חברו לברדיצ"ב, פרע חובותיו וחידש מסחרו, האירה לו ההצלחה פניה ושוב נתעשר, אך חברו בעיר מולדתו, איבד פתאום את הונו עד שנעשה עני ואביון. כעת אף הוא נזכר בחברו מן ה"חדר" אשר בשעת דחקו עמד לו ותמך בו ביד רחבה. נסע לברדיצ"ב ושם נודע לו לשמחתו, כי חברו שוב עלה בסולם ההצלחה ונעשה עשיר וקיווה כי חברו ישלם לו כגמולו. לגודל צערו ותימהונו סירב חברו לעזור לו, ואמר:"אמנם זכור אזכור לך, ידידי ורעי, את החסד שעשית עמדי כשהייתי עני, אך מה אעשה ואיני יכול לעזור לך, צא וראה גלגל החוזר בינינו, כשאתה עולה אני יורד וכשאני יורד אתה עולה, ואם אחלצך ממצוקתך שוב תשלח ידך במסחר ותעלה מעלה, ואילו אני ארד מטה מטה, אדם קרוב אצל עצמו ואין הוא חופר לעצמו בור ליפול לתוכו"! חברו העני שב לעירו כאוב אמנם אך רוחו לא נפלה בקרבו, מצא בעירו קצת אנשים טובים שעזרו לו במעט ושוב האירה לו ההצלחה את פניה ובעזרת ה" יתברך נחלץ ממצוקתו ואף עשה הון ועושר. ואכן אצבע ההשגחה היא, כיון שזרחה שמשו של זה שקעה שמשו של חברו. שוב ירדו עסקיו בברדיצ"ב ונעשה עני גמור. בצר לו פנה שוב אל חברו בעיר מולדתו. חברו הטוב לא זכר לו את רוע לבו ולא נטר לו טינה, אלא נהג בו בעין יפה ושוב חלק לו ביד נדיבה מחצית מרכושו, ואף הודיע לו כי בלב שלם סלח לו בשעתו את חטאו כנגדו, "בטוח הייתי בה" יתברך שיביא לי ריווח והצלה ממקום אחר"!
לשנים הלכו הם לעולמם ביום אחד ובבית דין של מעלה יצא פסק הדין לשלוח את החבר "גומל החסד" לגן עדן ואת "כפוי הטובה" לגיהנום, אך החבר הטוב הודיע שלא ייכנס לגן עדן אלא בלוית חבר ילדותו שגדל ולמד עימו ש"ס ופוסקים. כששמעו בבית דין של מעלה תביעה זו נעשה רעש גדול, חזרו ועיינו בדינם והוחלט שישובו הם לעולם התחתון, החבר הטוב יהיה עני ואביון ורעהו "כפוי הטובה" עשיר גדול, והיה אם רעהו העשיר יתקן מה שפגם בגלגול הראשון ויעזור לחברו העני ביד רחבה, יזכה בבוא היום לחלקו בגן עדן, ואם לאו, לא יזכה.
וכך ירדו שניהם שוב, אולם כשהגיע החבר העני אל בית חברו העשיר לבקש ממנו תמיכה, מצא על סף ביתו משרת זועם שסירב להכניסו לבית. עמד העני המסכן על סף הבית והיה צועק בקולי קולות ומפציר במשרת להכניסו פנימה אשר חרפו וגידפו. שמע העשיר את הצעקות, יצא בחרי אף וציוה על המשרת לגרש את העני הטורדן לאלתר. העני הרצוץ והשבור מטלטולי הדרכים מעד ונפל במדרגות ונפח את נשמתו.
כששמע האיש את הסיפור מפי הבעל שם טוב הקדוש, התעלף!! וכששבה אליו רוחו געה בבכי מר וקרא:"אני הרשע שהקשיח את לבו לעני המרוד!! אני ציוויתי על המשרת לגרשו ופרחה נשמתו....". הפטיר הבעל שם טוב:"ואתה אמרת שאינך זקוק לעזרה ולא לעצה...? וכי יש אדם שאינו צריך לשאול עצה או לבקש עזרה"...!?!

בפרשתינו קוראים אנו על לידתו של יעקב אבינו ע"ה אשר מכונה "עמוד האמת", הוא אשר זכה ובכח עמלו בתורה הקדושה נדבק במידתו של הקדוש ברוך הוא, מידת "אמת" ודמותו חקוקה בכסא הכבוד.
צדיק נוסף אשר זכה לכינוי דומה, הוא רבינו יוסף מדרוהוביץ" אשר היה אביו של רבי יצחק מדרוהוביץ". רבי יצחק היה מתנגד גדול של רבינו הבעל שם טוב הקדוש, אך בזכות "מידת האמת" שהייתה לאביו זכה אף הוא להתקרב לבעל שם טוב וביטל דעתו עד שנהיה לאחד מתלמידיו-חסידיו המובהקים!! ואף שלח את בנו, רבינו יחיאל מיכל מזולוטשוב לרבינו הבעל שם טוב, וכך היה מעשה עם אביו רבי יוסף זיע"א:
אל ביתו של רבי יוסף, שהיה ידוע כצדיק ובעל "אהבת ישראל" מיוחדת, נכנס יהודי ובידיו חבילה. "רבי" אמר האיש בקול חלוש ונחפז, "חבילה זו הינה סחורה מוברחת, ובני בליעל הלשינו עלי למשטרה וזו מחפשת אחרי, אין לי היכן להסתתר ולהסתיר את סחורתי, זו פרנסתי ובה השקעתי את שארית כספי, אסור לי לאבדה!! בביתי ילדים קטנים הזקוקים לי ואם יתפסוני אזרק לכלא או אולי אף יותר גרוע מכך... בטוח אני, שאל בית הרבי לא יגיעו השוטרים לחפש, שהרי כולם יודעים כי אתה, רבי יוסף, איש ישר אתה, אז אנא! תעשה עמי חסד ושמור את הסחורה בביתך עד אשר יעבור זעם והמשטרה תחדל מחיפושיה, אנא, ר" יוסף!"
ר" יוסף הניד ראשו לשלילה ואמר:"אינני יכול, ומה אם יבואו השוטרים לביתי האם תרצה שאשקר להם?!? לא ולא! אינני מוכן להוציא דבר שקר מפי"! אך היהודי לא הרפה. "ר" יוסף", הפציר והתחנן, "בסירובך אתה ממיט עלי ועל משפחתי אסון, השוטרים רודפים אחרי, ואסור שימצאו אצלי את החבילה!". "ומהו ערכה של הסחורה?" בקש ר" יוסף לדעת. "חמישים רובלים", ענה היהודי. "ואולי תסכים למכור לי אותה?" שאל ר" יוסף בתמימות. "בודאי", קפץ האיש על המציאה, "אך האם יודע אתה מה בחבילה, האם זקוק אתה לסחורה זו"?! חמישים רובל בימים ההם להון עתק נחשבו, ובידי ר" יוסף לא היה אפילו מחציתם. למרות הכל אמר:"לא חשוב לי, ידידי היקר, אשמח לקנותה ממך! רק המתן לי מעט עד שאשוב".
יצא רבי יוסף מביתו ופנה לשכניו ולידידיו, לווה מהם כספים רבים, עד אשר השיג את הסכום האדיר, חמישים רובל, חזר לביתו ואת מלא הסכום הגיש ליהודי, וקבל ממנו בתמורה את סחורתו המוברחת.
שמח וטוב לב יצא הסוחר מבית הרב, לא די שהצליח להיפטר מהסחורה המוברחת, אלא גם קבל תמורתה כסף מלא.... ואילו ר" יוסף נטל את הסחורה אותה קנה רק עכשיו בכסף רב והעלה אותה באש. חושש היה, שמא יבואו השוטרים לביתו וישאלוהו האם יש בביתו סחורה מוברחת, ובשל כך ייאלץ, חלילה, לשקר או אפילו רק להעמיד פנים שבביתו אין כל סחורה מוברחת.
שנים רבות עמל ר" יוסף לפרוע את כל הכספים שלווה כדי לרכוש את הסחורה שסופה היה באש, לא ייפלא אפוא, כי זכה הוא לכינוי:"רבי יוסף נוטר (שומר) האמת"! שכן, האמת הייתה נר לרגליו ואור לנתיבתו ובכל שנות חייו נזהר שלא לסטות ממנה ימין ושמאל, ה" יזכה את כולנו, אמן!

נאה גדולה היתה בלב הנכרים ליהודי ירושלים, התנכלו להם על ידי עלילות ומזימות אותם הביאו בפני המושל בתקווה כי יעניש אותם, אך זה סרב להאמין לעלילות השקר. באסיפה חשאית שערכו הוחלט לחטוף את בן המושל, להורגו ולהשליך גופתו בבית הכנסת היהודי. כך יהא המושל סבור, כי היהודים הרגו את בנו ויפרע מהם...
רשעים אלו ארבו לבן המושל בדרכו, עטו עליו, ולקחוהו מחוץ לתחומי העיר. שם כפתוהו ורצחוהו. המתינו עד רדת הליל ובחסות החשיכה הביאו את גופתו לשכונת היהודים. בהגיעם לבית הכנסת הטילו פנימה את גופת הנער והסתלקו לעבר הסמטאות החשוכות, איש לא הבחין במעשיהם. ובבית המושל מבוכה ודאגה, ערב הגיע ובנו מאחר לבוא. לאחר זמן שלח את משרתיו לחפשו. חפשו המשרתים בכל פינות העיר, ואת הנער לא מצאו. דאגה כרסמה בלב האב. משנקפו השעות ללא כל זכר מן הילד, הוציא המושל פקודה אל אזרחי העיר לאמר:"כל מי שראה את בן המושל יבוא ויספר על כך"!! כל בני העיר התגייסו לחיפושים אחר הנעדר, הם סרקו כל פינה בעיר עד שהגיעו אל שכונת היהודים. חיפשו בסמטאות, תרו בחצרות והילד איננו, עד שפתאום "הציע" מישהו:"בואו נכנס אל בית הכנסת ונחפש שם".
מחזה הבלהות אשר קידם את פניהם על רצפת בית הכנסת היה נורא ואיום, גופת ילד מושלכת בתוך שלולית של דם. "זהו הנער! היהודים רצחוהו"! זעקו האנשים ומיהרו לשאת את הגופה אל בית המושל. "אדוננו המושל"! הכריזו שריו בפתח ביתו, "ראה בעיניך את אשר עוללו לך היהודים אשר כה אהבת... את בנך יחידך הם רצחו"! למראה גופת בנו האהוב חוורו פני המושל. כעבור רגע קט האדימו פניו, היהודים עשו זאת... עתה אראה להם את נחת זרועי! בחמת זעם ציוה לקרוא לחכמי היהודים ואמר:"יהודי רצח את בני יחידי אשר אהבתי, מצווה אני עליכם לחקור ולדרוש מי הוא ואפרע ממנו, ואם לא תגלו לי אעניש את כולכם"!
נפלו פניהם של החכמים ויצאו מלפניו שחוחים ונבוכים. עד מהרה התאסף העם בבית הכנסת ופתח בתפילה לפני שוכן מרומים. אחד מחכמי ירושלים בעת ההיא היה שמו רבי קלונימוס זיע"א, משנודע לו על הצרה המרחפת על אחיו מיהר אל בית המושל, מבלי לחשוש מהסכנה הצפויה לו שם. עמד לפניו ואמר:"אדוני המושל, דע לך כי הצטערתי צער רב לשמוע על האסון שאירע לבנך, אך בעזרת ה" יתברך, אצליח לגלות מיהו הרשע שרצח את בנך והעליל על היהודים, לכן מבקש אני שהות של שעה אחת בלבד להתפלל לאלוקינו שיחולל לנו נס ויודיע מי עשה את הדבר הרע הזה". המושל הסכים ורבי קלונימוס יצא ופנה אל בית הכנסת, לשטוח תפילה לפני ה" יתברך. "ריבון העולמים"! זעק, "אל תשחת עמך ונחלתך, כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה..." וכשדמעות זולגות מעיניו זעק פרקי תהילים, תחינות וי"ג מידות של רחמים. לאחר שעה שב רבי קלונימוס אל בית המושל שם נאספו כל שריו ונכבדיו להתייעצות חשובה כדת מה לעשות ביהודים, לפניהם מוטל היה הנער ההרוג. כשנכנס הרב אל החדר נעצו בו הכל את מבטם. הוציא הרב קלף ועליו כתב שם שבקדושה ואחר הניחו על מצחו של הנער.
לא עבר רגע אחד והנער המת קם לתחיה וניצב על רגליו. המושל ושריו נשתתקו באימה ופחד ורבי קלונימוס פנה לנער ואמר:"בני, ספר לנו את אשר ארע לך מן הרגע שיצאת מביתך ועד עתה". הנער פתח וסיפר לנוכחים את כל הקורות אותו, כיצד חטפוהו ורצחוהו, והצביע על שלושה שרים אשר ישבו בחדר. זעזוע חלף בכל גופו של המושל ופניו חוורו כסיד. "מדוע נבהלת, אבא?" אמר, "כלום אינך מאמין לדבריי? שלח נא את אחד המשרתים את המקום שבו נרצחתי, שם ימצא הוא אבן ועליה דם שניתז מגופי בעת ששחטו אותי, יביא הנה את האבן ותיווכחו באמיתות דבריי". נשלח משרת אל מקום הרצח ועד מהרה שב עם אבן מגואלת בדם הנער. מיד כשראה הנער את האבן צנח ארצה ומת כאומר:"נסתיימה שליחותי"!
ראה המושל כי אמת דיבר בנו המת, ציווה לאסור את הרוצחים בבית האסורים עד אשר יראה מה לעשות בהם. לאחר כמה ימים אמר ליהודים:"הרוצחים הללו רצחו את בני יחידי רק כדי להעליל עליכם "עלילת שקר" שאפרע מכם, אך ה" אלוקיכם, א-ל גדול ונורא, גילה קבל עם ועדה את תרמיתם ועל כן הנני מוסרם לידיכם, עשו להם כאשר זממו הם לעשות לכם".

כתב ב"ספר העיקרים":"עיקר גדול בתורה שה" שומע לגזירות הצדיקים ומשנה את הטבע כרצונם".
וכך היה מעשה ברבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א:
יענקל (יעקב), מאז ומעולם ידע רק את מלאכת המזיגה, אביו ואבי אביו למדו מקצוע זה אשר היה כרוך בהכנת שיכר ומכירתו לאיכרי הסביבה והנחילוהו לו. כאשר נפטר אביו של יענקל, המשיך הוא לשכור את בית המזיגה מן הפריץ המקומי ולשרת את תושבי הכפר נאמנה. שמה הטוב של סחורתו הלך לפניו ולא פעם היה הפריץ מזמין אף הוא מיענקל שיכר טוב למסיבותיו החשובות. ויהי היום, והפריץ אשר אהב את יענקל מת בחצי ימיו ואת מקומו תפס, כמובן, בנו אשר רוח נעורים רעה היתה בקרבו.
יענקל אמנם התפרנס בדוחק אך סמוך ובטוח היה במעמדו היציב בכפר ולא חשב לרגע שעוד עלול לבוא יום פקודה... על אחת כמה וכמה לא דימיין ולו לרגע שיהא זה אחד מאחיו היהודים אשר יבקש לנשלו ממעמדו. היה זה יהודי בשם מרדכי מהעיר "בלילולקה" אשר בא לפריץ הטרי ובפיו הצעה:"מוכן אני לשלם לך פי שניים עבור בית המזיגה"!! הפריץ חייך ואמר:"אודיע לך בעוד יומיים". אחר שלח לקרוא ליענקל ואמר:"יהודי בשם מוטק"ה מ"בלילולקה" מוכן לתת לי פי שניים עבור בית המזיגה, אך היות ואדם ישר אני, אסכים להשאירך בתנאי שתתן לי פי שלשה"!!! יענקל כמעט התמוטט לשמע הדברים. "והלא בקושי רב אני מתפרנס וכיצד אוכל לשלם פי שלשה"?!? ענה. "יומיים בלבד יש לך להשיבני דבר", אמר הפריץ נחרצות.
מיד קם יענקל ונסע ל"בלילולקה", הגיע לביתו של "ידידו" מוטק"ה, התחנן לפניו ואמר:"כיצד תגרום לכך שאזרק לרחוב עם אשתי וילדיי?? מה עשיתי לך רע שבאת להצר לי על לא עוול בכפי?!? אנא ממך חזור בך"!! אך מוטק"ה היה ערל לב ולא שת ליבו לדבריו. "לך מביתי ואל תפריעני", אמר, "אין לי עסק איתך אלא עם הפריץ המקומי"!
בצר לו נסע יענקל לצדיק, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, הוא סיפר לפניו בבכי מר את כל הקורות אותו, את שיחתו עם הפריץ ועם מוטק"ה אשר העלו חרס. הרבי שלח מיד מברק בהול למרדכי הלז ודרש ממנו להופיע לפניו בתוך יום אחד. בראות מרדכי את המברק לא אמר דבר וקרע את המברק לעיני השליח. כששמע זאת רבי לוי יצחק, כתב מיד מברק בהול וחריף מקודמו ושם נכתב כך:"דע לך! שאם לא תבוא אלי עד מחר... מרה תהא אחריתך"!!!
אך אותו מרדכי, ערל לב היה ותאוות הממון עיוורה את עיניו עד שלא מוכן היה לשמוע את הרבי. פנה הרבי ליענקל ואמר:"לך וחפש לך בית מזיגה אחר סמוך לאותו כפר ואף אם יהיה קטן יותר, וה" יתן ברכה במעשיך". מעודד יצא יענקל מבית הרבי והחל לשוטט בכפרים השונים בחיפוש אחר בית מזיגה, ואכן מצא הוא בית מזיגה קטן בכפר סמוך. ברכתו של הרבי ליוותה אותו ותוך ימים מספר הביא את אשתו וילדיו אל הכפר החדש, התחיל בעבודתו כמקדם, והברכה לא אחרה לבוא. תושבי הכפרים מסביב שמעו על השיכר הנפלא שעושה יענקל והחלו נוהרים מן הכפרים סביב. עד מהרה שיגשג ועלה ונהיה לאחד מעשירי הסביבה.
לעומתו, "מוטק"ה" אשר הלך בגדולות ונפלאות וטרח להביא שיכר בעל שם עולמי, נחל הפסדים עצומים, מדוע? ובכן, כל חביות השיכר המצויינות אשר הביא, התקלקלו באורח פלא והחמיצו מיד בכניסתן לבית המזיגה. נסע הוא והביא חביות אחרות וגם הן החמיצו! מרדכי לא ידע את נפשו מצער וכל מאמציו עלו בתוהו. ברור היה לו וכמובן אף לפריץ הגוי שאין זה דבר של מה בכך אלא ודאי משמים מענישים אותו על מעשהו הנבזה. לא חלפו ימים רבים ומוטק"ה ירד מנכסיו עד שנהיה עני מרוד.
בבואו לבקש את סליחתו של יענקל, קיבלו יענקל בסבר פנים יפות ואף מצא עבורו משרה בה יוכל להחיות את נפשו ונפש בני ביתו.

אמרו חכמינו ז"ל:"כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש, אינו תלמיד חכם". על הנחש נאמר:"ונחש, עפר לחמו", כלומר: שאין לו טעם באכילתו כלל אלא רק טעם עפר, כך להבדיל הצדיק כשהוא כועס, הכל לשם שמים ואין לו הנאה בזה כלל, אלא להמתיק הדינים מעל הזולת. וכך היה מעשה ברבי מאיר מפרמישלאן זיע"א:
אחד מחסידיו המקורבים ביותר של רבי מאיר מפרמישלאן זיע"א הגיע לחסות בצל קורתו בשבת קדש. כאשר הגיע בערב שבת הזדרז להגיע לבית הרבי ליטול ברכת שלום. להפתעתו הרבה לא קיבלו הרבי בסבר פנים יפות וגילה כלפיו קרירות משהו. מבלי לתת לב לכך פנה החסיד לאכסנייתו להתכונן לשבת המלכה בחושבו:"הרבי טרוד בעסקי השבת ובטח מצפה שאבין זאת, ודאי יחבקני וינשקני לאחר תפילת השבת"... תפילת השבת חלפה כהרגלה כאשר הרבי מאיר וזורח באור קדושת השבת, ונותן חיוך של אהבה לכל חסידיו, חוץ ממיודענו אשר הרבי הפגין כלפיו פנים חתומות למדי.
ליבו של החסיד כאב ונרעש, "על מה ולמה?! מה עשיתי ומה חטאתי שכך מתנהג אלי מורי ורבי?! האם נכרי אני?? הלא אני חסידו הדבק בו מעודי במסירות..."! תמה, "בוודאי בסעודת השבת בתוך שמחת השירה והתלהבות החסידים, אזכה גם אני ליחס חם מצד הרבי", קבע בליבו. צעד אחר צעד עשה הוא בסילודין לעבר "השולחן הטהור" מצפה לנשק את ידו הקדושה של הרבי, אך כעת, הבעת פני הרבי הקדוש היתה קפואה וחתומה עוד יותר ממקודם, והפעם לא היה אדם שנוכח שם ולא שם ליבו לכך, "אילו בושות!! בוודאי כולם חושבים שרשע גמור הנני"! לא ידע את נפשו מצער... מיד קם ופנה לאכסנייתו בלב מלא וכבד.
בבוקר קם ומלמל "מודה אני" בקול קלוש, נטל ידיו והחל לחזק עצמו בכך שהיום בוקרו של יום השבת, אולי יראה לו הרבי פנים מאירות. אך שוב הלמה בו התופעה המרה, לא חיוך ואף לא מבט מתעניין... החל הוא להתמרמר עד שקבע שאם בסעודה שלישית לא ישנה הרבי את יחסו אליו, שוב אין לו מה לחפש בפרמישלאן עוד. הירהר ועשה, כאשר אף עם צאת השבת המשיך הרבי להתנכר אליו, מיהר החסיד לארוז את מיטלטליו ולעלות על מרכבתו חזרה הביתה לבלי לשוב עוד.
רגע לפני עלותו למרכבתו, החליט לנסות בפעם האחרונה ואם יאיר לו כעת הרבי פנים ויקרבו באהבה ובחיבה, ימחה הוא מליבו את השבת הזו וימשיך לאחוז בהתקשרותו לרבי, אך אם ימשיך הרבי בהתנכרותו אליו... כך עשה דרכו לבית הרבי, נכנס לביתו והמתין זמן רב לרבי. מיד כשראהו הרבי, כמין עננה כיסתה את פניו ולא הסכים לקבלו. יצא האיש מן החדר בפחי נפש כשבדעתו לצאת מיד לדרכו, אלא שהשעה המאוחרת מנעה ממנו לצאת לדרך החשוכה.
כך יצא שגם בתפילת הבוקר ראה את הרבי וניסיונו לקבל "ברכת פרידה" מהרבי הסתיים גם הוא בכישלון כואב, וזה נוסף לו על רגשי הכעס והתסכול שהיו בליבו כבר מאתמול. בלי אומר ודברים עלה על מרכבתו ושעט החוצה מן העיר, לא זמן רב דהרה מרכבתו עד שלפתע התפרק גלגלו וכשלו סוסיו ומשכו אותו עימם מטה אל המדרון התלול, הוא עף החוצה מן המרכבה והוטח בסלעים המשוננים...
נסערים ובוכיים הגיעו בני משפחתו לרבי מאיר עם היוודע הבשורה כשהם מצפים למילות נחמה כלשהן. "אוי.. אוי"! נאנח הרבי, "תיכף כשהגיע אצלי, ראיתי את הרעה הגדולה המתרגשת עליו, לכן נהגתי כלפיו בריחוק כל השבת, בתקווה כי כך יוסרו מעליו הדינים ויעבירו ממנו את רוע הגזירה, אך הוא לא קיבל זאת בהכנעה, התרעם עלי, ובכעסו עלי תלש עצמו ממני לחלוטין... בכך ניתנה רשות למשחית לחבל..." וה" יצילנו משגיאות ויזכנו להאמין ברבותינו ברציפות ובפשטות תמיד כל הימים!

מעשה בסוחר אחד מצליח אשר הסתובב בשווקים בחיפושיו אחר סחורה מסויימת, מאד משובחת. התייעץ הוא עם מספר סוחרים וידידים עד שלבסוף אמרו לו לנסוע אל עיר אחת אשר שם יש משפחת סוחרים חשובה המתעסקים בסחורה זו. ללא עיכובים מיותרים נטל הסוחר את מיטלטליו ומיטב כספו ונסע אל העיר המדוברת. כאשר הגיע, חיפש מיד אחר אותה משפחה ואכן כיוונו אותו תושבי העיר אל המקום אותו ביקש.
בהגיעו לבית הסוחר, התפלא מאד בראותו לפניו קשיש שעדיין כוחו במותניו ומתעסק במסחר... כאשר שמע בעל הבית את בקשתו אמר לו:"מצטער ידידי, אך סחורה זו שאתה מבקש, אזלה אצלי, מציע אני שתיגש אל מור אבי היקר, אולי אצלו תמצא מבוקשך". פליאתו של מיודענו גברה כפליים... "כיצד ייתכן שאביו של קשיש זה עדיין בחיים"?!? בעודו יוצא לעבר תחנתו השנייה. כאשר פתחו לו את הדלת, נדהם לראות מולו זקן מופלג אשר עוסק עדיין במסחר כאדם צעיר לימים.
פתח הסוחר את פיו והסביר לבעל הבית מה בדיוק הוא מבקש לקנות. "כסף רב מוכן אני לתת, הן כבר עשיתי דרך ארוכה ואיני רוצה לחזור בידיים ריקות", אמר. "אדוני היקר, לצערי גם אצלי כבר אין מסחורה זו שאתה מבקש, אך אל תיתעצב כלל, כי רק אמש ראיתי סחורה זו אצל מור אבי שגר לא הרחק מכאן". לשמע דברים אלו כמעט נפל הוא מתעלף, "כיצד ייתכן שאביו של זה עדיין בחיים?? ועוד עוסק במסחר"?!? כעת... חיכה מיודענו לפגוש את הזקן הבא, הסבא של הזקן הראשון אותו פגש, בקוצר רוח, הרבה יותר ממה שחיכה לרכוש את הסחורה המבוקשת...
מיהר הוא לבית הזקן, ובעת אשר נפתחה הדלת עמד הוא משתאה לנוכח הזקן העומד מולו. לאחר שאכן מצא אצלו את הסחורה המבוקשת, נשא ונתן ושילם ממיטב כספו לזקן האצילי היושב מולו, פנה אליו ושאלו:"תאמר לי אדוני, במה זכית לאריכות ימים מופלגת שכזו"? "הכל בזכות אשתי", ענה, "תיכף תבין את כוונתי". בעודם משוחחים, נכנסה אשת הזקן ובידה צלחת אבטיח לאורח החשוב, הסתכל בעלה על האבטיח ואמר:"אבטיח זה לא כל כך משובח ואינו לפי כבודו של האורח, אבקש ממך להביא אבטיח אחר". ללא אומר ודברים הלכה האשה למטבח ולאחר מספר דקות חזרה עם צלחת נוספת. שוב בדק הזקן את האבטיח ואמר:"אבטיח זה אמנם טוב יותר מהקודם, אך עדיין אינו משובח מספיק לאורחינו החשוב". כאשר חזרה אשת הזקן בפעם השלישית, חייך בעלה ואמר:"אשרייך אשתי היקרה, זהו אבטיח משובח"!
לאחר שנתכבד האורח באבטיח, פנה אליו הזקן ואמר:"אמור לי בבקשה, כמה אבטיחים לדעתך יש לנו במטבח"? "לכל הפחות שלשה", ענה, "כי הרי הלכה היא ובאה שלוש פעמים". "טועה אתה"! הכריז הזקן, "דע לך כי יש לנו רק אבטיח אחד, ובפעם הראשונה שהגישה אשתי את האבטיח, רציתי לכבדך ולהראות לך שאנו שמחים בבואך אלינו, ולכן אמרתי לה להחליפו, ובאמת הלכה אשתי למטבח פעמיים והכל לכבודך"...
"עתה תבין", סיים הזקן המופלג, "אשר שאלת ועניתי לך שאריכות ימים זו אינה אלא בזכות אשתי, שייתכן שאשה אחרת היתה עונה לי:"אין אבטיח אחר"!! והייתה מעליבה אותי ואותך, אבל אשה חכמה זו השכילה והבינה שעשיתי הכל לכבודך, ולכן הלכה כמה פעמים להביא את אותו אבטיח".
זהו שנאמר:"...נח, נח איש צדיק תמים" אדם צריך להיות נח לבריות ונח לה" יתברך.

קומץ היהודים שהגיעו לבית-הכנסת עם כניסת היום הקדוש הופתעו מאוד למצוא בו יהודי זר, נשוא-פנים, שישב ואמר תהילים בדביקות רבה. בכפר נידח זה בחר להיות ביום כיפור?!? תמהו. עוד אחד הגיע ועוד אחד, ובהתקדש החג נאספו רק תשעה מתפללים. האורח, הצדיק רבי לייב שרה"ס, שאל:"מי חסר להשלמת המניין"? "איש לא נעדר, אלא שאין עוד יהודים במקום" ענו. רבי לייב שרה"ס לא נראה מודאג, ידע הוא שלא לחינם הגיע לכאן. "האם יש באזור יהודי כלשהו, שמשום-מה לא הגיע לבית-הכנסת"? שאל. "אין פה עוד יהודים"! ענו. הצדיק שקע בהרהורים ולפתע ניעור ממחשבותיו ואמר:"אולי יש כאן יהודי שהמיר את דתו"? כולם הביטו בו בתימהון, אך אז אמר אחד בחיוך מריר:"הפריץ הוא בעצם יהודי שהמיר את דתו. אבל עובדה זו כבר נשכחה אפילו ממנו. וכל מי שהזכיר לו זאת, מיד היה נענש"! פניו של רבי לייב אורו, שאל למקום מגוריו ואחר הוסיף:"המתינו מעט ואראה מה אוכל לעשות". הוא יצא מבית-הכנסת, כשהוא משאיר את שמונת היהודים נבוכים, מבולבלים ומפוחדים. הפריץ, ששמע ממשרתו על היהודי העומד בפתח ומתעקש לשוחח עמו, התמלא זעם על החוצפה. בצעדים גסים ניגש אל הפתח כשהוא מתכונן לתת ליהודי מנה, אך אז בראותו את דמותו האצילה של הצדיק, שקומתו דמתה לתמר ועוררה בו יראת-כבוד, נעצר במקום. בעודו עומד כך, פנה אליו רבי לייב:"קוראים לי לייב שרה"ס, זכיתי להכיר את הבעל שם טוב הקדוש, שגם רבים מן הפריצים הגויים העריצוהו. היום ליל יום-הכיפורים, וחסר לנו עשירי למניין, אתה יהודי! יהודי נולדת ויהודי תמות! אבקשך לבוא איתנו ולהשלים את המניין". הפריץ סומר למקומו מרוב תדהמה וכאילו לקה בהלם. הצדיק המשיך בדבריו:"אימי עליה השלום נתבעה בצעירותה על-ידי בן פריצים צעיר להינשא לו. הוא הציע לה כבוד גדול ועושר רב, אך היא דחתה אותו בשאט-נפש וכדי להינצל מדרישתו אף נישאה בחטף לאדם זקן... אתה לא עמדת בניסיון הזה, הכסף והכבוד העבירוך על דעתך. אבל הלילה הוא יום-הכיפורים, שבו נמחלים כל החטאים, אנא! בוא איתי". רבי לייב נעץ מבט עמוק וחודר בפריץ וסב לאחוריו באיטיות, כמי שבטוח בהצלחת מעשיו. נשימתם של שמונת היהודים הממתינים בבית-הכנסת נעתקה כאשר דלת בית-הכנסת נפתחה ובה נכנס האורח המוזר, רבי לייב, ובעקבותיו, בצעדים מהוססים ובעיניים מושפלות לא אחר מאשר הפריץ. רבי לייב הגיש לפריץ טלית שקיבל מאחד המתפללים. אחר-כך ניגש אל ארון-הקודש ופתחו, הוציא ממנו שני ספרי-תורה, אחד מסר לזקן המתפללים ואת השני נתן בידיו של הפריץ. "על דעת המקום ברול הוא ועל דעת הקהל", פתח רבי לייב שרה"ס בנעימה המסורתית, "אנו מתירין להתפלל את העבריינים...". קול בכי חנוק בקע מתחת לטליתו של הפריץ. כאשר חזר רבי לייב על המלים הללו שוב, גבר הבכי. בפעם השלישית כבר היה הבכי קורע לבבות. הבכי העז סחף אחריו את כל המתפללים. גם למחרת, במהלך כל התפילות, ניצב הפריץ בפינתו. עטוף בטליתו, קומתו שחוחה, כל גופו רועד מבכי ופניו לא ייראו, מפעם לפעם נפלטה מפיו אנחה כבדה. הגיעה שעת תפילת נעילה. תפילתו של הצדיק הרטיטה את הלבבות. הפריץ עדיין עמד במקומו, מכסה את פניו בטליתו, גונח ונאנח. ופתאום, כשהגיע הציבור ל"שמע ישראל", קם הפריץ וניגש אל ארון-הקודש הפתוח, הכניס את ראשו פנימה, חיבק בזרועותיו את ספרי-התורה, וקרא בקול גדול שזיעזע את כל הנוכחים:"שמע ישראל ה" אלוקינו ה" אחד"!! אחר-כך הזדקף מלוא קומתו והחל קורא בכל כוחותיו:"ה" הוא האלוקים! ה" הוא האלוקים"! כך קרא פעם אחר פעם, כשכל קריאה חזקה ומרעישה מקודמתה. בפעם השביעית, בה ניכר היה כי שם הוא את כל כוחו, הרעידה קריאתו את כותלי בית- הכנסת. ואז אפסו כוחותיו והוא צנח ארצה ללא רוח-חיים. מאז בכל יום כיפורים נוהג היה רבי לייב שרה"ס לומר קדיש לעילוי נשמתו של "הפריץ הקדוש" שמת מתוך תשובה שלמה וקנה עולמו ביום אחד.

בעיר "מז"יבוז"" חי עני הגון וירא שמים אשר בתו הגדולה הגיעה לפירקה ואף נמצא עבורה חתן הולם, אך בידו לא היתה פרוטה להשיאה. בצר לו פנה לצדיק רבי אברהם יהושע העשיל, הלא הוא "האוהב ישראל מאפטא" זיע"א, אשר בערוב ימיו עבר לעיר מז"יבוז". לאחר ששמע הרבי את דברי העני, שאל:"ומה דרוש לך כדי להשיאה"? "הלוואה בסך 100 רובל, אותה אפרע לאט לאט", ענה. "100 רובל זהו סכום נכבד, האם יש בידך משכון לתת עבור סכום זה"?
"כן! בביתי מצוי ש"ס יקר מדפוס סלאויטה (זהו תלמוד בבלי יקר ערך במהדורה יוקרתית), אלך ואביאנו", אמר העני.
כאשר ראה הרבי את הספרים הנפלאים הללו אמר:"ש"ס מהודר שכזה יקר הוא מאוד ומוכן אני להלוותך 200 רובל, וכך תעשה את החתונה בהרחבה ולדאוג שלבני הזוג לא יחסר דבר... וכשיהיה לך תחזיר לי את הכסף". אורו פניו של העני בעת שהגיש לו הרבי את שטרות הכסף, צרר הוא אותם ופנה לצאת אלא שאז עצרו הרבי ואמר:"ש"ס כה יפה ומהודר, אחריות גדולה היא לשמור עליו, אנא! עשה עימי חסד וקח אותו לביתך... בטוח אני כי אתה תשמור עליו יותר טוב ממני"! העני התפלא על דבריו של הרבי אך לא אמר דבר, לקח מיד את הש"ס והשיבו לארון הספרים בביתו.
הגיע מועד החופה והרבי קרא לעני שיבוא אליו. "החלטתי שאינך צריך להשיב לי את הכסף", אמר הרבי והמשיך:"ידוע שה" יתברך ברא את העולם בששה ימים בשביל ישראל, כדי שיהיה היהודי מרוצה בשלימות מהנהגת ה" איתו בכל המישורים, וחשבתי לעצמי, מתי שיא שמחתו של יהודי? ובכן, כל ימיו טרוד האדם על פרנסתו וצער גידול הילדים, וכאשר מגיע היום המאושר בו הוא מכניס את בנו או בתו לחופה לאחר שנים של יגיעה ודאגות, בשעה זו נשכחים ממנו כל התלאות והסבל שעברו עליו ובשובו מן החופה מצב רוחו כל כך מרומם עד כי הוא מתמלא שמחה אין קץ ופיו מלא שיר שבח והודיה לקדוש ברוך הוא על כל הטובות והנפלאות שעשה עימו, וזוהי השמחה המושלמת והאמיתית" (ה" יזכה את כולנו בנחת!)
"והנה", המשיך הרבי, "עלה בדעתי, כי כאשר תגיע לרגע המאושר הזה, פתאום יעלה בראשך זיכרון החוב הגדול אותו עליך להחזיר לי, דאגה זו תפגום בשמחתך עד שבסיבתה לא תצא לפועל תכלית כוונת הבורא יתברך בבריאת העולם, שהרי לא תהיה מרוצה לחלוטין מהנהגת ה" יתברך איתך ולא תצליח להודות לו בלב שלם חלילה, על כן החלטתי", סיים הרבי, "כי אינני רוצה להיות הסיבה להפרת תכליתה של הבריאה, ולכן הכסף נתון לך במתנה גמורה ובלבד שיהא ליבך טוב עליך כי ברכך ה" א-לקיך"!!!

באחת הערים הגדולות בארץ גדלו אח ואחות תאומים אשר היו אוהבים וקשורים זל"ז בלב ונפש. מאז ומתמיד עשו הם הכל ביחד, הן במשחקים ששיחקו בהיותם ילדים והן כשגדלו ושיחקו וטיילו להנאתם כבוגרים. אחים אלו, שלומי ונטע (שמות בדויים), גדלו בבית אשר לא שמרו בו תורה ומצוות וכל כך היו רחוקים מתורה ומצוות עד שאפילו "בר מצווה" לא חגגו לילד, לא תפילין ולא כשרות, לא שבת ולא מועד, וכהגדרת הרחוב:"חילונים גמורים"!!
לאחר שהשתחררו מהצבא החליטו שניהם לצאת יחד לטיול במזרח הרחוק, הודו, נפאל, קטמנדו ועוד... אמרו ועשו, לקחו תרמיל וכסף רב אשר לא חסר להם מעולם ויצאו למסע אשר תחילתו מפורסמת ואחריתו נעלמת.
כך טיילו הם יחד שמחים ומאושרים. לאחר כשנה הכירו מטייל אחד ישראלי אשר השתדל בכל מאודו לשמור שבת גם בעודו בטיול בארץ נכר, מסירותו למצווה עשתה רושם עז על שלומי, שהחל לשאול ולהתעניין ביהדות וניכר היה כי הנושא מושך אותו מאוד, כל הערותיה של נטע ואף הטון המזלזל בו התייחסה לכך לא עשו על שלומי רושם כלל, והוא החליט שרק אם יעלה לארץ ישראל יצליח ללמוד את הנושא לעומק ולקבל תשובות חותכות. לאחר כשבועיים כבר היה שלומי על המטוס לישראל ולאחר חודשיים בלבד כבר קיבל על עצמו עול תורה ומצוות. יחד עם שמחתו הרבה על שזכה להכיר באמת הצרופה, כאב היה בליבו על אחותו שעודנה רחוקה משמירת התורה ומצוותיה, עז היה רצונו לקרבה אל התורה ואל ה" יתברך.
באחת משיחות הטלפון ביניהם אמר שלומי לנטע:"אחותי היקרה! את יודעת כמה שאני אוהב אותך ורוצה בטובתך, ואני יודע שממש לא בראש שלך לשמוע על היהדות, אבל אני חושב שמגיע לי ולו צ"אנס אחד אחרי כל מה שעברנו ביחד, בבקשה צ"אנס אחד"! "נו, נשמע אותך", ענתה. "אני מבקש שתבואי לארץ לשמוע הרצאה אחת בלבד! לאחר מכן לא אציק לך יותר"!
לאחר מסע שיכנועים הסכימה נטע ועלתה ארצה לביקור קצר. היא באה עם שלומי להרצאה של אחד הרבנים המפורסמים בארץ, ממנו לא יוצאים עם שאלות מיותרות... הם ישבו דרוכים ומצפים לרב שיגיע אך הדקות חלפו והרב לא הגיע! נטע כבר הזדרזה להודיע לאחיה שהזדמנות שניה לא תהיה, ושלומי לא ידע את נפשו מרוב צער... בחור חרדי שאירגן את הערב עלה לבמה, נבוך ואמר:"אני מתנצל אך הרב לא יוכל להגיע הערב... אני לא דרשן ואיני רגיל לעמוד בפני קהל אך כדי שלא יהיה "ביטול תורה" אומר לכם דבר שלמדתי בישיבה". וכאן התחיל אותו אברך להסביר לנוכחים מה מוטל על אדם אשר מצא אבידה, אם יש בה סימן צריך להשיבה ואם אין בה אינו צריך וכו". מיותר לציין שהיה זה "משעמם" ואולי אף חסר טעם בעיני רוב השומעים וכמובן נטע...
למחרת כבר היתה נטע בדרכה חזרה להודו, שלומי קיוה ש"המאור שבתורה יחזירה למוטב" והמשיך להתפלל שתחזור בתשובה. שם בהודו התחברה נטע ל"גורו" מפורסם ו"למדה" את סוד ההרמוניה שבבריאה, כיצד מוטל על האדם לעזור לזולתו ולהשלימו. יום אחד בהיותה מטיילת עם ה"גורו", מצאה לפתע ארנק על הרצפה, ה"גורו" רכן מיד והרימו, פתחו, רוקן את תכולתו לכיסו והשליך אותו. "מדוע אינך דואג לזולת? למה אינך משלים לו שחסר ממנו? היכן היא ההרמוניה שבטבע"?? לפתע זה היכה בה... אותה "תורה" ששמעה מפי אותו אברך בישראל... "השבת אבידה"... מאותם דברי תורה קצרים ו"משעממים" חזרה נטע בתשובה שלימה!! זהו סוד ה"ביכורים", לתת לה" יתברך רק מעט מן המעט והוא כבר יגמור זאת לטובה, וכמאמר חכמינו ז"ל:"פיתחו לי פתח כחודו של מחט ואפתח לכם פתח כפיתחו של אולם"!!!

בכל יום היו מגיעים לבקר את הקיבוצניק גברים ונשים בעלי חזות "חרדית", שומרי תורה ומצוות אשר דיברו עימו בהכנעה ובדרך ארץ.
לאחר כמה ימים גברה פליאתו עד שלא יכול היה להסתירה. "ודאי תמה אתה מי אלו הבאים לבקרני מידי יום ביומו"? אמר הקיבוצניק. "אכן כן", ענה החרדי, "מי אלה לך"?... "בני ובנותיי הם"! ענה הלה בפשטות ובטרם פתח החרדי את פיו המשיך ואמר:"בוא ואספר לך כיצד זיכה אותי ה" יתברך לבנים נפלאים כאלה!
אשתי ואני עלינו ארצה היישר מן השואה הארורה, ילדים היינו ולא פלא הוא שתוך זמן קצר נשכחו מאיתנו כל סממני היהדות שהיו חלק בלתי נפרד ממורשתינו. כאשר התבגרנו מעט, וביקשתי את ידה של אשתי, ביקשה היא ממני שאתן לה מספר ימים לחזור אלי עם תשובה. התפלאתי אך מה יכולתי לומר...? כעבור חודש שבה אלי ונתנה לי את תשובתה, לא לפני שביקשה לספר לי מעשה שהיה:
"היה זה בפעם האחרונה בה ראיתי את אימי", סיפרה, "הייתי רק בת 10, עלינו שנינו על הרכבת למחנה ההשמדה, היא אמרה לי כשדמעות רותחות זולגות מעיניה:"עוד מעט אנחנו נפרדות ואיני יודעת אם אראה אותך שוב, בתחנה הבאה אדחף אותך החוצה מן הרכבת ובעזרת ה" תינצלי, אך דעי לך בתי היקרה, אמנם גופנו נפרד אך נשמותינו יהיו ביחד לעד ובוודאי עוד ניפגש שוב. לכן, אני מבקשת ממך, אם את רוצה שאשאר אמא שלך ושאראה אותך שוב, אלמד אותך כעת שתי מילים שהיום אמנם לא תביני את משמעותן אך רצוני שתחזרי עליהן יום יום כדי שלא תשכחי אותן, ובבוא היום כאשר יציעו לך להינשא, תגשי לרב שיסביר לך את משמעותן וכאשר יאמר לך תעשי. אם כך תנהגי אשאר אמא שלך לנצח"!
בהיותה ילדה בת 10 לא הבינה את משמעות הדברים אך הבכי פרץ מתוך גרונה... מאז בכל יום שיננה לעצמה את אותן שתי מילים. כך עשתה עד היום בו הצעתי לה להינשא לי, או אז פנתה היא לרב בעיר הסמוכה לקיבוץ, וכאמור כעבור חודש ימים שבה אלי עם התשובה ועם הסברו של הרב לאותן שתי מילים... "טהרת המשפחה" אמרה לי, "אם תסכים לשמור על טהרת המשפחה מוכנה אני להינשא לך, ואם לא אני מצטערת אך אין על מה לדבר"!!! "אך כאן בקיבוץ אוכלים נבלות וטרפות ולא שומרים שבת ומועד, איך נקיים טהרת משפחה"?!? עניתי לה. אולם היא עמדה על שלה. מחוסר ברירה ומרוב אהבתי אליה הסכמתי לתנאי הזה ונישאנו, ואני מעיד עליה שהיא קיימה את המצווה הזו בכל דיקדוקיה, וכך בזכות מסירות נפשה על "קדושת ישראל" זכינו ונולדו כל ילדינו בקדושה וטהרה ולא פלא הוא שזכו כולם לתשובה שלימה ולהיות בני תורה אמיתיים"!!!

באמצע רחוב "שרוקה" אשר בלב השכונה היהודית בעיר "קראקוב", עירו של הרמ"א, רבי משה איסרלש זיע"א, ישנה חלקת אדמה מגודרת בגדר ברזל. בספר "תפארת אבות" מובא הסיפור הבא:
בלב הרובע היהודי בקראקא, באמצע הרחבה, ניצבת חומת אבנים נמוכה המקיפה פיסת קרקע שהכל עוקפים אותה. חומה זו נבנתה על פי ציוויו של המלך זיגמונד השני על פי בקשתו של רבינו, ר" משה איסרליש, עקב מעשה שהיה.
בחצר המלך זיגמונד השני כיהן גובֵה מיסים יהודי בשם שלמה זליגמן, בן למשפחת כהנים, שלא נגע אלקים בלבבו, והחליט לשאת אשה גרושה. כמובן, שלא רק שהודיע רבנו שלא ישיאם, אלא שיחרים כל מי שירהיב עוז לסייע לו בדבר עבירה זו. הלך הלה וסיפר למלך את הכרזתו זו של הרמ"א הפוגעת בו ובתכניותיו. רבינו נקרא עקב כך אל המלך, שפקד עליו בלא דין ודברים לערוך את החופה והקידושין כדת משה וישראל. לא הועילו הסברים בקשות ותחנונים, כי יד המלך היתה תקיפה.
ביודעו שאין בכוונת רבינו לערוך את הטקס, ומתוך הנחה שינסה לחמוק ממנו, שלח המלך קבוצת חיילים כבר משעות הבוקר של יום החופה כדי לשמור את בית הרב שלא "יברח". הרב נאלץ להגיע בסופו של דבר למקום החופה, מול בית הכנסת הישן, כשהוא אינו יודע לשית עצות בנפשו, אם יעשה - חילול שמו הגדול בפני הכל, ואם לא יעשה - יהיה נידון למוות.
התקרב הרב אל בני הזוג וניסה בנסיון של הרגע האחרון, להניאם מהחלטתם, אך ללא הועיל. עמד רבינו וקרא את קריאתו של משה רבנו:"סורו מעל האנשים הרשעים האלו"! הקהל זע בפחד והתרחק מבני הזוג, מתחת לחופה נותרו שני פורצי הגדר לבדם. פנה הרב בתפילה אל ה" שיעשה בהם את הדין הראוי לחולקים על תורת משה כקרח וכל עדתו. והנה פצתה האדמה את פיה ותבלעם חיים, אותם ואת חופתם. הקהל הגדול נסו על נפשם לקול הרעש, והבור באדמה נתכסה בעפר. בהגיע דבר המעשה אל המלך חשש כי גם בו תפגע הקפידא של הרב, ושלח כרכרה להביאו אליו, ולבקש את סליחתו. רבינו הסביר לו שלא בו אישית פגע הוא אלא בכבודה של תורה ובדת ישראל, ועל כך יצא הקצף והחל הנגף. מששאלוֹ המלך אם יוכל לעשות דבר עבורו כפיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה לו, ענה ואמר הרב: הואיל ושני המורדים בתורה נבלעו חיים בכיכר העיר ושם מקום קבורתם, ולפיכך אסור לכהנים לעבור שם, אבקש מהוד מלכותו רשות לגדור את המקום לבל יטמאו הכהנים. הגדר הוקמה, כסימן ואות לבני מרי לבל יהינו לעבור על מצוות התורה!!

לצדיק רבי חיים מקרסנא זיע"א, היה חסיד מובהק אשר לא זז מדברי רבו ועצתו כהוא זה, ועל אף שגר הוא בעיר אחרת היה מגיע תדיר לבית רבו והיה נהנה ממנו עצה ותושיה. יהודי זה זכה ובירכו ה" יתברך בעושר מופלג והיה ביתו תמיד מלא ברכת ה", אורחים היו אצלו תמיד וכמובן שתמיד היה נותן לרבו רבי חיים, פדיון גדול כפי ערכו. רבי חיים היה מקרבו ומכבדו בכל עת שראה אותו, הזמינו לעליית התורה וכיבדו והושיבו לצידו בשולחן השבת.
"ה" מוריש ומעשיר..." ולימים התהפך הגלגל והחסיד ירד אט אט מנכסיו עד כי הפסיד את כל רכושו, כל בקשותיה והפצרותיה של רעייתו הצנועה ללכת לרבי חיים ולבקש את עזרתו עלו בתוהו. גם בפעמים האחרונות עת היה במחיצת רבו לא זכה לחיבה יתרה ונראה היה לו כי ידע רבי חיים את רוע הגזירה המרחפת מעל ראשו, ו"מדלא אמר דבר, שמע מינה דניחא להו לרבנן" (כלומר: מכיון שלא אמר החכם כלום בעניין, כנראה שהוא מסכים כי כך צריך להיות!)
"אם כן, אשתי היקרה, אין לי אלא לקבל דין שמים באהבה"! אמר החסיד. הימים חלפו ומצב החסיד רחוק היה מלהשתפר, ההיפך הוא הנכון, הוא ובני ביתו הגיעו לפת לחם ומרוב בושתו וייסוריו הגדולים לא העז להראות את פניו בעיר קרסנא. אשתו הצדקת, שוב לא היתה מדברת כלל בנושא זה לאחר שכבר הביע דעתו שהרי "אשה כשרה עושה רצון בעלה", אך עם זאת ידוע הפירוש לאימרה זאת בחסידות:ש"אשה כשרה" בתפילותיה "עושה" דהיינו "פועלת" "רצון" חדש בבעלה!! כך נהגה היא והיתה מתפללת לה" יתברך שיביא את בעלה אל הרבי מקרסנא.
יום אחד הגיע בדואר מכתב מהעיר קרסנא ובו הזמנה לחתונה, השולח היה לא אחר מאשר חבירו משכבר הימים של החסיד ולא היתה ברירה אלא לנסוע. בהגיעו העירה אמר לעצמו:"והלא אני כבר פה מדוע שלא אגש לבית הרבי"? אמר ועשה.
השמש קיבלו במאור פנים ואמר:"אוי, הרבי בטח ישמח לראותך, זה זמן רב שלא ראינוך"! החסיד שמח וחיוך עלה על שפתיו. כעבור כמה רגעים יצא השמש מחדרו של הרבי ואמר:"הרבי מתכונן לתפילה ואי אפשר להפריעו כעת, סליחה"! "נו, לא נורא", חשב לעצמו, "אחכה לדבר איתו לאחר התפילה". התפילה הסתיימה ורבי חיים לא שת ליבו לאורח הלבוש בגדי עניים, חשב החסיד:"שמא לא מזהה אותי הרבי בבגדים אלו"? נדחף ונדחק עד שהגיע אל הרבי, ואמר:"רבי קדוש! אנא תן לי ברכתך"! הרבי ראה אותו ומיד אמר:"שוב מיד לעירך! אל תישאר פה אף לא רגע אחד!! שמעת.."?? החסיד לא התמהמה כלל ומיד שם פעמיו חזרה לביתו, ובדרך שינן לעצמו:"הרבי אמר! אין לי להרהר אחריו! מעודי שמעתי לעצתו וכך אעשה כעת"! מיד בהגיעו לביתו אמרה לו אשתו:"מדוע חזרת כל כך מהר והלא רק מחר החתונה של חברך"? "כך פקד עלי הרבי, לשוב מיד לביתי, איני יודע למה"? השיב. "האם דיברת איתו? סיפרת לו את מצבך"? "לא! אשתי היקרה, מיד כשראני אמר:"שוב מיד לביתך"!
"אשריך! בעלי הצדיק, בזכות אמונת החכמים שלך ה" יושיעך"! ענתה.
לא עברו דקות מועטות ופתאום שמעו הם נקישות על הדלת, היה זה הכומר אשר הכירו זה זמן רב. "מה רצונך"? שאלו החסיד. "נקראתי לבוא למשפט מטעם השילטונות ואיני יודע מה פישרו או מה יהיו תוצאותיו, אתה נאמן ועזרתני פעמים רבות בעבר, ולכן החלטתי לתת לך את כל עושרי ורכושי, והיה אם יגמר משפטי לטובה תחזיר לי אותו ואשלם שכרך, ואם יגמר משפטי לרעה, הרי הכל שלך"!! אמר הכומר. החסיד הינהן לאות הסכמה והכומר שלח את עבדיו להביא את כספו ורכושו לבית החסיד הנאמן. לאחר כמה ימים שמע החסיד כי הכומר הואשם בגניבת הכנסיה ותושבי העיר ושם קץ לחייו לאחר שראה כי לא יצא זכאי בדין, והחסיד שב ועלה לגדולה בשנית!!!

בעיר "חלב" שבסוריה חי יהודי ירא שמים ועשיר גדול אשר מכובד היה גם בקרב הגויים ושמו "סניור די פיג"וטו". הלה שימש בסוריה כקונסול מטעם ממשלת אוסטריה. ערב אחד הגיע לביתו של סניור די פיג"וטו, גוי עשיר ורב נכסים. ידע היהודי כי גוי זה צבר את עושרו על ידי קבלת הלוואות מאחרים שלא החזירם. פתח הגוי ואמר:"נמצא אני במצוקה קשה מאוד וזקוק למאתיים לירות, אנא תן לי ואחזיר לך אותם תוך 6 חודשים, רק כך אוכל לצאת ממצבי הקשה". אף שידע די פיג"וטו שכסף זה לא יחזור, אמר לו:"מסכים אני למלא בקשתך"! אורו פניו של הגוי ובעיניים נוצצות משמחה הביט ביהודי הכותב לו שטר חוב. כשסיים היהודי אמר:"הנה השטר מוכן, כל שעליך לעשות הוא להביא ערב אחד שיחתום והכסף יהיה בידך". "ממני אתה מבקש ערבות?!? והלא הנני בעל נכסים רבים וחברי ילעגו לי אם אבקש מהם שיחתמו ערבות בעבורי"! אמר הגוי. "אינני מעניק כסף ללא ערבות" אמר די פיג"וטו נחרצות. "אם בערבות חפץ אתה", השיב הגוי, "יהא א-לקים ערב בשבילי". שמע זאת הסניור והחליט בלבבו, כי כדי לקדש שם שמים עליו להסכים לערבות זו. ומיד אמר לגוי:"אני מסכים"! שלף הגוי מטפחת אדומה מכיסו וצרר בה את הזהובים ויצא מבית היהודי שמח וטוב לב. "מה קל לרמות יהודי" הרהר בליבו. בדרכו עצר בגינתו אשר מלאה היתה בשתילי כרוב, שם עצר לנוח והניח את צרורו על אחד מהשתילים. לאחר שנח מעט קם והלך ושכח את צרורו שם. למחרת בבוקר נזכר הגוי כי שכח את צרורו ומיד רץ לגינה לחפשו, אך כידוע שמידי לילה נפתחים עלי הכרוב ובבוקר נסגרים שנית. כעת לא מצא איזה כרוב "בלע" לו את הצרור. לאחר שעות של חיפושים התייאש והלך לדרכו. פועליו של הגוי הגיעו למקום וקצרו את הכרובים הבשלים כדי לקחתם ולמוכרם בשוק. בהגיעם לחנות הירקות שמח בעל החנות על הכרובים היפים וקרא מיד לעוזרו:"קח את הכרוב היפה והגדול הזה לסניור די פיגו"טו, הוא ישמח בו מאוד"!
בבית היהודי החלה המבשלת בהכנת סלט כרוב משובח לקונסול די פיג"וטו, כשלפתע בין עליו ראתה צבע אדום מבצבץ. קראה היא מיד לסניור:"ראה מה יש בכרוב"! בזהירות רבה תלש מספר עלים עד שהגיע לאותה מטפחת אדומה אשר הכילה בתוכה את מאתיים הזהובים שנתן לאותו גוי אמש. "ישתבח הבורא לעד"! קרא בקול, "ברוך המשיב אבידה לבעליה", שכן ידע הוא שלא יקבל את כספו לעולם.
חלפו 6 חודשים והגוי בא לבית די פיג"וטו. "אדוני הסניור, לצערי אין בידי כרגע לפרוע את חובי אם תוכל להמתין עוד כמה חודשים... האמן לי", המשיך, "כלל לא נהניתי מכספך, עוד באותו ערב אבד הוא לי". הוציא הסניור את המטפחת האדומה ואמר:"שלך היא"? "כן! כן"! התלהב הגוי. "אמור את האמת! האם חשבת להחזיר לי את הכסף"?? "האמת שלא"! ענה הגוי. "אם כן בודאי שזוכר אתה כי באותו ערב שלוית ממני את הכסף, אמרת "יהא א-לקים ערב שלי"! והוא אשר בוחן כליות ולב ידע את כוונתך הרעה ולכן גילגל הדברים שכבר למחרת אקבל את כספי חזרה"!!!

בעיר צפת התגורר יהודי ירא-שמים מופלג ותלמיד-חכם גדול, ושמו ר" אברהם הלוי ברוכים זיע"א. שנים רבות נהג לקום מידי לילה סמוך לחצות, לסובב בעיר ולהעיר את תלמידי-החכמים והמקובלים, הללו היו מתנערים מיצועם וממהרים לבתי-הכנסת, לערוך "תיקון חצות" ולבכות על אורך וקושי הגלות.
אחר "תיקון חצות" היו לומדים תורה בעיון ובהתמדה, בנגלה ובנסתר, סמוך להנץ החמה היו פונים לטבילה במקווה, ולאחר מכן מתפללים שחרית בנחת ובכוונה. ר" אברהם, כל ימיו חי בדוחק ובפרישות, ופעל נמרצות לחיזוק כל ענייני הקודש של צפת. הירבה לעסוק בתפילה ובתורה, אך את עיקר חייו ומעשיו הקדיש לעניין אחד, "גלות השכינה". הדבר ציער אותו צער עמוק, והיה מרבה לבכות על בית-המקדש שחרב, עד שלימים אמר עליו האר"י הקדוש:"ר" אברהם הוא גלגול של ירמיהו הנביא"!
יום אחד נפל ר" אברהם למשכב ומצבו הידרדר עד שהגיע לשערי מוות. הרופאים שהוזעקו למיטתו אמרו נואש ודומה היה כי גם הוא עצמו. אף האר"י שמע על מצבו ומיהר לבקרו. אמר לו האר"י:"דע לך ר" אברהם, כי לא נותר לך זמן רב לחיות, אולם אם תעלה לירושלים ותתפלל ליד שריד בית-מקדשנו, הכותל המערבי, עדיין יש סיכוי להסיר את רוע הגזירה, לקום ממיטת חולייך ולשוב לאיתנך. אם תגיע לשם ותפיל תחינה, מעומק הנפש ותזכה לראות את השכינה הקדושה, אז מובטח אתה כי תחיה עוד שנים רבות"!! ר" אברהם גמר בליבו לצאת לירושלים ויהי מה. באותם ימים לא היה זה דבר קל, הנסיעה התנהלה על-גבי חמורים ועברה בדרכים לא סלולות ואף ארכה ימים אחדים, וכמובן, עלתה סכום כסף שהיה למעלה מהישג-ידו של ר" אברהם העני. עברו ימים והוא חש עצמו חזק דיו לקראת הדרך הארוכה והמתישה, מכר את מטלטליו כדי לממן את הנסיעה, והסתגר בביתו שלושה ימים ושלושה לילות בתענית ובתפילה לקראת המסע, רק לאחר מכן יצא בדרך העולה לירושלים עיר-הקודש.
דרך ארוכה וקשה עבר ר" אברהם בדרכו לירושלים. כמה פעמים כבר חשב שגופו החלוש לא יצליח לעמוד בטלטולי הדרך ורק אמונתו הגדולה היא שנסכה בו כח עד שהגיע לירושלים. מיד בהגיעו לעיר-הקודש שם פעמיו אל הכותל המערבי, השעה הייתה שעת לילה, ור" אברהם החל לשפוך את תחינתו לפני הקב"ה, מתוך בכיות רמות וזעקות קורעות-לב, עד שאפסו כוחותיו.
לפתע, מתוך העייפות הגדולה והחולשה הכבדה, הבחין בדמות לבושה שחורים, מיתמרת ועולה כענן מהכותל ועד לב השמים. הוא הבין כי אותה דמות לבושת שחורים אינה אלא השכינה הקדושה השרויה בגלות, ועטופה שחורים, המתגוללת בעפר על צער בניה עם ישראל הנתונים בצרה ובשביה. כאב חד פילח את ליבו, כל גופו הזדעזע והוא שב ונפל על פניו, בוכה בכי מר:"ציון המסולאת בפז, אוי לי שראיתיך בכך"! געה בבכיה ומרוב צערו נפל והתעלף.
בחזיון חלומו ראה שוב את הדמות לבושת השחורים קְרֵבַה אליו ומניחה את שתי ידיה על פניו, מוחה את דמעותיו ואומרת בקול חרישי:"הינחם בני אברהם, כי יש תקווה, ושבו בנים לגבולם! עוד אשוב לרחם עליהם ואקבצם"!! מיד הקיץ ר" אברהם מעלפונו, ושב להכרתו כשהוא משנן לעצמו את הדברים שראה ושמע. כעבור כמה ימים החל ר" אברהם במסעו חזרה לצפת. הוא שב אל העיר חזק, שמח וטוב-לב. כשראהו האר"י, הבחין מיד על פניו כי אמנם התפלל מעומק הלב ואף זכה לחזות בגילוי השכינה. אמר לו האר"י:"אשריך שזכית לרגע נדיר זה, רגע של "גילוי פנים" בתוך "הסתר-הפנים" הגדול של הגלות המרה! דע לך שכל זאת אינו אלא מפני שכל חייך השתתפת בצערה של השכינה ומשום שאתה מקיץ ומעורר יהודים מידי לילה לקום ולבכות על הגלות, ומעתה מובטחת לך אריכות ימים"!!! וכך זכה ר" אברהם ברוכים לחיות בעיר-הקודש צפת עוד עשרים ושתיים שנה ולהמשיך בעבודת ה", בדרכו המיוחדת.

במזי"בוז", עירו של הבעל שם טוב הקדוש זיע"א, היה שוטר נכרי רשע ושונא ישראל מושבע ימח שמו וזכרו. הלה היה מטיל אימה על יהודי הסביבה ומזיק להם מאוד, ולא זו בלבד, אלא שעוד התבשרו הם שעתיד הרשע לעלות לגדולה ולקבל את משרת "שר הפלך". בתפקיד רם זה אין ספק שגזירות קשות עוד יתחדשו על כל יהודי האיזור, ה" ירחם!
באו ראשי הקהילה אל הבעל שם טוב זיע"א ובקשתם בפיהם:"אנא רבי! עשה למען ישראל הדלים"! הבעל שם טוב הקדוש זיע"א שקע בהירהוריו ואחר אמר:"אין באפשרותי לעשות דבר, לצערי שרו של עשיו עומד לימינו של רשע זה ואי אפשר לבטל את הגזירה"!!! ראשי הקהילה יצאו נבוכים מחדרו של הבעש"ט, "ברור הדבר שאם אין בכוחו של הרבי לבטל הגזירה, שוב אין אף אחד שיכול"!! אמר ראש הקהל. השמועה הרעה פשטה חיש מהר בכל האיזור עד שהגיעה אף ליהודי הכפרים מסביב למז"יבוז", אותם פשוטי עם, תמימים ובעלי אמונת חכמים הגיעו אף הם לבעל שם טוב הקדוש זיע"א, לבושים בגדי שבת, נעליהם מצוחצחות ופניהם מאירים. שמח הרבי לראותם ושאל:"מה לכם, בני"? "איך יכול להיות שאותו ערל המתעלל בנו ללא הרף יעלה לגדולה? לא די בכל הצער שמצערינו? האין אנו בנים לאבינו שבשמים"?!? דבריהם הפשוטים חיממו את ליבו של הבעל שם טוב הקדוש זיע"א עד שענה:"אמנם שרו של עשיו לימינו של זה, אך גם לנו מליצי יושר, אראה מה לעשות"...
היריד הגדול הגיע למז"יבוז", כל אנשי העיר והסביבה, יהודים ונכרים הגיעו לרגל מסחרם, אלו קונים ואלו מוכרים... אותו בוקר פנה הבעל שם טוב הקדוש זיע"א למקורביו ואמר:"בואו ונצא אף אנו אל היריד, כי מקובלני שגם "המבשר" הלא הוא "אליהו הנביא", מגיע לכל הירידים שישראל שם, ואולי נזכה להקביל פניו". לבש הרבי בגדי שבת ויצא אל היריד, בדרכו פגש ביהודי העיר אשר הזהירו כי השוטר הרשע רוכב על סוסו ומכה ביהודים על לא עוול בכפם. "אנא רבי! חזור לביתך, אל נא תלך שם", אמרו. "ובמה טוב אני משאר היהודים המוכים והחבולים"?? שאל. בכניסתו ליריד הקיפוהו האיכרים השמחים ועמד הרבי ובירכם. לפתע פרץ אותו שוטר מאחת הסימטאות רכוב על סוסו ופניו אדומים מכעס על הכבוד הרב שרוחשים היהודים לרבם. בגאוותו כי רבה ללא אומר ודברים, הרים את אלתו והנחית מכה חזקה על ראשו של הרבי.. אך בנס פגעה האַלַה בכובע שעל ראשו ולא פצעה את הרבי.
הרשע התרחק מהמקום, ופני הבעל שם טוב הקדוש זיע"א אורו משמחה. "יהודים יקרים! הנכם מוזמנים אלי הערב, בשורה טובה מאד אבשר לכם", אמר הרבי.
בביתו של הבעש"ט הוגשו משקאות וכיבוד ושמחה גדולה היתה באויר, אך על מה ולמה? לא ברור הדבר. לפתע קם הבעש"ט על רגליו ואמר:"אחי היקרים! ברוך ה", הגזירה בוטלה, אותו רשע לא יעלה לגדולה... באותה שעה בה פרץ הרשע רכוב על סוסו, אמרתי:"ריבונו של עולם! ראה נא את הרשע הזה כיצד רואה הוא את עצמו כמלך, מדוע אם כן להעלותו עוד"?!? בשמים הסכימו איתי ואמרו:"רשע זה, קיפח את גדולתו בגאוותו! ונתבטלה הגזירה"!

מאז היווסדה הייתה שכונת "שערי חסד" שבירושלים מאופיינת בלימוד תורה ויראת שמים. בתי-הכנסת שבה היו ועודם ספוגים תורה ותפילה, שוקקי חיים של קדושה בכל שעות היממה.
רבה של השכונה, לפני כשישים שנה, היה הגאון הרב יעקב-משה חרל"פ זיע"א. בימים ההם עבר היישוב הקטן בארץ ישראל טלטלות רבות. המצב העולמי הכללי, השלטון הבריטי וגזרותיו, השפל הכלכלי ועוד, כל אלה עירערו את יציבותם של בני ירושלים, ובמיוחד גדול היה החשש לבני הדור הצעיר, שלא יושפעו מן הרוח הזרה שנשבה בחוץ.
לצערינו הרב, רוח זרה זאת היתה חזקה ועזה, וסחפה איתה רבים וטובים אל מחוץ לעולמה של תורה. רוח זו לא פסחה גם על שכונת שערי-חסד, ובנו של אחד מתושביה, שהיה יהודי ירא שמים, השליך את לבושו המסורתי וגזז את פאותיו. לב ההורים נשבר, כל נסיונם לדבר על ליבו ולשכנעו לחזור למוטב עלו בתוהו, כך שלא היה לאל ידם לעשות דבר.
חלק מהתושבים עלו ובאו לביתו של הרב חרל"פ, וביקשוהו שיורה להוריו של זה שירחיקוהו מביתם ומהשכונה, כיון שחוששים הם שלא ישפיע הוא על חינוכם של בניהם הרכים. כשמעו זאת קם הרב חרל"פ על רגליו ואמר: "בשום פנים ואופן לא אתן יד לפשע הנורא הזה! אין להרחיקו מהשכונה אלא אדרבא ואדרבא, עלינו לקרבו בסבלנות רבה ובדרכי נועם ולסיעו להתגבר על יצרו הרע".
לימים, השיל בחור זה מעליו אף את שאריות הסממנים שקשרוהו למסורת ישראל, ולאחר זמן התנדב הוא לארגון ה"ההגנה" ותוך זמן קצר מינוהו למפקד בכיר בארגון.
הלם ותדהמה וזעזוע רב אחזו בתושבי השכונה כשבאחת השבתות עלה צעיר זה לרכבו ונסע להנאתו ברחובותיה, כולם הבינו שיש לעשות מעשה מיידית ולעצור את הסחף. כשחזר הוא לשכונה ברכבו בעצם יום השבת, קיבלוהו הקנאים שבין התושבים במטח של חרפות וגידופים אך הלה לא שת ליבו אליהם, והמשיך בנסיעתו עד לביתו. יחסו והתנהגותו היהירה העלתה את חמתם שבעתיים והודיעוהו שאם יחזור על כך בשבת הבאה, אזי מרה תהא אחריתו.
כל תחנוניהם של הוריו למונעו מלנסוע ברחובות השכונה ביום השבת עלו בתוהו, וחששו הם מאד שהשבת הקרובה תהא שבת של פורענות.
בצר לו פנה האב שוב אל רב השכונה לבקש את עצתו. הרב חרל"פ הקשיב בתשומת לב לדברי האב, והתעניין בעיסוקיו של הצעיר ולבסוף ביקשו: "אמור לבנך כי אני מבקש לראותו ולשוחח עמו בעניין חשוב".
בהגיע האב לביתו סיפר הוא לבנו על הזמנת הרב. הבן סירב ללכת לבית הרב ואמר: "יודע אני מה ברצונו לומר לי וגם שמעתי היטב את איומי הקנאים. אין לי עניין בהטפות מוסר של הרב, כשם שאיני מתרגש מאיומיהם של הקנאים החשוכים"!
בערב שבת אמר האב לבנו: "רשאי הינך שלא לקבל את דברי הרב אך עשה לי טובה ולך לשמוע את דבריו. איך אצליח לראותו בעוד כמה שעות בבית הכנסת, כאשר אפילו לשוחח עמו לא הסכמת"?
עלם חמודות זה לא הצליח לעמוד מול תחנוניו של אביו ואמר: "בסדר, אלך אל הרב אך אל תפתח ציפיות, כיון שאיני הולך לקבל את דבריו"!
כשהגיע הצעיר לבית הרב היה זה שעה קלה לפני שבת והרב לא שב עדיין מהטבילה במקווה. להפתעתו הגדולה קידמה אותו הרבנית במאור פנים וביקשתהו להמתין כמה דקות עד שהרב יגיע, ובינתיים פרסה לו מעוגת השבת הטרייה.
כשהגיע הרב והבחין בצעיר הממתין מיד זירז את צעדיו לעברו ולחץ את ידו וחיבקו בחמימות ואמר לו: "אני מתנצל שהטרחתיך להגיע אלי בשעה דחוקה זאת". לאחר הפתיחה הלבבית, אמר לו הרב: "שמעתי עליך דברים חשובים מאד, נודע לי שהנך מפקד גדול ב"הגנה" ועוסק בהצלת חיי יהודים. האמן לי ידידי היקר, אני מקנא בך! אין לשער ולתאר את זכות המצוה הגדולה שבידך"!
מבוכה רבה כיסתה את פניו של הבחור בשמעו שבחים אלו מפי הרב, שהמשיך ואמר: "לצערי הרב שמעתי שחלק מהתושבים פגעו בכבודך בשבת שעברה, איני מצדיק זאת בשום אופן, אך בטוחני שאינם מודעים לתפקידך הרם הגובל ב"פיקוח נפש", ולא רק שמותר לך אלא שחייב אתה לחלל את השבת! אי לכך אבקשך לסלוח להם".
דברי הרב שנאמרו מלב אוהב פעלו את פעולתם וכבשו את ליבו של הבחור, שהסמיק חליפות ואמר: "זה בסדר כבוד הרב, אני סולח להם", "לא נותר לי אלא לבקשך בקשה קטנה", אמר הרב והוסיף: "כיון שברור לי שתצטרך שוב לנסוע לצורך "פיקוח נפש", וחוששני שמא יפגעו בכבודך שוב, אי לכך אנא ממך! בפעם הבאה כשתצטרך לנסוע בשבת, בוא אלי לביתי ואצטרף אף אני ואסע איתך, וכשיראוני יושב לצידך לא יעיז אף אחד מהם לפצות את פיו נגדך"!!!
דברי הרב זעזעו את ליבו של הבחור וכבשוהו, ובו ברגע קיבל הוא על עצמו שלא לחלל יותר את שבת המלכה, והשקט והשלוה חזרו לשרור בשכונה.

"אור החיים" הקדוש זיע"א

כיון שזכינו וברוך ה" מידי יום שישי עוסקים אנחנו בעזרת ה" ובלי נדר בתורתו של "אור החיים הקדוש" אשר במוצאי שבת זו (פרשת פנחס-תשס"א) ימלאו בדיוק 268 שנים לפטירתו. ראינו לנכון ללקט ולכתוב מקצת מתולדותיו ומאמריו המאלפים המפוזרים בחיבוריו הקדושים.

רבי חיים משה אבן עטר נולד בשנת תנ"ו (1696) בעיר סאלי שבמרוקו. ופירושו של השם "עטר" הוא:"בושם".
הוא גדל מצעירותו אצל סבו הגדול רבי חיים, שהקים בבירת מרוקו, רבאט, בית כנסת, שבו שקד על התורה יומם ולילה.
מילדותו ניכר היה כי לגדולות נועד, הוא היה מתייחד עם קונו בין עצי היער שבהרי הסביבה ולמד עם סבו עד שהשיאו עם בת דודו, השר רבי משה, (בנו של רבי יהודה בן עטר) ששימש כמושל המחוז, הוא היה מקובל עצום, ואף אשתו היתה מתעטפת בטלית ובתפילין ועוסקת בתורה.
מחמת קינאת המלכות בעושרה הרב של המשפחה, הטילו עליה מיסים כבדים, ובעקבות כך ירד חותנו של רבנו מנכסיו. את רבי חיים השליכו השלטונות למאסר, כדי שיפרע את חובות חמיו, ורק לאחר מאמצים הסכים הסולטאן לשחררו בתנאי שיגורש מן העיר. בדרכו לארץ הקודש התעכב בליוורנו, שם הדפיס את ספריו ואף הכין עם עשירי הקהילה תכנית להקמת ישיבה בירושלים ושמה יהא:"מדרש כנסת ישראל" בה ילמדו תלמידים שעלו עימו ממרוקו. בליוורנו ישב עד חודש מנחם אב תק"א, לאחר שהבטיחוהו נדיבי עם לתמוך בישיבתו, ואף הדפיס את ספריו "אור החיים" ו"פרי תואר" בעזרתם הנדיבה, הפליג הוא בחודש אב עם שלושים תלמידיו בדרכו לנמל יפו ומשם לירושלים עיר הקודש, כדי לייסד שם את ישיבתו, אך יד ההשגחה הובילה את בעל האוניה לנמל עכו. הייתה זו השגחה פרטית, שכן באותם ימים התחוללה מגיפה קשה ביפו ובירושלים. החל מחשוון ועד סוף אייר תק"ב קיים את ישיבתו בעכו. לאחר פטירת שניים מתלמידי הישיבה, עברו לפקיעין, שם למדו חודשיים נוספים.
בסוף שנת תק"ב התיישב עם ישיבתו בעיר הקודש ירושלים, בליל כיפור הראשון שהיה בירושלים כתב רבנו בספרו "אור החיים" "...וראיתי הארה גדולה בשעת כל נדרי, ובשעה שפתחתי את ההיכל ממש היה בעיני כפתיחת שערי גן עדן... יאמנו דברי שלא ראיתי מימי הארה כאותה שעה"...
בהקדמה לפירושו כתב הוא שיש בו חידושים "אשר לא שערום אבותיכם", ובאצילות רוח מתוך מידת האמת הצרופה שקיננה בו הדגיש הוא שלא למד בשום ספר של מפרשים אחרים, כדי שלא לייחס חלילה לעצמו מפירושיהם. וזה לשונו הזהב:"ואליו פי קראתי שלא אכשל בדבר שאינו רצוי לפניו, גם יחונני שלא אכשל במכשול גניבת דעת קטן וגדול, וסייג עשיתי שמשכתי ידי בפתיחת ספרים, לא לקלונם כיוונתי חס וחלילה, כי כולם אענדם לראשי ואתעטר בהם, אלא כדי שלא אבוא להתכסות בשמלתם.... תורת ה" כתובה לפני והיא השיחתני, והיא האירה נפשי שראתה נסתרות, ותאכל ותשבע ותותר מטעמי התורה ואור פני משך החיים".
בכוחו הגדול מסביר הוא כמה פעמים מה היתה כוונת ה" יתברך, ומה חשב הוא יתברך במאמרו, ותוך כדי חיפושו אחר האמת הצרופה מקשה הוא על אלוקינו (בפרשת המן) ואומר:"וגם קושיא לאלוקינו" (שמות ט"ז). ומתרץ לאחר מכן תירוץ נפלא בהסבירו את דעת אלוקינו.
לאורך כל חיבוריו מדגיש "אור החיים" הקדוש את חובת הזהירות בכבודו של כל אדם, עד שאף שלאחר שנצטווה אברהם אבינו ע"ה בפרשת "לך-לך", לעזוב את ארצו ולצאת משם לבדו, בכל זאת התעלם הוא מדרישתו הנחרצת של אלוקינו, ולא סירב ללוט שביקש להתלוות אליו, כדי שלא להעליבו!! ולכך הסכים הוא שיבוא עימו, כשהוא מצפה לסיבה טובה להיפרד ממנו בלי להעליבו, וכך לקיים את ציווי ה", ובטוח היה אברהם אבינו שזה רצון ה" שלא להעליב את לוט, ולא חשש כלל מהצטרפותו של לוט אליו, ומיד ב"ריב הרועים" המפורסם קיים אברהם את אשר נצטווה ואמר ללוט:"היפרד נא מעלי"!!! וזה לשונו:"ולזה תמצא כי שמצא סיבה קטנה שרבו הרועים תיכף אמר אברהם ללוט "היפרד נא מעלי" והדבר הוא כמעט זר שיאמר אליו כדברים האלה, בכל כך הרחקה, אלא לצד שהוא חושב מחשבות להפרידו בדבר ה", לכן תיכף במוצאו סיבה דחפו בשתי ידיים"!!!
"אור החיים" הקדוש לא זכה להאריך ימים בירושלים.
במוצאי שבת, ט"ו תמוז תק"ג, שנתיים לאחר עלייתו לארץ, עלתה נשמתו הטהורה השמיימה והוא בן מ"ז שנים בלבד.
רבנו נטמן בהר הזיתים, וציונו הקדוש מהווה מוקד לעליית מתפללים ולקבלת ישועות מידיות!!!
וכאן המקום לכתוב ולפרסם את הניסים הרבים והישועות הגדולות להן זוכים כל המגיעים להשתטח על קברו, ולא אחת הגיעו אלינו אנשים עם בעיות קשות מאד ברוחניות ובגשמיות, ואמרנו להם לעלות לקברו של "אור החיים" הקדוש, ולקבל על עצמם להפיץ סטים מספריו הקדושים, ואף ללמוד בספריו כחצי שעה ואפילו רק עשר דקות בכל יום ולבקש ממנו שיתפלל עליהם לישועתם המלאה, וזכו הם כולם וראו ניסים ונפלאות, ומכיר אני אישית מקרים קשים מאד שארעו לבני ובנות קהילתנו המעטירה (לתפ"צ) וזכו כולם וראו ישועות לאחר שעשו כנ"ל על קברו, ובכותבי זאת מדגיש אני שבין מקרים אלו נמנו: פקידת עקרות, ריפוי חולים ממחלות קשות מאד, פתיחת מזל ופרנסה בריוח ועוד.
זכותו תגן עלינו אמן!!!

בתקופת האינקויזיציה הארורה בספרד, היו יהודים "אנוסים" שהמירו דתם למראית עין ובמסתרים שמרו וקיימו את מצוות התורה, בין ה"אנוסים" נתפס אחד משרי המלך שאסרוהו ודנו אותו לשריפה. השר היה אהובו של המלך אך לא יכל הוא להצילו.
ביום הוצאתו להורג הוציאה האינקויזיציה כרוזים ומודעות בהם הודיעו:"בעוד שעה קלה נשרוף את השר"!
בני העיר נהרו אל הכיכר הגדולה, רבים הצטופפו ונדחקו לבל יחמיצו את המחזה, ואז, כשהכל היה מוכן והשר הוּבל לכיוון המוקד, לפתע נעה וזעה פתאום האדמה במקום שעליו הוצב המוקד, רעידת אדמה חזקה התחוללה שם!
בהלה אחזה באנשים, כהרף עין החלו הם להימלט מהמקום, ובעת המנוסה דחפו זה את זה, והטיחו ארצה את כל מי שנקרה בדרכם, המהומה היתה רבה ונוראה, ורבים נרמסו למוות במנוסתם. גם השר נס על נפשו ונימלט בשלום לארמון המלך, אשר סייעו והבריחו אל מחוץ למדינה.
לאחר שניצל והגיע לארץ מבטחים, החליט השר לחקור את פשר רעידת האדמה שהביאה להצלתו, האם היה זה נס, או שמא במקרה אירע שמועד שריפתו נקבע בדיוק לזמן בו התרחשה רעידת האדמה.
"אם אמנם היה זה סתם מקרה" אמר השר בליבו, "אמשיך להיות יהודי בסתר, אך אם יתברר לי שהיה זה נס ורעידת האדמה לא התחוללה אלא להצלתי, אז אודה בגלוי ביהדותי, ואהיה יהודי גאה ונאמן לעמו, שהרי שוב אין נשקפת לי סכנה על היותי יהודי"!
החל הוא לחקור בעניין ובמהלך חקירתו בא בקשרים עם רבים מחכמי אשכנז, וסיפר להם את כל המעשה, כאילו ארע לאדם אחר.
שמעו החכמים את סיפורו ודבריהם לא הניחו את דעתו של השר, עד שנודע לו על צדיק גדול ומפורסם וקם הוא ונסע אליו.
מיד בהיכנסו אל הצדיק, אמר הוא לו:"שלום עליך כבוד השר מספרד"! ומיד הבין השר כי איש קדוש עליון ומורם מעם יושב מולו. הצדיק התבונן בו ואמר:"ואשר לשאלתך דע לך: שאף אם מששת ימי בראשית החליט בורא העולם לחולל רעידת אדמה באותו מקום ובאותה עת, הרי שנס גלוי הוא, שמועד שריפתך הוקבע בדיוק באותו רגע בו התרחשה הרעידה, ולא רגע לפני או אחרי כן!
השר הזדעזע מגילוי אלוקים זה, וחזר מיד לקיים תורה ומצוות בפרהסיה מתוך גאווה יהודית טהורה!!!

ראייתו של רבי חיים כפוסי זיע"א, רבם של יהודי מצרים, הלכה ונחלשה, עד אשר חשך מאור עיניו והוא התעוור. כשנודע הדבר, החלו הבריות לרנן אחריו כי נטל חלילה שוחד, המעוור עיני חכמים. בלי להסס כתבו עליו: "זה החכם היה מורה דין במסתרים ובמחשכים לכל הפקידים והמוכסים, ולכן הוא הלך חשכים" – במלים אלו חפצו לרמז על העוורון שלקה בו. ומה השיב רבי חיים על טענותיהם של המלעיזים? "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע"... ועל המלים "הלך חשכים" השיב במילים: "כי אשב בחושך - אור לי". אך גם תשובתו של הרב לא הניחה את דעתם ואת לשונותיהם של הבריות. הללו לא חדלו לטעון כי השוחד שנטל, הוא הוא שסימא את עיניו של הרב.
כשנוכח רבי חיים כי המצב הולך ורע, כינס באחת השבתות את בני הקהילה אל בית הכנסת ונשא לפניהם דרשה. הוא פתח בדברי נועם, ובהגיעו לסוף דרשתו אמר: "ידעתי רבותי, שיש אנשים המרננים אחרי, וה" יודע ועֵד כי נקי אנכי מהעוון הזה ולא בי הוא, ועתה אם יש ביניכם מי ומי אשר לקחתי מידו מאומה או הִטיתי כף במשפט, יענה לעיני ה" וכל הקהל הקדוש. ולמען תהיה לי לעדות אני מחלה את פני ה" אלקי המשפט, שאם אמת הדבר ובי העוון, יקומטו עצמותי בזה הרגע ולא אזכה לרדת מהבמה, ואם חף אנכי מפשע, יהי רצון שיִפַּקְחו עינַי ויוחזר לי מאורי לעינַי, ויֵדעו כל הקהל, כי יש ה" שופט צדק ואמת"!
והנה ברגע בו סיים רבי חיים את דבריו, נפקחו עיניו! מאור עיניו חזר! הביט הרב על סביבותיו וקרא לכל אחד מהנוכחים בשמו ובתוארו! ראה הקהל את הנס שהתרחש והבין עד היכן מגעת קדושתו וצדקתו של רבי חיים.
מאז אותו מאורע נקרא רבי חיים בשם "בעל הנס" ובחתימות ידו היה כותב "ה" נסי חיים כפוסי".
וכך כותב החיד"א (רבי חיים יוסף דוד אזולאי זצ"ל) בספרו "שם הגדולים": "ואני הצעיר ראיתי חתימתו כשהיה סגי-נהור (עיוור) וכמעט אין האותיות ניכרות כמי שלא ראה, וראיתי חתימתו אחר כך: ה" נסי חיים כפוסי - כתיבה ישרה.

פתח אחד החסידים ואמר:"בואו ואספר לכם עד היכן מגיע כוחו של צדיק, שבמילים ספורות שאמר הוא בדרך אגב, יש בכוחן לפעול ישועות שנים רבות לאחר מכן"!!!
"היה זה כאשר חלה האברך החשוב ר" חיים יעקב, כל בני העיר היו בצער גדול מאוד. "הוא רק זה עתה נשא אשה, מרת ביילא תחי", וכבר נפל למשכב, מי יודע אם יזכה לקום מחוליו"... אמרו הסובבים.
מרת ביילא הצדקת לא זזה ממיטת בעלה, בכל שעות היום טיפלה בו במסירות נפש. כאשר בא הרופא ואמר:"יש לתת לחולה משקה רפואה זה דחוף, בטוחני שזה ישפר את מצבו". כשהחולה לגם ממנו מעט. מצבו החמיר מיד, למקום הובהל רופא גדול יותר שפסק כי התרופה שקיבל הזיקה יותר ממה שהועילה ומיד קבע שיש לרפאותו בעלוקות שימצצו את דמו המורעל, חיש מהר כיסו את כל גופו של חיים יעקב בעלוקות אשר כמעט ומצצו אף את נשמתו... לא עבר זמן רב וחיים יעקב שכב על ערש דווי.
על פניה של מרת ביילא היה ניכר שהיא חוששת לגרוע מכל!
עד מהרה הוזעקו קהל תלמידי חכמים שבעיר ואיתם אנשי החברא קדישא, עליהם היה להכין את החולה לקראת יציאת נשמה. פתחו וקראו תהילים ומשניות, עד שאנשי החברא קדישא שלפו את הספר "מעבר יבק" והחלו בסדר יציאת נשמה המובא שם.
באותה עת שהיו הכל בוכים, ומורידים דמעות על האדם הכשר העומד לעזוב את העולם, הבחינו חלק מהנאספים שמרת ביילא נעלמה מן המקום. "שמא אין בה כח לראות במות בעלה", אמרו, ואף על פי כן שלחו מיד לחפש אחריה, "אין זה הזמן להיעלם, בעלה זקוק לה בשעתו האחרונה"! אמרו הם.
עד מהרה חזרה ביילא כשהיא מתנשפת. "היכן נעלמת"? שאלו. "רצתי לבית הדואר", ענתה והוסיפה:"שלחתי מברק דחוף לחמי שיזכיר את בעלי לפני הרבי"! ר" דוד, אביו של חיים יעקב, היה שמשו של ר" יחזקאל משינובא, בנו של הרב "דברי חיים" מצאנז זיע"א. ר" דוד קיבל את המברק בו היה כתוב:"בנך חולה! נא להזכירו לרפואה שלימה לפני הרבי"! ר" דוד המתין שהרבי ייכנס לבית המדרש לתפילת שחרית, מן הסתם אם היה יודע כמה המצב חמור היה מעיז להפריעו לפני כן, אך כאמור במכתב לא הודגש מצבו החמור של החולה. הרבי קרא את המברק, שקע בהירהורים ופניו האדימו מאד, מיד אסף עשרה אברכים וערך שינוי השם לחולה, ואמר:"לא חיים יעקב יִקַרֵא עוד שמך כי אם ישראל, כי שַֹרִיתָ [נאבקת] עם מלאך המוות ותוכל לו". המברק נשלח חזרה לבית החולה, ועוד בטרם הסתיימה תפילת שחרית אצל הרבי משינובא כבר נתקבל מברק תשובה בו נכתב:"בשורות טובות! החולה יצא מסכנת מוות ומצבו משתפר פלאים"!! רק אז הבינו הנוכחים אצל הרבי עד כמה היה מצבו מסוכן והתפעלו הם מאד מכוחו של הרבי, אך הרבי הניף ידו בביטול ואמר:"אין פלא"!
"הכיצד אין פלא"? שאלו הנוכחים, אך הרבי פנה לחדרו ולא ענה.
כשראה ר" דוד את תמיהתם פתח וסיפר:"הכל התחיל לפני עשרים ושתיים שנה, כאשר מגיפה נוראה השתוללה בעיר ורבים חללים נפלו, אני ורעייתי תחי" מסרנו נפשנו לטפל בחולים, באומרנו:"מה נפסיד? גם ככה אין לנו ילדים! ואם נמות חלילה, לא קרה דבר".. אולם שמר עלינו ה" יתברך בכל תקופת המגיפה, ורק לאחריה נפלתי למשכב. הרבי שמע והגיע לבקרני. מיד כשראני אמר:"אל דאגה! רפואה שלימה תהיה לך"! איזו ברכה רוצה אתה על כל מה שעשית"? שאל. "רוצה אני זרע של קיימא"! עניתי. "זרע של קיימא תקבל"! פסק הרבי, ואכן לשנה הבאה נפקדה אשתי בבני זה ר" חיים (יעקב) ישראל. אם כן אין זה פלא שבני זה שהינו בגיל צעיר מאד בוודאי שלא הגיע זמנו להיפטר מן העולם, שהרי אמר הרבי "זרע של קיימא"!!!
"זרע של קיימא", סיים החסיד את סיפורו, "שלוש מילים אלו בכוחן היה לפעול ישועה ניסית גם לאחר עשרים ושתיים שנה!! זהו כוחם של צדיקים"!!!

אהבה רבה רחש רבי משה בסן זיע"א לארץ ישראל, אך כיון שנבצר ממנו לעלות אליה ולהתיישב בה, כגון שעסוק היה בצרכי קהילתו, טרח וסִייע רבות ליהודים הגרים בה. על שולחנו, לצידם של ספרי התלמוד וההלכה, ניצבה קופה גדולה שנועדה עבור עניי ארץ ישראל. כל בני הקהילה ידעו כמה רבה חיבת הארץ של רבם וסייעו בידו באיסוף התרומות.
באחד הימים נכנס אל חדרו של רבי משה אחד מנכבדי הקהילה וברוב שמחה הודיע לרב כי חננו ה" בבן למזל טוב. "מזמין אני את כבוד הרב להיות סנדקו של הרך הנימול", אמר האב המאושר בבטחון מוחלט כי ישמח הרב בהזמנה זו. שמח הרב לשמוע את הבשורה המרנינה ואיחל לאבי הבן שיזכה להכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו בעתו ובזמנו. "יחד עם זאת", הוסיף הרב, "לא אוכל להשתתף בברית, שכן הוזמנתי כבר למקום אחר באותו היום ובאותה שעה, וכבר הבטחתי לבוא, איתך הסליחה"! על פניו של האב עלתה הבעת צער, אך מיד הבזיק רעיון במוחו:"כבוד הרב"! אמר, "מוכן אני לתרום עתה מאתיים דינר למען ארץ ישראל, ובלבד שימלא הרב את בקשתי וישמש סנדק לבני". בטוח היה האב הנכבד כי מרוב חיבתו של הרב לארץ ישראל, לא יסרב להצעה זו ובודאי יפר את הבטחתו הקודמת. אך רבי משה לא הירהר לרגע ומיד השיב:"לא! אני מצטער! אך לא אוכל להפר את הבטחתי". הפסיק רגע מדיבורו ושקע קמעה במחשבות. מקץ דקות אחדות שלף מכיסו את ארנקו, ולעיניו הנדהמות של האיש היושב מולו שילשל מאתיים דינרים לתוך קופת ארץ ישראל , הניצבת על השולחן.
"כבוד הרב", שאל האורח לאחר שהתאושש מתדהמתו, "מסוגל אני להבין, שאין הרב יכול למלא את בקשתי, אך מדוע ולמה הוציא הרב מכיסו את הכסף עבור ארץ ישראל?!" על פניו של הרב התפשטה בת צחוק והוא השיב:"אתה הבטחת לתרום מאתיים דינרים ליהודי ארץ ישראל, בתנאי שאבוא לשמש כסנדק לבנך הרך, ועתה שאיני מסוגל למלא בקשתך, כלום על ארץ ישראל להפסיד?! ומכיון שאני הוא זה המונע את תרומתך לארץ הקודש מן הדין שאני אפסיד את הסכום הזה ולא ארץ ישראל...". לשמע הדברים התרגש האיש ומיד הוציא מכיסו מאתיים דינרים ושילשלם אף הוא לקופה. "עתה", אמר, "לאחר שאני תרמתי את הכסף, יכול כבוד הרב לקחת את כספו בחזרה". אך הרב מיהר להשיב בפסקנות:"לא! כיוון שנתתי שוב אינני לוקח! בזכות תרומותינו תִבַנֵה ארץ ישראל ונזכה לעלות אליה במהרה בימינו"!

אחד מחסידיו המובהקים של רבי מאיר מפרמישלן זיע"א, יצא למסע ארוך לרגל עסקיו המסועפים, הוא עבר מעיר לעיר וברוך ה" עשה חיל בכל עסקיו. לאחר כמה חודשים שב לביתו וללא אומר ודברים פנה היישר לביתו של רבו הקדוש, רבי מאיר. הוא הגיש לפניו פיתקה עם סכום כסף גדול כ"פדיון נפש" באשר ידוע כי הצדיקים האמיתיים, בכוחם לפדות כל אדם מכל צרה שלא תבוא חלילה. הרבי עיין בפיתקה שקע במחשבות ואחר אמר: "הילד אשר שמו כתוב בפיתקה לרפואה שלמה, אינו צריך לברכתי כלל, זהו בנו של הצדיק רבי ישראל מרוז"ין ובודאי ששמור הוא מפני כל המזיקים"!!
החסיד התרגש ולא יכול היה להוציא הגה מפיו, גם שאר הנוכחים התפלאו לשמע דבריו של הרבי אך לא העיזו לשאול אותו דבר... לאחר שיצא החסיד מחדרו של רבי מאיר, יצאו אחריו כמה מן החסידים ושאלו אותו לפשר דברי הרבי. "מה אומר לכם אחי היקרים", פתח הלה, "רבנו הצדיק לא אומר דברים שאין בהם ממש חלילה, אכן הגשתי לרבי פיתקה ובה כתוב שמו של בני הקטן, וביקשתי שיברך אותו ברפואה שלמה, שכן עת הייתי במסע ארוך לרגל עסקיי קיבלתי מברק בהול מרעייתי שתחיה, ובו סיפרה לי כי בני הקטן חלה אנושות, הרופאים שבאו לטפל בו אמרו כי מחלתו קשה ביותר. הייתי בדרכי לעיר סדיגורה והחלטתי בדעתי שאם אני כבר כאן למה שלא אכנס לרבי ישראל הצדיק לבקש ברכתו לרפואתו של בני".
באותו ערב נחלש הילד מאוד, הרופא נואש ממצבו הקשה והמתין כל רגע למותו הקרב ובא של הילד, "אין מה לעשות עוד"!! קבע הרופא בצער כבד, רעייתי פרצה בבכי אך גם לה לא נותר מה לעשות למען בני הקטן. והנה, ראה הרופא כי פסקה נשימתו של הילד והוא קבע את מותו. כבר כיסו אותו בסדין, הדליקו נרות למראשותיו, והוציאו את אם הילד הבוכיה, את רעייתי, מן החדר. הרופא התעכב עוד מספר דקות לרשום במחברתו את השתלשלות האירועים, וכשכבר רצה לעזוב את המקום, הציץ שוב בכאב לב לעבר גופת בני המכוסה בסדין, כשלפתע רואה הוא כי יש תנועה קלה מאוד מתחת לסדין. הוא התקרב והבחין כי הילד נושם באפו דרך הסדין, הוא מיהר להסיר את הסדין מפניו של הילד, ציוה לכבות את הנרות, וללא שום הסבר ברור התחיל הילד לחזור לחיים, הסומק עלה על פניו והוא החל לבכות, כך מרגע לרגע הוא התאושש עד ששב לאיתנו והבריא לגמרי, ברוך ה"!!!
הרופא כמובן תיעד את הכל במחברתו, ואף ציין את הזמנים בהם הכל קרה, מתברר למפרע כי הזמן בו נכנסתי לחדרו של רבי ישראל מרוז"ין והגשתי לפניו את הפיתקה והכסף ל"פדיון נפשו" של בני הקט, וקיבלתי את ברכתו, בדיוק אז חזר בני יקירי לחיים! עתה מבינים אתם", סיים החסיד את סיפורו המרגש, "כי רבנו הצדיק, רבי מאיר מפרמישלן ראה ברוח קודשו כי הילד הוא בנו של הצדיק מרוז"ין, שהרי אך ורק בזכותו, הוא חי ובריא"!!!

בעיר "פרשבורג" התגוררה אשה עשירה אשר היתה תורמת כסף רב לישיבה הגדולה בעיר. בקשה אחת ביקשה היא מראש הישיבה: שיבקש מאחד התלמידים שיאמר בכל יום "קדיש" לעילוי נשמתם של כל ה"גלמודים" בעם ישראל שנפטרו מן העולם ואין מי שיאמר עליהם "קדיש". לימים נפטר בעלה ועם הסתלקותו נקלעה היא לקשיים כספיים, עד שנאלצה לפשוט רגל ונשארה בחוסר כל. את סבל העוני קיבלה היא בדומיה, ואף את צער בנותיה אשר הגיע זמנן להינשא ועדיין לא זכו לכך מחמת עוניה, לא הביעה בפני איש. רק דבר אחד הטריד את מנוחתה, "מה יהיה עם ה"קדיש" עתה שאין לה כסף לשלם"? במר נפשה נכנסה היא לראש הישיבה וביקשה שלא יפסיקו את אמירת ה"קדיש", והוסיפה: "בטוחה אני בה" יתברך שירחיב גבולי ועוד אבוא לשלם את כל הכסף בבוא היום"!! ראש הישיבה התרגש למשמע דבריה הכנים והבטיחה: "אל דאגה! כך יהיה! ה"קדיש" ייאמר בכל יום ויום"! בלב שמח יצאה משם אותה צדקת.
יום אחד, כשהגיע מצבה הכלכלי לשפל המדרגה, פגשה היא יהודי קשיש הדור פנים, אשר זקנו הלבן ועיניו המאירות לא רואים כמוהם בכל יום. הוא פנה אליה בקולו הרך ושאל: "מה שלומך"? מיד פתחה היא ואמרה: "צרות רבות סבבוני, וכעת הגיע זמן חתונתן של בנותי ואין בידי להשיאן". הזקן הקשיב לדבריה בתשומת לב מרובה ושאל: "מהו הסכום הדרוש לך להשיאן"? ומשנקבה היא בסכום, מיד שלף הזקן צ"ק עליו כתב את הסכום שנקבה, ואף ביקש משני בחורי הישיבה שעברו לידם שיראוהו כשחותם הוא על הצ"ק.
האלמנה הזדרזה ונכנסה לבנק המקומי ומסרה לפקיד את הצ"ק שבידה. מיד כשראה הפקיד את הצ"ק קם ממקומו ורץ לחדרו של מנהל הבנק, שנחרד אף הוא בראותו את הצ"ק, ומיד נפל ארצה מתעלף. לאחר שהעירוהו ביקש להביא לפניו את האישה ומיד כשנכנסה שאל הוא אותה: "מי נתן לך את הצ"ק הזה ומתי"? "איש זקן ומכובד מסר צ"ק זה בידי לפני כחצי שעה". "האם תוכלי לזהות את האיש אם אראה לך את תמונתו"? שאל המנהל, "בודאי" ענתה האישה, "זכור הוא לי היטב, ואף אביא בפניך את שני הבחורים שראוהו חותם על הצ"ק" הוסיפה. מנהל הבנק שלף את תמונת אביו והניחה לפני האישה אשר אישרה מיד כי אכן זהו כותב הצ"ק. מיד ציוה המנהל לפרוע את ההמחאה ולתת לה את הכסף, לא לפני שסיפר הוא בהתרגשות ואמר: "האיש הזה שנתן לך את הכסף אינו אלא אבי המנוח ז"ל, אמש הופיע הוא בחלומי וסיפר לי שמאז פטירתו לא מצאה נשמתו מנוחה, מפני שסרתי מדרך הישר ואף לא אמרתי "קדיש" לעילוי נשמתו! ורק בזכות אשה אחת אשר תורמת כסף לבחורי הישיבה כדי שיאמרו "קדיש" לעילוי נשמת ה"גלמודים", מצאה גם נשמתו מנוחה".
"ה"קדיש" שאמרו בישיבה בזכותך, הוסיף אבא ואמר, זה ה"קדיש" שגרם לו נחת רוח גדולה, ולכן הוסיף אבא וביקש: "היות ומחר תופיע האישה הזאת בבנק ובידה המחאה שנתתי לה אני אישית, אבקשך להעניק לה ולעזור לה כמיטב יכולתך"!! התעוררתי נפעם ונרגש וסיפרתי לאשתי את דבר החלום, אך היא לעגה לי. והנה את מופיעה והחלום הפך למציאות", סיים מנהל הבנק את סיפורו.
את הסיפור הזה סיפר הצדיק, מרא דאתרא דישראל, הרב יוסף חיים זוננפלד זיע"א, וסיים: "ומי היו שני הבחורים אשר ראו את חתימת הצ"ק? אני הקטן, וחברי ר" יהודה גרינוולד, וכך היינו עדים לחזרתו בתשובה של מנהל הבנק, שהיה נשוי לגויה ובכוח חלום זה התגיירה והקימו הם בית נאמן וקדוש בישראל"!!!

רעייתו של "הצדיק הירושלמי" רבי אריה לוין זיע"א, היתה בעלת אמונה וביטחון בה" במאוד מאד, ואמר עליה בעלה הצדיק:"אשתי ע"ה הגיעה למדרגה עליונה כזו שכאשר נגזר עליה דבר מן השמים, אינה צריכה לקבלו באהבה, היא פשוט לא הרגישה שום צער ומכאוב". ועוד אמר הוא זיע"א, כי כל מידותיו הטובות, באו לו מכוחה, "היא מעולם לא התלוננה ולא דאגה ליום מחר וכח אמונתה לא ידע גבול", אמר.
"בימי מלחמת העולם הראשונה שרר רעב כבד בארץ. יום אחד הגיעו מים עד נפש, לא ידע רבי אריה מאין יבוא עזרו, הילדים בכו בבית, זה יומיים שלא בא אוכל לפיהם. אחד מאנשי ירושלים, עשיר גדול היה, ולא פעם עזר לו רבי אריה בדברים שונים. כעת שמע הרב כי נוהג הוא להלוות כסף לאחיו היהודים מחמת המצב הקשה מאוד. בעצת אשתו יצא רבי אריה לדרכו אל בית העשיר ובידיו כמה ספרים יקרי ערך. בהגיעו אל אותו עשיר פתח פיו ואמר:"אנא ממך, עשה עימי חסד והלווה לי מעט כסף להחיות את בני ביתי, ואלו הספרים ישארו אצלך כפיקדון עד אשר אחזיר את ההלואה". לתדהמתו של רבי אריה, סרב האיש להלוותו. שאלו הרב:"מדוע אתה מסרב להלוות לי?? והלא שמעתי כי מלווה אתה לכל הבאים אצלך"? השיב העשיר:"לאחרים חייב אני להלוות, שהרי יודעים הם כי עשיר אנכי, ואם לא אלווה להם, יקפידו עלי וישמרו לי טינה, אך אתה, רבי אריה הצדיק, יודע אני בך כי לא תקפיד עלי כלל גם אם אסרב להלוותך"!!
מאוכזב חזר רבי אריה לביתו, הסתגר בחדרו ונשא קולו בתפילה ובבכי:"ריבונו של עולם! וכי מפני שלא אטור טינה יסרבו להלוותני ואהיה נידון ברעב"?!? לפתע נכנסה אשתו לחדר והחלה לדבר על ליבו, וכה אמרה:"ר" אריה, בעלי היקר, היכן היהדות שלך? היכן הביטחון שלך בה" יתברך? צא וחשוב, מדוע לא הלווה לך העשיר כסף? האם משום שאין לו? ודאי שלא והרי עשיר הוא. האם משום שאינו נוהג להלוות? והרי מלווה הוא לכולם. האם משום שאינו סומך עליך שתחזיר? והרי שנים רבות שמכיר הוא אותך וסומך עליך בכל דבר, ואף לא מזמן הלכת אליו בשעת חצות לילה, להחזיר לו מטבע זהב שנפלה ממנו עת ישב בביתך, ומדוע אם כן אינו מלווה לך?!? ומכיון שחייבים אנו לדון כל אדם לכף זכות, ואילו כעת אין אנו מוצאים שום צד זכות, אין זה אלא מפני שהדבר אינו בגדר הטבע, ומשמים מעכבים אותו כדי שתבוא ישועתך ממקום אחר. אנא ממך בעלי היקר! שְמַח!! "השלך על ה" יהבך והוא יכלכלך"...
נרגע ר" אריה מדבריה, הוא הבין שיש אמת בדבריה ועליו להתחזק באמונתו. והנה לא עברה שעה קלה ועל דלת ביתו התדפק שליח הדור בלבושו ובידו מברק מאמריקה. רבי אריה פתח את המכתב וכך נאמר בו:"זוכר אתה רבי אריה כי לפני מספר שנים, עת ביקרת בפתח תקווה, ניגש אליך אדם ואמר:"דומה הינך לסבך המנוח שהיכרתיו והוקרתיו" ונפרדתם לשלום, כעת נפטר הזקן וציוה בצוואתו לשלוח לך סך 10 דולר"....

"וידבר ה" אל משה במדבר סיני..."
אמרו חכמינו ז"ל: כמו שהמדבר הפקר לכל, כך צריך האדם להיות, הפקר לכל, וזוהי מהות הענווה!!
בעיר "מזריטש" התגורר יהודי אחד עשיר מופלג שהיה גם תלמיד חכם גדול, והיה עוסק רוב היום בתורה ועבודת ה", ואשתו הצדקת היתה עומדת ומוכרת בחנות אשר בבעלותם. יום יום היה נכנס בעלה למשך כשעתיים בלבד, רק כדי לראות האם צריכה היא את עזרתו, משראה שהיא מסתדרת פנה שוב לבית המדרש לעסוק בתורה. הלה היה מתנגד לחסידות בכלל ולמגיד ממזריטש בפרט, כך שמעולם לא "הטריח" את עצמו לבוא ולראות את פניו הקדושות של המגיד.
פעם אחת, היה זה לפנות בוקר של יום השישי, הלך מיודענו לבית המדרש ומצא שם כמה אברכים יושבים ולומדים. הוא הכיר בהם שאינם מן המקום ושאלם:"מאין אתם? מה מעשיכם"? ענו לו:"באנו מעיר רחוקה ונוסעים אנחנו אל ה"מגיד ממזריטש", לחזות בנועם פניו ולבקר בהיכלו ולשבוע מאוֹר תורתו וקדושתו". דבריהם הכנים שנאמרו בתמימות הכניסו מחשבה טובה בליבו, ונמלך האיש בדעתו, "אם ככה באים ממרחק כה רב לראות את המגיד, איך לא אלך אני שגר בעירו לראותו?!?
ברוך אומר ועושה, מיד לאחר שסיים הוא את סדר לימודו הראשון פנה ללכת אל בית הרבי, במקום ללכת אל החנות, שהרי זמן תורה לא רצה לבטל בכלל.
בבואו לפני הרבי, התרגשות עצומה נפלה עליו, וכמעט שנפל מתעלף מזיו השכינה ומהדר קדושתו של הרבי, לא היה צריך הוא עוד לשום ראַיה או הוכחה לכך שהיה המגיד איש אלקים קדוש, ואף תורה לא שמע ממנו עדיין, מיד קיבל על עצמו להיות מבאי ביתו של הרבי ותיכף נקשר אליו בעבותות אהבה.
אולם, מאז התהפך עליו גלגל ההצלחה ועסקיו קרסו עד שהגיע לפת לחם, ה" ירחם!
יום אחד החליט בדעתו לפנות לרבי ולשאול בעצתו, מה זה ועל מה זה נהפך לעני ואביון... וכך שאל בעומדו לפני המגיד:"הכיצד יתכן שמאז שהתקרבתי אל הרבי, נתמעטה פרנסתי ועתה אני עני ואביון"?!? השיב לו הרבי:"והלא למדן אתה! אמור אתה לי: מהו שאמרו חכמינו ז"ל, "הרוצה להחכים ידרים [יתפלל לצד דרום], והרוצה להעשיר יצפין [יתפלל לצד צפון]", אם כן מה יעשה אדם שרוצה גם להחכים וגם להתעשר? הלא המרחק גדול בין צפון לדרום ואי אפשר להיות בשני המקומות גם יחד"?!?
שתק האיש ולא ענה דבר". אם כן, אומר לך אני את התשובה", נענה המגיד. "אם האדם משים את עצמו כאין וכאפס ממש, אז נעשה הוא רוחני, ורוחני כמובן אינו תופס מקום, וממילא יכול הוא להיות בשני המקומות גם יחד".
נכנסו דברי המגיד לליבו הטהור, ומאז והלאה נעשה שפל ועניו באמת, ולא ארכו הימים עד שחזר והתעשר כבתחילה.

סיפורים ב" ו – ג" הם על הניסים ונפלאות שחולל רשב"י!
? היה זה בחודש אייר תשנ"ט כאשר ישבנו מול הפרופסור הנודע היינו חרדים ונפחדים ממה שהוא עתיד לומר לנו. תוצאותיהם של בדיקות רבות אותן עשינו, מונחות היו על שולחנו, ואז בקול חותך הביע הוא את דעתו הנחרצת:"חבל על כל המאמצים וכל העלויות"!! והוסיף ארבע מילים קשות:"לכם לא יהיו ילדים"!! כאות לסיום הפגישה הנחית הוא "מכת אגרוף" על השולחן כאומר:"זהו זה"!
לילות שלמים לא הצלחנו להירדם מכאב דבריו הנוראים שהידהדו באוזנינו.
מספר ימים לאחר מכן, ביום "ל"ג בעומר" עליתי למירון. עמדתי בין עשרות אלפי האנשים וליבי כבד עלי. כבשתי את ראשי בתהילים ובכיתי ללא הרף:"ראה עניי ועמלי..." אמרתי מעט ולא יכולתי להמשיך, "ראה עניי ועמלי..." הרטבתי את פני בדמעות רותחות, לא שמתי ליבי להמון שמסביב, בתוך הרעש וההמולה בכיתי כתינוק:"זכרני ה"... פקדני בישועתך... הנה נחלת ה" בנים, שכר פרי הבטן"..
ידעתי כי סיכוי אחד לי, רחמי ה" יתברך! וקיוויתי שזכות הצדיק רבי שמעון בר יוחאי, אשר עליו נאמר:"נעשה אדם נאמר בעבורך", תגן עלי. מי כמוני יודע שפלותי ואפסותי וכל כולי נסמך אך ורק על הצדיק, רשב"י. סיפרתי לרבי שמעון כל מה שעובר עלי, ואמרתי לו כי כאשר איוושע אבוא להודות ולהלל לה" אשר הושיעני בכח הצדיק!! מיד כשיצאו מפי המילים:"כאשר איוושע", לפתע זרמה בתוכי תקווה גדולה, אמונה ובטחון... ידעתי כי ישועתי תגיע... למול הפרופסור, אין לי סיכוי, אך אצל רבי שמעון בר יוחאי, כולי אמונה ובטחון שאזכה לישועה!!
בבת-אחת התמלאתי שמחה והתחלתי לצעוק:"כאשר איוושע"!! "בעזרת ה" איוושע"!! "בזכות רבי שמעון, לי כן יהיו ילדים"!! ואז פרצתי בבכי של שמחה, והתחלתי לרקוד, הצטרפתי למעגל הרוקדים, ורקדתי כאילו כבר הייתי אחרי הישועה. "השמחה במירון בל"ג בעומר, הינַה למעלה מדרך הטבע"!! לחש באוזני יהודי אחד, "כך כתוב בספר "בני יששכר" זיע"א... רקדתי עד כלוֹת הכוחות!!!
"אני לא מאמין", לחש הרופא שלושה חודשים לאחר אותו ריקוד. נדהם והמום חזר הוא ואמר:"אני לא מאמין"! אני ורעייתי התייפחנו מולו בבכי של שמחה, "אני כן מאמין", אמרתי. הוא הביט בצילומים ובבדיקות ואמר:"משהו כאן השתנה מן הקצה אל הקצה..." דמעות חנקו את גרוננו, עינינו התאדמו עד שלפתע הוא מילמל:"אלקים אוהב אתכם"....
עודני שר, ועוד אשיר לה" שירה כל ימי חיי, ארקוד במירון כל עוד רוחי בי, ריקוד למעלה מן הטבע, ואתקרב לה" בכל יכולתי!! הנה עריסה בביתי ובה בני הרך, "הנה אלקינו זה קיווינו לו ויושיענו"!!
סיפור ג"
? ארבעה ילדים היו לו לאותו אברך יקר, כאשר חלפו עליו כמה שנים טובות מבלי שיזכה לראות ילד נוסף בביתו. הוא ורעייתו ביקשו עוד ברכת ה" בבנים, שכר פרי הבטן, אך שום דבר לא עזר. הרופאים קבעו עובדה כי בדרך הטבע לא תצליח משאלת ליבו להתקיים, לכן בא הוא לבקש מה" יתברך במירון על ציונו של ה"אדון", רבי שמעון בר יוחאי זיע"א, ומי הוא זה אשר יבוא לרבי שמעון ויסמוך על "דרך הטבע"...?!?
כדרכם של יהירים, האוהבים לקבוע עובדות בשטח כאילו הם מחליטים על הבריאה, התבטא הרופא ואמר:"יצמחו לי שערות על כף היד, אם יוולד לכם בן נוסף". אברך זה נתברך במידת הביטחון וידע שאין בדבריו של הרופא ולא כלום, ישועת ה" כהרף עין!!! ואף לא דבר קשה הוא לרבי שמעון להצמיח לרופא שערות על כף ידו. בעת עומדו על הציון במירון, לפתע ניגש אליו אדם הנראה מעניי המקום, וכה אמר לו:"על בנים באת להתפלל? אם כן תבטיח כי תקרא את שמו "שמעון" ותיוושע בקרוב". הבטתי בו בתמיהה, ולרגע אף לא נעמה לי ההתערבות של ההלך הזר, אך רגע קל לאחר מכן החלטתי בדעתי כי אין לי מה להפסיד, אקרא את שמו "שמעון", שיהיה כך.
הדרך הארוכה ממירון לביתו שבירושלים וההמתנה הארוכה לישועה, השכיחו ממנו את אותו מפגש עם ההלך במירון. יום שמח היה אותו יום בו התבשר על לידת בנו החמישי. "חסדי ה" כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו". הלך הוא לאותו רופא, לקדש שם שמים ולספר לו כי עליו לצפות לצמיחת השערות על כף ידו. על אף כל התחזיות נולד לו בן בריא, ברוך ה"! הרופא המשתאה הגיב בהלם מוחלט, ואמר כי נס משמים הוא זה, "נס חד פעמי" חטא בלשונו.
האברך חשב לקרוא את שם בנו, "שמחה" על שם אחד מבני המשפחה שהלך לעולמו, ולהוסיף את השם "חיים" כשם שני, כיון שנולד הוא ביום הילולת "אור החיים הקדוש" זיע"א. נסע הוא איפוא לרבו בעל ה"לב שמחה" מגור זיע"א שיתן לו את ברכתו. בלילה שלפני הנסיעה לרבי, והנה רואה הוא בחלומו את אותו הֵלך מירוני, ניצב מולו כמאז ואומר:"והלא הבטחת לקרוא את שמו שמעון...". סיים דבריו ונעלם, מותיר את האברך שהתעורר בבהלה, שטוף זיעה קרה. מיד החליט להוסיף גם את השם "שמעון".
בהגיעו למחרת אל רבו, שח האברך בפניו את רצונו לקרותו בשלושה שמות אלו, נענה הרבי ואמר:"קיים נדרך וקרא אותו "שמחה שמעון" עם שמחה ניתן לצאת מהכל, את השם "חיים" תקרא לאחד הבנים הבאים שתתברך בהם"!!
וראו זה פלא לכל ילד נוסף שבא לו קרא בשם אחר, עד שבהיותו כבר סבא לנכד ראשון קרא את שם בנו התשיעי "חיים"!!!

צדיק יסוד העולם!!!

סיפור א" על רבי שמעון ובנו:

מעשה ברבי שמעון בר יוחאי, שיצא יום אחד עם בנו רבי אלעזר וראו שהעולם חשוך, אפילה גדולה כיסתה את פני הארץ, וכאילו כיסוי עבה מכסה את השמש ומונעה מלהאיר.
נשא רבי שמעון בר יוחאי את עיניו, וראה מלאך חבלה גדול מאד שכולו מלא זעם, "מה לך"? שאל רבי שמעון את המלאך והוסיף:"מדוע מחשיך אתה את העולם"?
"כך ציווני ה" יתברך" ענה המלאך והוסיף: "בעוד דקות ספורות מחריב אני את כל העולם, מחמת מעשיהם הרעים של בני האדם".
"איני מרשה לך בשום אופן" אמר לו רבי שמעון, "לך ואמור לבורא העולם שזכותי גדולה היא, ובכוחי להגן על כל העולם ואיני מניחך להחריבו".
עלה המלאך לפני ה" יתברך ואמר לו:"ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך מה אמר לי רבי שמעון בר יוחאי" אמר לו הקדוש ברוך הוא:"אף על פי כן!! אל תשגיח לדבריו! לך ותחריב את העולם"!
חזר אותו מלאך לרבי שמעון בר יוחאי ואמר לו את מאמר הבורא, ומיד השיב לו ר" שמעון בר יוחאי:"לך שוב לאבינו שבשמים ואמור לו שאיני מסכים שתחריב את עולמו, ועומד אני על כך בכל תוקף! כיון שגלוי וידוע לפניו שבכוחי לפטור את כל העולם כולו מן הדין"!
"איני חוזר" אמר לו המלאך, "כבר אמרתי את דבריך פעם אחת ובכל זאת ציוני היוצר להחריב את עולמו"!
"אם אינך חוזר" אמר לו רבי שמעון בר יוחאי, "הריני מזכיר שם קדוש ומבטל אותך מיד מן העולם" נבהל אותו מלאך מאד ועלה השמיימה, ובטרם פצה את פיו אמר לו הקדוש ברוך הוא:"מה אעשה? גדול ורב הוא כוחו של בני רבי שמעון בר יוחאי שבכוחו למונעני מלהחריב את עולמי, וככל אשר ירצה, יעשה"!!! זיע"א. [זוהר-חדש, רות].

היה זה בעת הפציע שחר החסידות, סוחרים מכל רחבי אירופה נהרו אל היריד השנתי הגדול. נושא החסידות ודרכה עלה בשיחתם של חבורת סוחרים מהערים "מינסק", "קובנה", "פינסק" ו"סלוצק". החלו הם לדבר סרה בחסידות ובמנהיגיה. הסוחר מ"סלוצק" שתק, עד שהוזכר שמו של המגיד ממזריטש בנימה של ביטול. "עד כאן!" הזדרז הוא להסותם, "על המגיד ממזריטש אסור לדבר!" דבריו אלו הפליאו את חבריו, "הגם אתה "נתפסת"?! שאלוהו בזילזול. ענה הוא ברוגע:" בואו ואספר לכם מה אירע לאחרונה בעירנו, ותשפטו אתם:"לפני כמה חודשים יצאתי למסע עסקים ארוך. לילה אחד טעיתי וסטיתי ממסלול נסיעתי המתוכנן, הגעתי לעיירה יהודית שאת שמה לא ידעתי, חיפשתי מקום לעבור בו את הלילה. הקשתי על אחת הדלתות וזו נפתחה מיד, רק אז נודע לי כי הגעתי ל"מזריטש", ולא זו בלבד, אלא היה זה ביתו של ה"מגיד" בכבודו ובעצמו.
לאחר שנחתי וסעדתי את ליבי, יצא ה"מגיד" מחדרו וניגש אלי, הוא נתן בי מבט חודר והושיט לי יד. "שלום עליכם, ר" יהודי", אמר, "עליכם השלום" השבתי. הוא שאל לשמי ולמקום מגורי, והוסיף:"כל דבר בעולם הוא בהשגחה פרטית והגעתך לכאן אינה לחינם, שמא יש דבר מה בעירכם הדרוש תיקון"? "שתקתי. כאמור יצאתי מעירי כמה שבועות קודם ולא ידעתי מה מתרחש בה באותה עת. לכן לא ידעתי על המגיפה הקשה שפרצה שם רק כמה ימים קודם, מגיפה שפגעה בעיקר בילדים הקטנים, ה" ירחם!
"לפני ימים אחדים היה בנך חולה מאוד וחייו היו בסכנה, אך אל דאגה, ברוך ה" הוא עתה בריא לגמרי", אמר. "נדהמתי אך לא פקפקתי בדבריו לרגע. "כשתחזור לעירך", הוסיף המגיד, "תהיה עֵד למגיפה קשה המשתוללת שם ופוגעת בילדים רבים, תמצא את בני העיר נבוכים ומבולבלים, חוקרים ומחפשים אחר הסיבה הרוחנית למגיפה". המגיד הביט קדימה כצופה למרחוק, "למחרת תשתתף בסעודת מצוה וגם שם יעסקו בעניין עד שיאשימו כולם את פלוני בהתרחשות המגיפה, אך דע לך, כי הוא אינו אשם כלל, וכשיקום אחד המסובים להכותו, אתה עמוד על רגליך, אחוז בידו וגער בו, כי הוא הוא החוטא שהמיט אסון על עירו".
בבוקר יצאתי לדרכי עם רושם עז מהמפגש עם המגיד. עם בואי ל"סלוצק" ראיתי כי אכן יש מגיפה בעיר, ואף נודע לי כי דברי המגיד אודות בני, מדוייקים היו, אלא שבאורח פלא החלים לפתע, אז ידעתי כי ודאי גם יתר דברי המגיד יתקיימו. למחרת התקיימה סעודת "ברית מילה", "ר" אליהו, מזקני "סלוצק" אמר:"סבורני כי איש אשר נכשל בעוון חמור ונורא הביא עלינו הרעה הזאת"! פתאום עבר רחש בקהל:"מרדכי .... מרדכי הוא החוטא". מרדכי יהודי פשוט הנעלם מעיני הבריות וגם לבית הכנסת אינו מגיע, "חזור בתשובה והסר מעלינו את המגיפה הארורה"! קראו לעברו, מרדכי ישב דומם, חיוור כסיד. "והנה קם שמעון, מעשירי העיר, ניגש אל מרדכי, הניף ידו כדי להכותו, אזרתי עוז ותפסתי בכוח בזרועו של שמעון, "שקרן ורשע"! הרעמתי בקולי, "הודֵה על האמת! אתה החוטא הגדול, התוודה על מעשיך ואל תטיל דופי באחר"! דממה מתוחה השתררה, שמעון היה מוכה הלם, הבטתי בו עד שנשבר וצנח על כיסא סמוך. לפתע פרץ בבכי והתוודה על חטאיו.. ביקש את מחילת הכלל וקיבל עליו לשוב מדרכו הרעה. בתוך כך הופנו כל המבטים אליי, "רוח הקודש"?! השתאו, "אמנם כן", עניתי, "אך לא שלי היא, אלא של "המגיד ממזריטש". סיפרתי על המפגש עם המגיד וכל אשר אמר, ומאז נזהרים כולם שלא לפגוע בכבודו של המגיד הקדוש ממזריטש", סיים הסוחר מסלוצק את סיפורו. חבריו הסוחרים הקיפו אותו בשתיקה, נתונים תחת רושם סיפורו המופלא. "נו" מדוע אתם שותקים"? שאל, "הגם אתם נתפסתם"?...

לאחר השואה הארורה, עמדה להגיע לארץ ישראל קבוצת נערים ניצולי שואה אשר נותרו לבדם לאחר שהצורר הנאצי ימ"ש לקח את יקיריהם. בישראל המתין להם רבי יוסף כהנמן זיע"א, ראש ישיבת "פוניבז"". הרב דאג לכל צרכיהם ואף השיג למענם בנין מגורים נאה, רכש הרב ארונות, שולחנות מיטות ובגדים, אך כרים וכסתות לא מצאה ידו, בזמן המלחמה מוצרים אלו נדירים היו. הצטער הרב בחושבו כיצד יסתדרו הילדים הרכים ללא כרים וכסתות.. מועד בואם נקבע ליום ראשון ובערב שבת עדיין לא הגיעה הישועה. בליל שבת עברה השמועה כי הרב מתכוון לשאת דרשה ביום השבת בבית הכנסת הגדול בבני ברק. שמועה מפתיעה זו גרמה לכך שעד מהרה התמלא בית הכנסת עד אפס מקום.
פתח הרב ואמר:"ברצוני לברר עימכם, אחים יקרים, מצוה אחת הלכה למעשה. רבותינו קבעו כי "הקונה עבד עברי לעצמו, קונה אדון לעצמו"!! ואם יש לאדון כר אחד בלבד, חייב הוא לתת אותו לעבדו אף על פי שיצטרך הוא, האדון, להניח את ראשו על הריצפה, שהרי כתוב:"כי טוב לו עימך"! והיקשו הפוסקים: והלא כבר נאמר:"וחי אחיך עימך", ודרשו רבותינו:"חייך קודמין" ומדוע על האדון להקדים את עבדו לפניו?!? ואני אומר", המשיך הרב, "כי אין כאן כל סתירה, אלא אדרבה! הסיבה שהדין מחייב את האדון להקדים את עבדו היא כדי לקיים את "וחי אחיך עימך", הכיצד אתם שואלים? ובכן, אשאל אני אתכם: כיצד ייתכן שיוכל אותו אדון לישון בנחת כאשר הוא יודע שעבדו ישן ללא כרית?!? הרי שודאי שמצפונו ייסרנו, ליבו יכנו, והשינה תהיה ממנו והלאה!
"ובכן", הרעים הרב בקולו, עצת רבותינו היא שיתן האדון את הכר היחיד שלו לעבדו, וכך יִשְנו שניהם בנחת". איש מהנוכחים עדיין לא הבין למה ירמזו דברי הרבי, והרב המשיך:"עתה, אחי היקרים, משהבנו את ההלכה, אספר לכם פשרם של דברים", וכך עמד הרב וסיפר על כך שלא השיג עדיין כרים וכסתות עבור אותם יתומים אומללים, וסיים:"וכיצד תוכלו אתם לישון בלילה ביודעכם כי אותם ילדים ישנים ללא כרית"??
מיד בצאת השבת החלו המוני בני העיר נוהרים לעבר הבניין אליו יגיעו הילדים מחר ובידיהם, כמובן, כרים וכסתות, הרבה יותר מן הנחוץ...

רב ישיש, רבי אלכסנדר יהודה פוזנרזון שליט"א, סיפר שפעם בהיותו בן שבע עשרה שנה, נסע לעיר "ראדין" לחזות בעבודתו של הכהן הגדול, הלא הוא רבי ישראל מאיר הכהן, "החפץ חיים" זיע"א. היה זה ביום חמישי כאשר הגעתי לביתו של הרב וביקשתי להכנס לראותו. בני הבית מנעו את כניסתי לחדרו של הרב באומרם כי ה"חפץ חיים" תשוש וחלש, וכעת הוא נח את מנוחתו ואי אפשר בשום פנים ואופן להפריעו.
בעודי עומד בבית ה"חפץ חיים", הגיעה אל הבית אשה אחת, תושבת "ראדין", כשדימעתה על לחיה, וסיפרה בבכיה נוראה כי בעלה חולה מסוכן, ה" ירחם, והרופאים טוענים כי אין ביכולתם לרפאותו, וכעת היא באה לבקש את ברכתו של הרב בדחיפות, למען חיי בעלה, אולם גם היא נענתה כקודמה באומרם לה:"אנו מצטערים, אך ה"חפץ חיים" תשוש וחלש ונח הוא כעת את מנוחתו ואי אפשר להפריעו בשום פנים ואופן"!!
כל בקשותיה מבני הבית להבין את נחיצות העניין עלו בתוהו, והם עמדו בסירובם. משראתה כך החלה האשה לצעוק בקולי קולות שהיא מוכרחה להיכנס לרבי לקבל ברכתו, ושהיא לא תזוז עד שיכניסוה, וצעקה ובכתה עד שהגיע קולה לאוזניו של מרן ה"חפץ חיים", ששאל:"מי צועק שם"? ואמרו לו את העניין וציוה הרב שיכניסו אותה.
"כיון שכבר נפתחה הדלת", מספר הרב אלכסנדר שליט"א, "ניצלתי את ההזדמנות ונכנסתי גם אני לחדרו של הרב, ה"חפץ חיים" שמע את האשה.. ואמר לה:"ממני את מבקשת ברכה..?!? וכי אני יכול לתת ברכה..?!? בורא עולם נותן את הברכות!!! אם שומרים שבת ה" יתן ברכה ואם לא שומרים שבת.. אם החנות פתוחה בשבת... אם לא ממהרים לסוגרה בטרם התקדש היום, אי אפשר לזכות לברכה"!! והמשיך הרב ואמר:"אם בעלך יבטיח שיסגור את חנותו בשבת, הוא יבריא, ואם לאו, אז הוא לא יבריא"!! אותה אשה צדקת בשומעה את הדברים חוצבי להבות שיצאו מפי הכהן הגדול, נענתה תיכף ואמרה:"אני מבטיחה, רבי, אני מבטיחה"!! אך ה"חפץ חיים" לא הסתפק בכך, ואמר:"את מבטיחה, אך אני רוצה לשמוע שגם בעלך מבטיח". "איני בטוחה שבעלי יבטיח", אמרה, "הרי הוא לא יכול לקום אפילו ממיטתו, וכיצד יבוא אל הרבי כעת"? "תלכי את אליו כעת", ענה הרב, ותאמרי לו בשמי שציויתי שיבטיח לסגור את חנותו בשבת, ואז יזכה לרפואה שלימה". "אך עד שאגיע אליו עלול הוא כבר למות", המשיכה האשה להקשות. "אל דאגה", אמר הרב, "הוא לא ימות... תלכי אליו כעת עם הבחור הזה.." אמר כשהוא מצביע עלי, אמר הרב אלכסנדר שליט"א, "ושהוא יתן לבחור הזה תקיעת כף על התחייבותו לשמירת שבת קודש, ואחר כך יקבל ברכה".
בלית ברירה עשתה האשה כדבר ה"חפץ חיים", הלכנו אל בעלה החולה שנתן לי תקיעת כף כדרישת הרב זיע"א, ואז חזרתי למרן ה"חפץ חיים" ואמרתי לו שנתן לי החולה תקיעת כף. אז אמר הרב:"נו.. אם כך, יש כעת מקום לברכה לחול עליו שיבריא..." למותר לציין שאכן כך היה, סיים הרב אלכסנדר את סיפורו, "ועוד באותו יום קם הוא על רגליו"...

בזמן שבית המקדש היה קיים, חי בירושלים איש חסיד ושמו "נחוניא חופר בורות". את הכינוי "חופר בורות" העניקו לו על שהיה חופר "בורות מים" למען עולי רגלים, שהיו מגיעים לאחר דרך ארוכה מביתם לירושלים כשהם צמאים מאד. עולי רגלים אלו רבים היו, ומאד שמחו הם לשתות מבורות אלו ולהרוות את צמאונם הגדול, ואף במשך כל ימות החג היו שוהים בירושלים ושותים ממי בורות אלו חינם אין כסף.

במשך השנה היה נחוניא מכסה את הבורות כדי שלא יפול חלילה מישהו לתוכם. יום אחד אירע דבר נורא, כאשר מכסה של אחד הבורות הוסר מעליו, באותו יום ממש עברה בתו של "נחוניא חופר בורות" סמוך לבור זה, ומבלי שימת לב מעדה ונפלה לתוך הבור. הבור היה עמוק מאוד וחשוך ואי אפשר היה לדעת את שלום הילדה...

אנשי המקום הזדרזו ובאו למעונו של הצדיק רבי חנינא בן דוסא, כיון שהיה ידוע ומפורסם בבכוחו הגדול לפעול ולהביא ישועות גדולות בתפילתו.

לאחר שרבי חנינא בן דוסא שמע על האסון הנורא שאירע ל"נחוניא חופר בורות", מיד נשא עיניו לשמים בתפילה ואמר: ריבונו של עולם! וכי ייתכן שבגלל מצוה שקיים נחוניא בחפירת הבורות, תמות חלילה בתו באותו בור? האם ייתכן ש"בור מצוה" יגרום למותה של ילדה?!?"
כך שטח את תפילותיו ותחנוניו לפני בורא עולם בעוד האנשים ממתינים לתשובתו.

מקץ כשעה פנה רבי חנינא לאנשים ואמר: "הילדה בחיים! היא עדיין בבור ושלום לה, היא בריאה ושלימה"!! שוב עמד הוא בתפילה, ולאחר שעה נוספת פנה שוב לאנשים וחזר על דבריו: "הילדה בחיים! היא עדיין בבור ושלום לה, היא בריאה ושלימה"! רק מקץ השעה השלישית בה שוב עמד בתפילה, פנה רבי חנינא בשמחה לאנשים אשר בביתו ואמר: "הילדה עלתה מן הבור"!!!

שמחו האנשים וצהלו ופנו לביתו של "נחוניא חופר בורות", שם מצאו את הילדה בריאה ושלמה, ושאלוה: " מי הוציא אותך מן הבור?" "ידעתי", אמרה, "כי רק ה" יתברך יכול לעזור לי בבור, פתאום ראיתי איל, ואיש זקן מחזיק בו, בעיני דומה היה הוא לאברהם אבינו... ידעתי שאינני צריכה לפחד. קרבתי אל האיל ואחזתי בו וכך עליתי מן הבור. כשהגעתי לשפת הבור, נעלמו הזקן והאיל ומיד רצתי הביתה"...

האנשים ששמעו את המעשה התפלאו מאוד ושבו לרבי חנינא בן דוסא לשאול אותו על כך. "רבי! האם נביא אתה? כיצד ידעת מה התרחש בכל שעה עם ילדה זו?" ורבי חנינא בענוותנותו הגדולה השיב להם: "לא נביא אני ולא בן נביא, פשוט הייתי בטוח שהיא תינצל, שהרי לא ייתכן שאביה, שקיים מצווה גדולה בבורות הללו למען הזולת, יאבד את בתו בבור שכזה, ולכן הגיע אברהם אבינו, שהיה מלוּמַד בגמילות חסדים, כדי להצילה"!!! (ע"פ הגמרא במסכת "תענית")

ימים רבים נהג ר" ליבר הגדול זיע"א לצאת אל היער הסמוך לעירו ולהתפלל שם עבור עדת עירו "בוסטריך" בלי מפריע. אפילו הגויים תושבי המקום יראים היו להפריעו, כי חשו וידעו שמדובר באיש אלוקים קדוש שהנוגע בו ייענש. פעם אחת יצא הדוכס לטייל במרכבתו ביער, מלווה בפרשיו ונושאי כלים, ומן השמיים זימנו שיעבור במקום סמוך תפילתו של ר" ליבר, שם עמד הצדיק מעוטר בטלית ותפילין ונושא ידיו לשמים לפני בוראו. מפחד העומד בתפילה נבהלו הסוסים וכמעט והפכו את העגלה על כל יושביה, אז הבחין הדוכס כי כל זה אירע מחמת היהודי העומד כאן בתפילה וחמתו בערה בו. במצוות הדוכס התנפלו החיילים על ר" ליבר והיכוהו בשוטיהם מכות איומות עד זוב דם, אבל ר" ליבר לא נע ולא זע, רק המשיך בתפילתו. אז נבהלו המכים ונזכרו בסיפורים המהלכים גם בין הגויים על הצדיק המתפלל ביער ועל עונשו של הנוגע בו לרעה. ואכן, מיד כשחזר הדוכס לארמונו נשתתק כל גופו וגם לשונו נאלמה דום ויהי לאילם. אף רופא לא העלה ארוכה למכתו של הדוכס. החליטו אנשי הדוכס לצאת אל היער ולבקש מחילה מהצדיק המוכה. בבואם מצאוהו מתבוסס בדמו ממכותיהם האכזריות, אולם הם נשאוהו אל בית הדוכס, הבהילו אליו רופאים מומחים ואלו טיפלו בפצעיו. למרות זאת ואף שהתחננו לפניו על חיי הדוכס, לא אבה ר" ליבר למחול לשונא ישראל זה, עד שלבסוף נענה ואמר:"אם ישבע לי הדוכס באלוהיו כי יחדל מהיום לעשוק את נתיניו היהודים ולא יפיל עליהם פחדו לעולם, ובאותו מקום ביער שם היכוני קלגסיו, יבנה בית כנסת ומעון גדול עבורי, אז אמחל לו, ואם לא יעשה כדברי, "תהיה קללת אלוקים רובצת עליו לעולם"! שמע הדוכס את הדברים ורמז לאנשיו שיקבל עליו כל דבר ובלבד שיבריא. ואכן כעבור מספר שבועות קם ממיטת חוליו וגם החל בבניית בית הכנסת כאשר ציוה הצדיק. אולם ר" ליבר ביקש עוד:"יעקור הדוכס את עצי היער ויבנה שם עיר לאחיו היהודים. בשנת תנ"א (1691 למניינם) נתיישבה העיר החדשה סמוך לבוסטריך בתושבים יהודים ויקרא הדוכס שמה "ליברדיטשֹב", על שם ר" ליבר הגדול וכיון שלא אבה הצדיק להזכיר שמו על העיר השמיט ממנה אותיות "לי" באומרו "לא לי- רק לה" הארץ ומלואה" ומאז שמה עד היום הזה "ברדיטשֹב".

העיר סלוצק מבורכת היתה באישי תורה גדולים שפעלו בתוכה. רבה הגדול של העיר היה הרידב"ז, רבי יעקב דוד זיע"א, והגאון רבי איסר זלמן מלצר זיע"א, עמד בראש הישיבה המעטירה והמפורסמת שהיתה בעיר, היתה קרויה בפי כל ישיבת סלוצק. הרידב"ז היה כידוע, מהרבנים התקיפים, קנאי גדול לה" ולתורתו,ודבר זה לא מצא חן בעיני כמה מתקיפי הקהל. פעם אחת נמנו חמישה מחברי ועד הקהילה והחליטו לנקוט בפעולה נגד הרב, ומה עשו? על דעת עצמם הלכו ומינו דיין ללא רשותו של הרב.
והנה, הגיע יום שבת בבוקר, הרב עמד ליד ארון הקודש ולידו עמד רבי שלום מאיישישוק, שהיה ידוע בעולם התורה כגאון וצדיק. אחד מתלמידיו המובהקים של ה"חפץ חיים" זיע"א, ובסמוך אליו עמד רבי איסר זלמן, לפני קריאת התורה עלה הרידב"ז על מדרגות ארון הקודש והכריז בזו הלשון:"אינשי דלא מעלי, הלכו ומינו כאן דיין ללא רשותי, כדי להכעיסני... ואני אומר, ריבונו של עולם!!! אילו הייתי אני יעקב דוד, סנדלר, האם היה למישהו טענות עליו? לא! וכי למה שיהיו טענות נגדו? ואילו היה יעקב דוד נגר, האם היה מישהו בא בתלונות נגדו? לא! ואילו היה יעקב דוד, חייט, מי היה בא בטרוניה עליו? אם כן, מה הטענות שיש לאותם הגבאים עלי? מפני שאני מוכיחם ולא נושא פנים לאיש? אם כן, צא אתה למעני ועמוד לימיני! אח"כ הרכין ראשו לרגע, נזדקף ואמר: ולכן! אותם חמישה חברי ועד הקהילה שעשו מה שעשו, ימותו השנה!!! מיד התעורר רעש גדול בבית הכנסת. הרי הדבר לא פשוט. קללה כזאת! ורבי איסר זלמן, אשר סיפר את הסיפור, הוסיף כי אמר לעצמו: אומנם נכון הם עשו עוול חמור, אבל קללה נמרצת כזאת?! בינתיים ניגש רבי שלום מאיישישוק לרידב"ז, ורבי איסר זלמן חשב לעצמו: אם הוא כבר ניגש אליו, למה לי להתערב, מסתמא ר" שלום כבר יעיר לו על הדברים החריפים שאמר, אלא שלפתע שמע את ר" שלום לוחש לרידב"ז ואומר:"אמרת שימותו השנה, אבל אם לא ימותו, יהיה בזה חילול ה" גדול".
עלה אפוא, הרידב"ז שנית למדרגות ארון הקודש ואמר לקהל:"הואיל ואמרו כי עלול להיות חילול ה", לכן הריני מודיע שלא יעברו עליהם אפילו 5 חודשים"! וירד מן הבימה, ואין צורך לומר שכך אומנם היה, כי בתוך 5 חודשים מתו החמישה!!! ישמע חכם ויוסיף לקח!! שעליו להקפיד הדק היטב לשמוע בקול חכמי ישראל ולא לסור מדבריהם ימין ושמאל, כי מפיהם אנו חיים ומימיהם אנו שותים, וכל החולק על רבו כחולק על השכינה!!!

מעשה זה היה בתשעה באב שנת התש"ד (1944), במחנה הריכוז "ברגן-בלזן". מחנה זה שהו בו יהודים בעלי דרכונים של מדינות אשר היו מחוץ לכיבוש של הנאצים הארורים, והיו נקראים "מחנות משפחתיים". היתה זו הפעם הראשונה שתושבי מחנה זה קיבלו "עונש" בו הוחלט כי אין לתת אוכל לאף אחד לא למבוגרים, לא לנשים ואף לא לילדים!!! אמא הסתכנה ובישלה דייסא של מים בשביל בתיה, אחותי הקטנה, בת השלוש.
אמא נתפסה על ידי אנשי השמירה היהודים שבמחנה, והללו קבעו:"היא תעלה למשפט"!!!
וזה דבר המשפט במחנה: נוסף על העונשים שהיו הגרמנים הארורים ימ"ש, מטילים עלינו, מוטל היה על האחראים היהודים להעניש את ה"עבריינים". לשם כך היה מתקיים "משפט פנימי", ורשעים אלו ימ"ש, נהנו לראות כיצד יהודים מענישים את אחיהם. משפטה של אמא נקבע ל"ליל שבת נחמו", מיד לאחר "צום תשעה באב" על חורבן בית מקדשינו.
בדרך כלל, משפט כזה היה אורך זמן רב ונעשה מזה עסק גדול, היה בא תובע יהודי, עדים, הודאת הנאשם, נאום הסניגור, ולאחר מכן פסק דינם של השופטים. אולם הפעם משפטה של אמא היה קצר, אמא לא הסכימה לקבל סניגור ואף לא היתה מוכנה להגן על עצמה, כך שמיד הוצא פסק הדין: שלילת מנות הלחם ליומיים!!
כאמור, אמא ויתרה על זכותה להתגונן ולא אמרה מילה להגנתה במהלך כל המשפט, זאת למרות שהיה בידה להכחיש את ההאשמות המופרזות של התובע או לכל הפחות לבקש הקלה בשל העובדה שלא בישלה היא לעצמה אלא לבתה התינוקת...
ב"ברגן-בלזן" לא היתה הפרדה מוחלטת בין מחנה הגברים למחנה הנשים ובמשך היום ניתן היה להיפגש עם בני המשפחה. וכך שאלתי את אמא: "מדוע לא ניצלת את זכותך להגן על עצמך?!? או לכל הפחות להכחיש חלק מההאשמות? מדוע לא טענת כי בישלת למען תינוקת?!? אמא לא ענתה דבר אך ראיתי אותה שהיא נרגשת כולה... העזתי ושאלתי אותה שוב, ואז השיבה לי אמא: "שמתי לב שלא רק "שופטים" היו שם, ולא רק "תובע" או "סניגור", אלא גם "מזכיר" יהודי אשר ישב שם, ונאלץ הוא לכתוב את כל מהלך המשפט בפרוטוקול, וכל מילה שהייתי אומרת היתה נכתבת על ידו בשבת!!! שאני אכשיל יהודי בחילול שבת? לא תהא כזאת לעולם!!! לכן שתקתי... אמרתי לעצמי:"מוטב למות ולא לגרום ליהודי לחלל שבת!!!
(סיפר בנה: מר יונה עמנואל, מניצולי "ברגן-בלזן").

כשהבינו תלמידיו של רבי ישראל בעל שם טוב זיע"א מקצת מגדולתו העצומה של רבם שאלוהו: "איך? איך זכית רבינו להעפיל לרום מעלה זאת?" במאור פנים ענה הוא להם: "הכל בכוח השמחה והשירה והתודה לבורא עולם! והסכיתו ושמעו עד כמה: בימי נעורי זכיתי ושימשתי כעוזר למורה הילדים ב- "תלמוד תורה". בבוקר הייתי משכים לבתי הילדים, מעירם משנתם מתוך אהבה רבה, ואף רוחצם ומלבישם, ואומר עמהם בשמחה רבה את "מודה אני לפניך..." ובליבי הודיה עצומה לה" יתברך מעומק הלב על שנתן לי את הזכות להשגיח על "צאן קדושים" אלו, ילדי ישראל, לאהוב אותם ולחבבם ולהביאם ל- "תלמוד תורה" כדי לחנכם לתורה ויראה. ילדים אלו, אהבתי אותם בכל נימי נשמתי ובמידה שווה, ואם היה ביניהם ילד שובב שסירב ללמוד, הייתי מפייס אותו ואף מעניק לו מטבע כסף כדי שיקנה לעצמו ממתק קטן, וכך אף הילדים אהבו אותי מאד והיו הולכים איתי ל- "תלמוד תורה" בלב שמח, כשכולנו מזמרים יחד בקול רם את הפסוק: "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים"...
לעיתים היו הילדים כל כך מתרגשים ומתלהבים , עד שהיו משלבים ידיהם ופותחים סביבי בריקוד של שמחה, ונדמה היה לי כי השירה חודרת לנשמתם הטהורה ומרנינה את לבבם הקטן ואת כל העולמות כולם. נדמה היה כאילו השמים והארץ וכל צבאם, האילנות והדשאים, הציפורים, הבהמות והחיות ואף הדומם על כל מרכיביו, מזמרים יחד עם הילדים את ברכת הנערים...
לאחר השירה והזימרה עם אותם "צאן קדושים", מרגיש הייתי התעלות רוחנית מאין כמוה, עונג רוחני נפלא היה מציף את ליבי והייתי יוצא אל השדה ומזדכך מתוך אהבה וגעגועים אין סוף לאבינו שבשמים. שם, במרחב הפתוח, נגלה לי כוחו של א-ל ש-ד-י, אהבתו ותשוקתו אלי, בנו בכורו, ילוד אשה אשר בשם "ישראל" מכונה. הייתי עומד משתאה ומחריש כשכולי נפעם מעולמו הנפלא של הקדוש ברוך הוא, אוזני קלטו את הצלילים ותחושות ההודיה של הבריאה כולה, וכיון שהייתי בהתרוממות גדולה של שמחה והודיה חשתי אף את רוח הא-לקים התוססת בכל חי, בכל צמח, בכל עלה ובכל דומם... באותה שעה הייתי מבין את אפסותי כלפי אורו של ה" יתברך, ומגיע אל ההנקודה אליה הייתי כוסף תמיד, "נקודת ה-איִן"!! אותה נקודה בה מתגלה האמת שאין לנו משלנו כלום, ורק קירבתו יתברך וחסדו הם המחַיים אותנו, ומתוך התעוררות עילאית זאת מתחמם ליבי בקרבי, ומשתפכת עלי נפשי, ומפי בוקעת ועולה השירה הנפלאה: "הדור נאה, זיו העולם, נפשי חולת אהבתך!! אנא אל נא, רפא נא לה, בהראות לה נועם זיוך! אז תתחזק ותתרפא והיתה לה שמחת עולם!!" ומיד הייתי חש תוספת מאורו יתברך שמתלבשת עלי. זהו שאמרתי: "שמחה רצופה עם הודיה אין קץ"!!

כשהוקם בית הכנסת בעיירה בעלזא, עסק הרב הקדוש ר" שלום מבעלזא זיע"א במו ידיו במלאכת הבניה, יחד עם הפועלים היה עובד בחומר ובלבנים.
באחד הימים הגיע לבעלזא אחיו הגדול רבי ליבוש רוקח, לבקר את אמו שהתגוררה בבית רבי שלום. והנה רואות עיניו את אחיו הצדיק טורח בהקמת הבניין, פה מגיש אבן לבנאים, שם מערבב את החומר, כמעט כאחד הפועלים.
נדהם רבי ליבוש למראה עיניו והוכיח את אחיו:"הן חכמינו זיכרונם לברכה אמרו לנו: "כיוון שנתמנה אדם פרנס הציבור, אסור לו לעשות מלאכה בפני שלושה". ואתה, הלא הנך מכהן כרב המחוז מדוע עובר אתה על דבריהם"?
שמע רבי שלום מבעלזא את דברי אחיו הגדול, שתק רגע ואחר אמר: "הסכת ושמע מעשה נפלא: בהיותי בעיר "סקוהל" למדתי תורה עם שני חברים מובהקים. באותם ימים גילו לי מן השמים, כי אם אדם לא יתן תנומה לעפעפיו משך אלף לילות, ויעסוק באותו זמן אך ורק בתורה, יזכה הוא להגיע למעמד הנשגב:"גילוי אליהו", שרק יחידי סגולה זוכים לו.
החלטנו איפוא שלושתנו, שלושת החברים המובהקים, לשקוד על התורה משך אלף לילות רצופים ולישון קצת בימים למען נזכה לגילוי אליהו. בתחילה, לא נתקלנו בקשיים, למדנו בהתמדה וברצף. אך ככל שעברו הלילות ונתמעטה השינה, רבו הקשיים. ואכן לאחר כמה מאות לילות רצופים של לימוד, לא יכל אחד מאיתנו להמשיך בכך, והוא נשר מהלימוד...
נותרנו איפוא שניים. ובכל לילה, המשימה הולכת ונעשית קשה יותר ויותר. ואמנם לאחר שמונה מאות לילות נפרד ממני גם החבר השני כי כשל כוח סבלו.
נשארתי אני לבדי, כשלפני עוד כמאתיים לילות ארוכים של לימוד מתיש ושל מחסור שינה. המשכתי לשאת בעול, כשהתקווה לזכות בגילוי אליהו מאירה את חשכת הלילות.
"הגיע הלילה האלף. והלילה ההוא ליל סערה היה, גשם זלעפות ירד בעוז, חלונות בית המדרש הוטחו בכוח רב קדימה ואחורה, וזגוגיותיהם התנפצו. הרוח השורקת חדרה פנימה, אל בית המדרש, וכיבתה את הנרות.
לבדי נותרתי בבית המדרש החשוך, כשהרוח והגשם נכנסו מבעד לחלונותיו השבורים, ובלבי פחד. כה גדול היה הפחד, עד אשר חפצתי לקום ממקומי ולברוח הביתה. רק הרוח האיומה המשתוללת בחוץ, מנעה ממני לעזוב את המקום.
ידעתי: הלילה הזה הינו הלילה האלף ללימודי, ומפאת הסערה והחשיכה אינני מסוגל ללמוד תורה! סוף סוף הגעתי בסיעתא דשמיא, לליל השימורים האחרון, ולמרות הכל, לא אוכל ללמוד הלילה ולהשיג את משאת נפשי... מרוב צער ויגון החלו דמעות זולגות מעיני. קמתי ממקומי וגיששתי בחושך אל ארון הקודש, וכשחשתי בידי, כי ניצב אני לפני הארון, פתחתיו ושפכתי את צקון לבי לפני הבורא. "ריבונו של עולם!" זעקתי, "חוס ורחם עלי!! ואל יהיו מאמצי לריק"!
כה זעקתי והתחננתי, עד אשר חס ה" וריחם עלי, והסערה שככה, הרוחות שקטו ודממה השתררה, בזה הרגע שמעתי צעדי איש זקן, הנכנס אל בית המדרש. הזקן קרב לעברי, וכל אותו הלילה למד עמי תורה.
"היודע אתה, אחי היקר, מה למדתי עם הזקן באותו הלילה?" שאל רבי שלום את אחיו וענה: "למדנו הלכות בניית בית הכנסת. ועתה, כשבונים אצלנו בבעלזא בית כנסת חדש, כלום אוכל להפקיד את המלאכה הקדושה הזאת בידי אנשים אחרים, ואני לא אושיט יד ואבנה? האמן לי, אחי, לוּ היה הדבר בכוחי, הייתי בונה בעצמי את כל הבניין הקדוש הזה, מהמסד ועד הטפחות. אך כיון שכוחי לא יעמוד לי לשם כך, משתדל אני לעשות במו ידי את כל שביכולתי"!

בימיו של ה"חפץ חיים", רבי ישראל מאיר הכהן מראדין זיע"א, חי עשיר מופלג אשר אין לשער גודל עושרו, אך דא עקא, שכגודל עושרו כך היו גודל ייסוריו ומכאוביו. הוא ובני משפחתו, כולם, היו חולים במחלות קשות אשר טובי הרופאים לא מצאו מזור וארוכה למחלותיהם, עד שאמרו נואש... יהודי זה אשר היה רחוק מאד מקיום תורה ומצוות, אף היה מפעיל את עסקיו הרבים גם בשבתות ומועדי ישראל.
לימים, נזדמן אותו עשיר למפגש עם סוחר אחד יהודי אף הוא, שהיה ירא שמים גדול ומדקדק במצוות. העשיר סיפר לאותו סוחר על צערו הנורא, והפטיר:"כל ממוני הרב אינו שווה מאומה בזמן שכל משפחתי סובלת יסורים קשים ומרים שכאלו"!!! "סע ל"חפץ חיים"! ענהו הסוחר, "בקש את ברכתו, בודאי יוכל לעזור לך"! אולם העשיר דחה את הצעתו על הסף באומרו:"וכי הרב הוא מלאך, או שבאפשרותו לשנות את הטבע"?!? הסוחר לא ויתר ודחק בו עד ששיכנעו לגשת לצדיק.
מיד כשנכנס הלה לצדיק, לא עצר כח בעצמו ופרץ בבכי מר... בתוך כך סיפר לרבי את כל יסוריו והתחנן שהרבי יואיל בטובו לברכו. אך ה"חפץ חיים", במקום לברכו אמר:"תן לי את ידך". אז לחץ הרב את ידי העשיר ואמר:"לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה", אם רצונך בברכה תתחיל לשמור שבת והברכה תבוא מאליה"!
התנצל העשיר בפני הרב ואמר:"אדוני הרב! וכי סבור אתה שיכול אני בקלות לשמור שבת? והרי יש תחת ידי עשרות מפעלים וסגירתם ביום השבת תגרום לי הפסד של הון עצום". כשמוע הרב את דבריו, לחץ שוב את ידו באמרו:"לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה", והרי כבר אמרתי לך שהשבת , היא ורק היא מקור הברכה"!!
העשיר לא ידע את נפשו מרוב צער ולא היה בפיו מענה, לבסוף אמר:"אדוני הרב! חשבתי על פתרון נפלא, הרי בעוד כעשרים יום תסתיים השנה הנוכחית, ואז אסכם את ההכנסות וההוצאות של כל המפעלים והחנויות, ולאחר מכן אתחיל לשמור שבת, אם כן, תרשה לי כבוד הרב, לחלל רק עוד שלוש שבתות"... כשמוע דבריו, פרץ הצדיק בבכי ואמר:"בני, בני, וכי חושב אתה שהשבת היא שלי שאוכל להרשות לך לחלל אותה?!? אילו השבת היתה שלי באופן פרטי לא היה אכפת לי, אולם השבת שייכת היא לקדוש ברוך הוא, בורא כל העולמות, וכיצד אעיז להרשות לך לחלל אותה"?
דבריו היוצאים מלב אוהב ומאמת צרופה חדרו לליבו של העשיר, ובקול חנוק מדמעות אמר:"אדוני הרב! אילו הייתי יודע עד כמה חשובה היא השבת ועד כמה חמוּר הוא חילולה, לא הייתי מעז לחלל אפילו שבת אחת, ומקבל אני על עצמי לשמור מעתה שבת"! או אז ברכו הצדיק וזכה הוא ובני משפחתו במהרה לרפואה שלימה וחיים טובים.

רב הקהילה הגיע ערב אחד לבקר את אחד מבני הקהילה החולה בביתו, לאחר שלא הגיע זה יומיים לבית הכנסת, לשאול בשלומו ולקיים מצוות ביקור חולים. כאשר פתחו בפניו את הדלת, חשב לרגע שנמצא הוא בעידן "שוכני המערות". הסלון הגדול חשוך היה ואפלולי, רק צללים כחלחלים וכתומים ריצדו בו, מלווים בקריינות "מתכתית" בשפה זרה. "אני רואה שאני מפריע", אמר הרב, "אשוב בפעם אחרת"."מה פתאום!" נשמע קולו של בעל הבית, ייכנס כבוד הרב, זו המלחמה ביגוסלביה, כדאי לראות"! "לא, תודה, אבוא בפעם אחרת, אצלצל קודם", ענה הרב.
החולה כיבד את הרב והמכשיר כובה, גם האור הודלק והמערה שבה להיות "בית" לכל דבר.
שיחה ערה התפתחה ביניהם על רופאים ורפואות, הרב יעץ ועודד, ועיני החולה זרחו מאושר. בסופה של השיחה, מצא לנכון לשאול את הרב:"מדוע לא רצה הרב לראות את החדשות? לא מעניין אותו מה מתרחש ביגוסלביה ובארצות הברית ומה קורה אצלנו בארץ?!?"
"מעניין אותי", אמר הרב, "הרי בתוך עמי אנכי יושב". "כן", ענה החולה, "אך תסכים איתי שאין זה דומה לראיה בטלביזיה, שם זה אחרת לגמרי"! "אולי", פסק הרב, אך דוקא משום כך סירבתי להסתכל בחדשות". עכשיו כבר היה המארח נבוך למדי, הוא לא הבין, והרב הסביר.
"אתה שואל על החדשות בלבד, משום שגם אתה יודע עד כמה סצינות של אלימות מזיקות למידותיו של האדם, ושמראות של תועבה אסורות בראיה בתכלית האיסור. אבל כעת אתה שואל רק על החדשות, ניחא. ובכן, הסכת ושמע: כידוע לך, מכהן אני כדיין בבית הדין הרבני, ומידי יום שומע אני טרוניות ומריבות, רואה אני איך בתים נהרסים בגלל שטויות, איך חלומות מתנפצים וחיים נשחקים. ואני תוהה: כיצד זה קורה? מדוע אנשים שבַּנוּ בית באהבה ורגש ותלו בו תקוות כה רבות מגיעים למשבר כה מוחץ, עד כדי איבה ושינאה? למה אצל אבותינו זה לא קרה? מדוע בבית עם ערכים זה כה נדיר? ואני חושב שמצאתי את הסיבה!
לאבותינו היו חיים קשים, חיים של גזירות ורדיפות, של מתחים וחרדות. אבל הם השתדלו שכל זה יסתיים במפתן הבית. בבית עצמו היה אור וזוהר, שלווה וטוהר.
האנגלי אומר:"ביתי הוא מבצרי", והיהודי אומר:"ביתי הוא מקדשי"!! מקדש מעט! הבית קודש לביצור ושלווה והשקט, לחינוך הילדים, לשיחה עם האשה ולמשחק עם הילדים. הטלביזיה שברה זאת! ישנם בתים, בהם שכחו בני הזוג לדבר זה עם זו, הבעל חוזר הביתה ישר ל"חדר החושך"! אבל לא רק זה, הטלביזיה פרצה את הקירות של הבית, עשתה פרצות בחומה! שאלת על החדשות, חשוב על כך, שהמכשיר הזה מביא לסלון שלך את יוגוסלביה ואת אמריקה, את האינתיפדה ואת הכנסת, אתה אינך מתגורר בביתך! העולם החיצון פלש אליו, עם תרבותו ואווירתו, אלימותו ותועבותיו!
לבית המקדש היו חלונות "שקופים אטומים", כלומר: שהאור יצא מתוכם והאיר לעולם, ולא חדר מן החוץ פנימה. כך צריך להיות הבית היהודי, שיאיר ויזהר ויקרין החוצה, כך אני מנסה לעצב את ביתי, בית של אושר פנימי, מבצר של קדושה, של חינוך"!!
כעבור מספר ימים פנה הלה לרב ואמר:"אשתי מכרה את הטלביזיה, ומאז האור דולק בביתינו בערבים, ואיני מתכוון רק לנברשת החשמל"!

מעשה מיוחד אהוב היה על האדמו"ר רבי שמחה בונים מפשיסחה זיע"א, אותו היה מספר לאותם חסידים אשר באו אליו בפעם הראשונה, וכך היה המעשה: רבי אייזיק בן יעקיל מקראקא, עני מופלג היה. שנים רבות חי עם בני משפחתו בדוחק ומצוקה, פרוטה אחת לא היתה מצויה בכיסו ובביתו רעב ומחסור תמיד. על אף כל הסבל הזה, בטח אייזיק בה" יתברך בכל לבבו, ותמיד האמין כי יבוא יום ויחלצו ה" מן המיצר וירחיב גבולו.
באחד הלילות חלם ר" אייזיק חלום מיוחד במינו, בחלומו ציוו עליו לנסוע מקראקא עיר מגוריו לפראג. וכך נאמר לו בחלומו:"שם בפראג, מתחת לגשר המוביל לארמון המלך, טמון אוצר, חפור שם, ר" אייזיק, ותתעשר"!! בתחילה לא התייחס ר" אייזיק לחלום ברצינות, שהלא כבר אמרו חכמינו ז"ל: חלומות שווא ידברו..." אך לאחר שהחלום חזר פעם שניה ושלישית, הבין כי יש דברים בגו...
השכם בבוקר קם ר" אייזיק, ארז מעט מטלטלין ויצא לכיוון העיר פראג. ארוכה היתה הדרך וכשסוף סוף הגיע, פנה מיד למחוז חפצו, אל הגשר המוליך אל ארמון המלך. אך שם נכונה לו אכזבה, על הגשר היו שומרי המלך עומדים כל היום וכל הלילה, דרוכים וקשובים לכל המתרחש, במצב שכזה לא העז ר" אייזיק לחפור ולחפש אוצרות.. למרות זאת לא התייאש ובכל בוקר היה בא ונעמד ומביט בנעשה עד הערב. דמותו של היהודי הבא מידי יום אל הגשר המוביל לארמון עוררה את חשדנותם של השומרים. באחד הימים פנה אליו ראש המשמר ושאל:"מה לך פה יהודי? האם מחפש אתה משהו או שמא מצפה אתה למישהו?" הבין ר" אייזיק שלא יוכל לחמוק משאלתו של ראש המשמר ועל כן החליט לספר לו את האמת, מדוע בא מקראקא הרחוקה עד לפראג.
האזין ראש המשמר לסיפורו של אייזיק ופרץ בצחוק אדיר. "חה..חה.. דרך כל כך ארוכה עשית בגלל חלום!?! חה..חה.. כנראה, זה מה שמסוגל לעשות מי שמאמין בחלומות", המשיך ראש המשמר ואמר:"אם גם אני הייתי מאמין כמוך, אז הייתי צריך לנסוע בעצמי לקראקא, עירך, כי הנה חלמתי גם אני חלום ובו נאמר לי, כי בקראקא מתגורר יהודי ושמו אייזיק בן יעקיל, ובביתו של אייזיק הזה, מתחת לתנור טמון לו אוצר... האם חושב אתה שאסע לי לקראקא להרוס את תנורו של היהודי המסכן כדי לחפש אוצר? חה.. חה.." צחק וצחק. נהנה מעצמו עזב ראש המשמר את אייזיק הניצב מול הגשר וחזר אל חבריו השומרים לשתף גם אותם ב"טיפשותו" של היהודי. לעומתו ר" אייזיק עלה על העגלה הראשונה לפולין, ושב לביתו אשר בקראקא. שם, בביתו החל לחפור תחת התנור ואכן מצא אוצר גדול. בחלק מן הכסף בנה בית כנסת מפואר שנשא את שמו ונקרא:"בית הכנסת של ר" אייזיק בן יעקיל" כדי להנציח ולפרסם את אותו "נס" מופלא של הבוטח בה".
כששמעו זאת החסידים מפי רבי בונם, הבינו כי כוונתו של הצדיק, בענוותנותו, ללמדם שלא רק בעת שהם מרחיקים נדוד עד חצרו של הרבי, מסוגלים הם להגיע לאוצר גדול של יראת שמים ודבקות בבורא, וגם בעירם ובביתם נמצא אוצר גדול זה, ומחכה הוא לעמלים ולרוצים באמת!!!

שני יהודים באו לדין תורה לפני הרבי ר" אברהם יהושע העשיל מאפטא, בעל "אוהב ישראל" זיע"א, בעקבות ריב ממוני שהתגלע ביניהם, ולא מצאו פשרה.
עמדו השנים בפני הרבי ושטחו טענותיהם במשך שעות ארוכות, וכשסוף סוף נסתיימו הטיעונים ביקשם הרבי שימתינו בחוץ עד אשר יסיים לשקול את הדברים ולפסוק את הדין לאמיתו.
נותר הרבי לבדו בחדרו והתעמק בדין שהובא לפניו, לא מקרה קל היה זה ולא ברגע אחד יכול הרבי לפסוק את הדין. מידי פעם הושיט הרבי את ידו אל הספריה ומשך משם עוד ספר כזה ואחר ואגב כך היה הרבי מוציא קמצוץ טבק להרחה עד אשר התרוקנה לה קופסת הטבק.
משראה זאת השַמַש לא התמהמה, מיד נטל את הקופסא הריקה ופנה לצאת ולמלאותה בטבק טרי וריחני. בצאתו הבחין באחד מבעלי הדין אשר היה יושב בחדר הסמוך ומעיין בספר, שעה שבעל דינו יצא לסעוד את ליבו. בחוץ מעטה שלג וקור עז הציף את הרחוב, התעטף השַמַש במעילו ופנה לצאת לעבר השוק.
בעל הדין אשר עקב אחר מעשי השַמַש, פנה אליו בטרם יצא ואמר:"אנא!! הנח לי לצאת לשוק במקומך!! צעיר אני וקל רגליים, בודאי אחזור מהר יותר". מבלי להמתין לתשובתו הושיט הלה את ידו, נטל את קופסת הטבק ויצא השוקה.
ברגע זה נזכר השמש כי לפני שנים רבות הזהירו הרבי כיצד עליו להתנהג בתפקידו, ואף ציוה עליו באותו מעמד שלא יניח לעולם לבעל הדין לסייעו בדבר מה, ובפרט לא לפני מתן פסק דין. עשרות שנים הקפיד על כך ואילו היום שכח וניכשל.
"לעולם זה לא יקרה שוב", הירהר לעצמו, "לא שלג ולא רוחות יעצרוני מלמלא את תפקידי".
מקץ דקות אחדות שב בעל הדין ובידיו קופסת הטבק, נְטַלַה השַמַש והכניסה אל הקודש פנימה. הרבי עדיין היה רכון על ספריו וכלל לא הרגיש בצער שעל פני השמש, הוא נטל את הטבק לידו והמשיך בעיונו בדין המסובך. אך ראו זה פלא, לפתע התהפכו היוצרות והדין אותו כבר עמד לברר לפתע נראה בעיניו שונה לחלוטין, והנה דעתו נוטה כעת לחייב את מי שהיה נראה בעינו כזכאי עד לא מזמן, ולזכות את השני.
לפני שקרא הרבי לבעלי הדין החליט שוב לעיין בפסק הדין, ותוך כדי עיון בספר, עת הושיט ידו שוב לקופסת הטבק, נתקלו אצבעותיו בחפץ נוקשה. קרב אליו הרבי את הקופסא והחל לחטט בה, עד שהוציא מתוכה מטבע זהב!!!
נדהם רבי אברהם:"כיצד הגיע מטבע זהב לטבק שלי"?!? קרא הרבי לשמש ושאלו:"מהיכן קנית את הטבק"? נבהל השמש כיצד הבחין הרבי כי לא ציית להוראותיו... ובקול רועד סיפר לרבי את אשר קרה, ואשר התנדב בעל הדין לצאת ולהביא הטבק. ועתה מבטיח הוא כי מהיום הזה והלאה לא יקרה כזאת שוב.
"קְרא לבעלי הדין"! ציוה הרב. כשנכנסו בעלי הדין הגיש הרבי את המטבע לבעליו ואמר:"את פסק הדין שלכם שוב לא אוכל לחרוץ, כלום לא ידעת מה אמרה התורה? כלום מימיך לא למדת את הפסוק:"כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים"?!? אסור לי לפְסוק את דינכם!! תגשו בבקשה לדיין אחר!!!

הצדיק רבי זאב-וולף מז"יטומיר, הדיח את שוחט העיר מתפקידו לאחר כמה מכשולים שנגרמו על ידו. ברבות הימים כלתה הפרוטה מכיסו של השוחט ומצוקתו הכלכלית גברה והלכה. אמר בליבו:"אמנם העבירני הרב מן השחיטה בעיר זו, אולם לא גזר עלי שלא לשחוט בעיר אחרת, אלך למקום רחוק ואשחט שם עופות ובהמות כדי לפרנס את משפחתי". אמר ועשה. נטל את חפציו ומעט אוכל ויצא לדרך. הגיע לכפר קטן ורחוק, נכנס לבית המזיגה, פנה אל בעלת הבית והציע לשחוט עבורה עופות. לאכזבתו, ענתה כי השוחט הקבוע בא בבוקר השכם ושחט את שהיה מוכן לשחיטה. נאנח השוחט ופנה להמשך דרכו. כעת חלף דרך היער ובעודו משרך רגליו בין העצים התמירים שקעה החמה. הוא שקל את צעדיו הבאים, כאשר לפתע פילחה את האוויר צרחה מקפיאת-דם. תוך שניות הוקף בחבורת שודדים שכפתוהו ברגליו וגררוהו למקום-סתר.
בעיני רוחו כבר ראה את מותו הטראגי, ודמעות של צער והחמצה הציפו את עיניו. בתוך כך החל ליבו נוקפו. "זהו עונשו של מי שמתעלם מהוראות הרב ומנסה להתחכם..." אמר לעצמו. לפתע הבזיק במוחו רעיון נועז ומבריק. "לא יאה שתנהגו כך עם אחד משלכם", פנה ואמר לשודדים. לנוכח תגובתם המשתאה, הוסיף בחיוך קטן, "גם אני באותו מקצוע!!! בטוחני שבכוחי להיות חבר נאמן ומועיל לכם". בתוך כך שלף מתרמילו את סכיני השחיטה. עיניהם של השודדים ברקו לנוכח הלהבים המושחזים. מיד שחררוהו וקיבלוהו לחבורתם. כך החל השוחט המודח מז"יטומיר ב"דרכו החדשה". בתחילה ייסרוֹ מצפונו, וחיכה לרגע בו יוכל לחמוק מן היער ומחבורת השודדים. אולם משחלף זמן רב, נעשה דומה לחבריו החדשים עד שהפך לשודד אלים ומסוכן. הוא נהיה שותף בכל מעשי השוד והביזה ואף פגע בעוברי אורח תמימים ביער.
יום אחד עברה שם כרכרה קטנה, התנפל עליה השוחט וגרר את בעליה למקום מסתור, שם הוציא הלה צרור כסף דל ועלוב. השבוי שהבין כי כלתה אליו הרעה, אמר:"הרי אני בידך ובקשה אחת יש לי לפני מותי, הנח לי ליטול את ידיי, לברך ברכות-השחר, לקרוא קריאת-שמע ולהתוודות".
הסכים השוחט לבקשתו והלה נטל ידיו ובירך ברגש: "אלוקי, נשמה שנתת בי, טהורה. אתה בראתה.. יצרתה.. נפחתה בי... ואתה עתיד ליטלה ממני"... השבוי כלל לא הבחין שהשודד הניצב מולו מחליף צבעים וזיעה קרה מכסה את כל גופו, עד שהחל לרעוד רעד בלתי-נשלט. רק נפילת השודד ארצה, גרמה לשבוי למהר ולגשת אליו ולעוררו מעלפונו.
"רבי!! התכירני"? שאל בקול רועד ובדמעות, "אני השוחט מז"יטומיר, שהדחת לפני שנים רבות". נדהם רבי זאב-וולף ושאל:"כיצד הגעת לכאן?! איך התדרדרת לשפל-תחתיות שכזה"?! נחרד הצדיק, מתקשה להאמין למראה עיניו ולמשמע אוזניו. השודד גולל לפניו את השתלשלות הדברים ואמר:"רבי, רוצה אני לחזור בתשובה שלימה. האם יש לי בכלל דרך חזרה"? "שערי תשובה לא ננעלו", השיב הרבי, "אך קודם עליך לעזוב את החטא! בוא וניסע יחדיו אל מורי ורבי, המגיד הקדוש ממזריטש, בטוחני, כי הוא בעיניו הזכות והטהורות ימצא עבורך דרך תשובה". המגיד שמע את השוחט המבקש בכל לבו לבוא בשערי התשובה, שאל אותו על חייו וחטאיו והורה לו דרך תשובה קשה ומייסרת ביותר, אך הוא קיבלה עליו בשמחה ובאהבה. השוחט לא האריך ימים, וכעבור זמן לא-רב שבק חיים, חבוט ומיוסר בגופו ובנפשו. מעטים הלכו אחרי מיטתו, ביניהם היה הצדיק רבי זאב-וולף מז"יטומיר. בדברי ההספד שנשא ייסר הצדיק את עצמו ואמר:"..וכל זה לא אירע אלא בגללי, שלא קיימתי דבריהם של אנשי כנסת-הגדולה שאמרו:"הוו מתונים בדין", דהיינו: לא למהר להחליט!!!

האחים רבי שמואל שמעלקה (לימים רבה של ניקלשבורג) ורבי פנחס הורביץ (לימים רבה של פרנקפורט) החלו לחפש את דרכם, הדרך העולה בית א-ל. הם הגיעו לווילנא והתקבלו אצל הגר"א בחדר לימודו הפרטי, זכות זו הייתה ליחידי סגולה בלבד. גם בשעת צהריים חלונות החדר היו סגורים, התריסים מוגפים, והגאון ישב מעוטר בטלית ובתפילין ולמד לאור הנר. ישבו האחים במחיצתו והשתוממו מדרך לימודו המופלאה. ישבו השניים מול הגאון, הביטו, שמעו והתפעמו, דרך פשוטה ואמיתית.
אולם נפשם החותרת לשלמות אישית לא מצאה מנוח, הם שמעו על המגיד ממזריטש, ותורת החסידות, וצמאה נפשם להכירו. כך מצאו עצמם ניצבים על מפתן חדרו של המגיד ממזריטש. הייתה זו כעין פגישת היכרות, ולשם כך הציגו לפני המגיד שאלה אשר זה זמן רב ביקשו לה מענה ולא מצאו. "מצוה להיות בשמחה תמיד", הקשו, "וחז"ל אף דורשים לקבל את הרעה בשמחה ולא רק באהבה! אך כיצד יוכל ילוד אשה, בשר ודם, לברך על הרעה מתוך שמחה, בדיוק כשם שהוא מברך על הטובה?!" "שאלה פשוטה כזו יכול גם זושא שלי לענות", ענה. נבוכים יצאו הם והחלו לחפש את "זושא של המגיד". לבסוף מצאוהו עומד ליד התנור, מראהו כאחד העניים, קורא תהילים בדבקות ופניו מאירות, וכל כולו כלפיד אש בוער. כאשר הציגו לפניו את שאלתם, אמר:"תמה אני, מה ראה רבנו לשלוח אתכם אלי.. שאלה זו יש לשאול מי שבאה עליו איזו רעה מימיו או שידע בחייו מחסור וצער, אבל זושא מעולם לא ידע צער ומחסור, ואך טוב וחסד ירדפוהו תמיד!"... הם, שלא כמו רבי זושא, דווקא כן הבינו מדוע בחר המגיד בתלמיד זה להשיב להם על שאלתם. הוא היה דוגמה חיה ומוחשית ליהודי המקבל עליו הכל מתוך שמחה ואהבה, ואפילו אינו מודע לקשיים שבחייו. על-אף כל זאת, במזריטש חסרה הייתה לאחים תורתו של הגר"א, והם נכספו אליה. הם התקשו לעכל את הסגנון השונה והמיוחד של מזריטש. הם חשו אמנם התרוממות רוח וקדושה באוויר, אך התקשו לקבל את הפשטות ואת תום הלב שאפיינו את המקום.
כעבור ימים אחדים נכנסו השניים לחדרו של המגיד כדי להיפרד ממנו לשלום. המגיד בירכם לשלום והוסיף:"בטרם תלכו, כדאי שתיגשו להיפרד גם מזושא שלי". שוב, "זושא שלי"... חשבו לעצמם. כשבאו אליו, הסתכל בהם רבי זושא ואמר:"זושא איננו תלמיד-חכם, לא חריף ולא בקי. אבל זושא יודע את מה שאמרו חכמינו בגמרא, "אם דומה הרב למלאך ה" צבאות, יבקשו תורה מפיהו". לכאורה ייפלא – וכי יודעים אנו כיצד נראה מלאך, כדי שנוכל להשוות ולדעת אם הרב דומה לו או לאו?!? אלא, בספר "שופטים" מסופר שמלאך ה" אמר, "למה זה תשאל לשמי והוא פלאי", כלומר מלאך ה" מסתיר את שמו ואת פניו, ואין איש יכול לעמוד על טיבו ומהותו, אם גם הרב יכול לתת מסווה על פניו, להסתיר את גאונותו בתורה ואת מעשיו הכבירים, עד שגם אנשים גדולים וחכמים כמותכם מתקשים להכירו ולעמוד על טיבו וסגולותיו, רב כזה, כדאי לבקש תורה מפיו".
ירדו האחים רבי שמואל- שמעלקה ורבי פנחס הורביץ לעומקם של הדברים – ונשארו במזריטש.

בבעלותו של משה היתה אכסניה גדולה אשר מיקומה המצויין הביא אליה עוברי אורח רבים שפירנסו את בעליה בעושר ובכבוד. משה התברך בלב יהודי חם ובאמונה, ונוהג היה לנסוע אל הבעש"ט שם היה מתחזק באמונתו. פעם כשנכנס ליטול ברכת שלום מרבו, אמר לו הבעש"ט:"בדרכך לביתך עבוֹר דרך עיירה פלונית, שם מתגורר תלמידי החביב בער, מבקש אני שתמסור לו דרישת שלום חמה". שמח ונרגש מן הזכות הגדולה שנפלה בחלקו, להעביר מסר אישי לתלמידו החביב של הבעש"ט, יצא הוא לדרכו "בטח מדובר ברב העיירה או לפחות באחד מלמדניה הנודעים", הירהר בליבו, בעיני רוחו כבר ראה את עצמו מתייצב בפתח ביתו של הגאון ועיניהם הסקרניות של עוברי אורח ננעצות בו כשהוא נכנס אל הקודש פנימה. עם הגיעו לעיירה החל להתעניין אצל תושביה היכן מתגורר הרב הגאון רבי בער, ואולם לתדהמתו, נתקל במבטים תמהים ואדישות מוחלטת. "הרב הגאון רבי בער? אין כאן אדם כזה", השיבו לו. משה לא ידע את נפשו מאכזבה וממבוכה, שוב ושוב ניסה לרענן את זכרונו, שמא טעה בשמיעת דברי רבו... כל היום הסתובב בעיירה עובר מסימטה לסימטה ומבית לבית, תר אחר התלמיד החביב שאיש לא הכיר. לעת הצהריים תש כוחו, והוא הגיע לבקתה קטנה ועלובה, ממנה בקעו קולות של ילדים. הוא נקש על הדלת וכשזו נפתחה נגלה לפניו מחזה יוצא דופן ומשובב כאחד, חדר גדול, ריק כמעט לגמרי, במרכזו, על בול עץ, ישב מלמד וסביבו דרדקים שלמדו מפיו תורה. "ברוך הבא", קרא המלמד לעברו "ברוך הבא" חזרו אחריו התלמידים. "שמא מכיר אתה את הגאון רבי בער"? חזר על שאלתו בפעם המי יודע כמה באותו יום. "את הגאון רבי בער אמנם אינני מכיר", השיב המלמד, "אך את בער מכיר אנוכי". ניצוץ של תקווה ניעור בליבו של משה.
"התדע היכן הוא מתגורר"? שאל. המלמד חייך אליו בחביבות, "אני הוא" אמר. "האתה הוא תלמידו של מורנו ורבנו הבעש"ט"? התקשה להאמין, והנה, אך שמע המלמד את השם בעש"ט יוצא מפי האיש ומיד השתנה גוון פניו, רעד עבר בגופו, והוא מיהר לקום על רגליו. "מורי ורבי הוא", ענה. "אם כן, הריני למסור לך דרישת שלום חמה ממנו", אמר. המלמד הקשיב ביראה עצומה לכל מילה שיצאה מפיו של משה ואף ביקשו לחזור שוב ושוב על דברי הבעש"ט, כפי שאמרם לו. אך משה התפלא, כיצד ייתכן שתלמידו החביב של מורנו הבעש"ט יתגורר בבקתה עלובה כזאת? המלמד החל לשאול את משה על חייו ומשה ענה:"ברוך ה" שהשפיע עליי רוב טובה, אשה מסורה, ילדים טובים, הודו לה" כי טוב. "ומה עם פרנסה"? שאל. משה סיפר לו על האכסניה המוצלחת שבבעלותו ועל ביתו הנאה. בצבעוניות רבה תיאר את שפע החדרים שבבית, הטרקלין המפואר והריהוט היקר שמקשט אותם. "והיכן בדעתך ללון הלילה"? שאל לפתע. משה נבוך לרגע, אך מיד השיב, "כפי הנראה באכסניה הראשונה שאמצא". ניצוץ עלה בעיני המלמד "והרי בעל ממון ונכסים אתה", הקשה, "ומדוע בגדיך פשוטים? וכיצד תלון הלילה בסתם אכסניית דרכים שתמצא? האם לא ראויים לך בגדים מפוארים ומלון מהודר יותר"?? משה לא התבלבל ומיד השיב:"כבודו, כיצד אפשר להשוות, בביתי נוהג אני בכל גינוני הכבוד והעושר, בהתאם להישג ידי, אולם עתה הרי אני בדרך ובדרך אין מייחסים חשיבות רבה לבגדים ולנוחות". ר" בער הביט היישר לתוך עיניו של משה ואמר:"יפה דיברת, ואף אני מצוי עתה רק בדרך, דרך ארוכה של חיים בעולם הזה, ובדרך, כפי שאתה עצמך אמרת, אין לייחס חשיבות רבה מדאי לענייני פאר, נוחות וכבוד, אבל בבית, בעולם הבא, בבית האמיתי, שמור ומוכן עבורי עושר מופלג ומוכן אני לשבת עתה על בול עץ וללמד תורה לתינוקות של בית רבן, ובלבד שאזכה לחיי העולם הבא".

מעשה באדם שעבר את כל הסבל והתלאות של מחנות הריכוז הנאציים בזמן מלחמת העולם השניה, ולאחר המלחמה זנח לחלוטין את מצוות היהדות, עד כדי כך שאפילו אכל ביום כיפור. פעם אחת, לאחר יום כיפור, ראה את אביו בחלום, כאשר לידו נער שנראה בערך כבן שלוש עשרה שנה, ואביו אומר לו:"בני סטית מן הדרך עד כדי כך שאכלת ביום הכיפורים. היו לא תהיה! דע לך, שאתה חייב כרת, ואם לא תחזור בתשובה-תמות בשנה זאת". בבוקר התעורר ולא התחשב בחלום, אך בליל המחרת שוב בא אליו אביו בחלום, ושוב הזהירו כי באם לא יחזור בתשובה ימות בשנה זאת, וכך חזר ונשנה החלום מידי לילה. חשב האיש, כי אלה סתם חלומות ביעותים שמקורם בעצבנות, לכן אולי מוטב לו כי יחליף את מקום השינה שלו. החליט כך והלך לישון בבית חבירו, ואמנם הלילה עבר עליו ברגיעה, הוא ישן בלי שינה מתוקה ונשאר שם שבוע ימים, לאחר מכן החליט כי העצבנות כבר חלפה וחזר לביתו. בהתקרבו לביתו, ראה מבחוץ שהאור דולק בבית. הוא מאוד התפלא על כך, כי למיטב זכרונו לא השאיר אור דלוק בבית. הוא פתח את הדלת ולתדהמתו ראה שם את אביו עם הילד, כפי שראהו בחלום. אביו אמר לו:"זו פעם אחרונה שאני בא אליך, אם תחזור בתשובה-מוטב, ואם לא דע לך שאתה מת", ונעלם.
פחד הוא מאד והחליט ללכת ל"חזון-איש". באותה תקופה התפרסם ה"חזון-איש" מאוד בקרב כל הציבור, וזה היה אחר שבן-גוריון בא לבקר אצלו, הודות לכך גבר מספר הבאים לבית החזון-איש בכל מיני עניינים ונושאים. למחרת היום הודיע לעובדים במפעל שהיה לו בעיר חדרה, כי עליו לנסוע, וסגר את המפעל למשך יום שלם ונסע לבני ברק. בהיכנסו לחזון-איש, הוא מיד אמר לו:"אה, זה אתה? אביך היה אצלי! אתה זה שאכלת ביום כיפור? הוא התייפח מיד בבכי והודיע:"אני חוזר בתשובה"! שאל אותו החזון-איש: איזו זכות יש לך, שאביך בא להזהיר אותך לחזור בתשובה? השיב האיש: אני נותן הרבה צדקה לעניים ועוזר להם.
החזון-איש לא הסתפק בתשובה הזו וביקש אותו שינסה להיזכר באיזה מעשה טוב שעשה פעם. חשב האיש וחשב, עד שאמר:"אה, אני נזכר. כאשר נכנסו הגרמנים לעיירה שלנו, היה, כמובן, פחד גדול לצאת החוצה, כי זה היה כרוך במוות בטוח. והנה, ליד העיירה שלנו היה כפר קטן שבו התגוררה אחותי ונפטר לה ילד. למרות המצב המסוכן ביקש ממני אבא, כי אלך לכפר ואביא את גופת הילד, ובאותו זמן הוא יצא בעצמו לבית הקברות וחפר שם קבר. שמעתי לאבא-ויצאתי לדרך, אבל רעדתי כולי מפַחַד. כל משב רוח וכל תנועה של ענף עץ הבהילו אותי וחשבתי שאני מת, אבל המשכתי בדרכי כשאני נחוש בדעתי:"אני עושה מצוה, אני הולך כדי להביא את בן-אחותי לקבורה ואני מקיים כיבוד אב". כך המשכתי בדרכי, הגעתי למקום, לקחתי את גופת הילד על כתפי והבאתי אותו עד לבית הקברות, שם המתין לי אבי וקברנו אותו, אכן אמר החזון-איש:"זהו הילד שבא ביחד עם אביך, וזוהי באמת הזכות שבעבורה זכיתַ שאביך יבוא להזהירך שתחזור בתשובה!

מחמת "לשון הרע ורכילות", ה" ירחם, פרצה מחלוקת בין הצדיקים, רבי צבי מסטרטין זיע"א לבין רבי מאיר מפרימישלן זיע"א.
והנה נולד בן לחסיד אחד, שהיה מקורב אל שני האדמורי"ם הללו. הלך אותו חסיד והזמין את רבי צבי להיות המוהל בברית, ואחר פנה אל רבי מאיר והזמינו להיות הסנדק. מחמת שידע אותו חסיד ש"אנשי רשע" המקורבים לצדיקים כדוגמת החוחים הסובבים את השושנה, עלולים לטרפד את המפגש בין הצדיקים, לכן לא סיפר לאיש כי הזמין את שני הצדיקים וכי שניהם יגיעו.
ביום הברית נסע החסיד במרכבה אל ביתו של רבי צבי לקחתו אל מקום הברית. בהיותם בדרך, פנתה המרכבה גם לפרמישלן אל עבר ביתו של רבי מאיר ועצרה בפתח, ירד החסיד מהמרכבה ואמר לרבי צבי שנשאר בפנים: "יסלח נא לי מורי ורבי, אך כאן מתגורר הסנדק, ארד ואזמינו לנסוע עמנו אל הברית".
כעבור דקות ספורות שב אבי הבן ועמו רבי מאיר, עלו השניים והתיישבו במרכבה. כאשר ראה רבי צבי את רבי מאיר שתק ולא נתן לו שלום. פנה אליו רבי מאיר ואמר:"אספר לכבוד תורתו מעשה שהיה בתקופת גירוש ספרד, לא תקום פעמיים צרה": "בעת ההיא רבים מן היהודים המירו את דתם למראית עין אך בסתר הוסיפו לקיים תורה ומצוות, הללו נקראו "אנוסים". "והנה" המשיך רבי מאיר בסיפורו, "חלה אחד משרי המלוכה ונטה למות. כשראה הרופא המלכות כי קרב קיצו של השר, הודיע לבני ביתו כי מזמין הוא את הכומר כדי שהחולה יתוודה לפניו לפני מותו, כמנהג הנוצרים ימ"ש, והרופא לא ידע שהשר החולה אינו אלא "יהודי אנוס".
"כשנכנס הכומר לחדר החולה היסב החולה את פניו אל הקיר, שכן לא רצה ברגעיו האחרונים להתכחש ליהדותו ולעשות כמעשה הגויים, אך מחשש לשלום משפחתו גם לא יכול היה לספר את האמת. הכומר סבור היה כי החולה הגוסס אינו מסוגל להתוודות, אך הרופא שהיה נוכח במקום סתר את טענתו ואמר כי ודאי שיש כוח לחולה להתוודות, אז הבין הכומר מהי הסיבה להתנהגותו של החולה שכן אף הוא לא היה אלא מהיהודים האנוסים, לכן ציוה מיד על כל הנוכחים בחדר לצאת בהסבירו: ברצונו של החולה להתוודות על חטאים קשים ואינו רוצה לעשות זאת בפני בני הבית".
כשנותרו לבדם פנה הכומר לחולה ולחש באוזנו "שמע ישראל ה" אלוקינו ה" אחד", כששמע החולה את המילים המוכרות הבין כי גם הכומר יהודי הוא. היסב איפוא את פניו אליו וקרא עמו "קריאת שמע" והשיב את נשמתו לבוראו.
סיים רבי מאיר את סיפורו והושיט ידו לרבי צבי: "שלום עליכם, רבי צבי" כך אמר, "הן שנינו יהודים הננו, ועובדים לאל אחד יחיד ומיוחד". מיד החזיר לו רבי צבי ברכת "שלום עליכם", והשלום שב לשכון ביניהם.

דרך ארוכה עשה רבי שמחה בונים מפשיסחא עד אשר הגיע אל ביתו של הצדיק רבי פישלי מסטריקוב זיע"א, והנה נוכח בבואו כי דלת חדרו של הצדיק נעולה בפניו. "מדוע אין הצדיק מניח לי להיכנס"? התפלא רבי בונים. השיבו לו בני ביתו של רבי פישלי:"רבנו החליט החלטה נחושה שלא לקבל שום יהודי, לפיכך ציוה עלינו לבל נכניס לחדרו איש, ואפילו יהא זה אדם נכבד וחשוב ביותר". "ומה הביא את הצדיק להחלטה קשה זו"? שאל רבי בונים. בחשש מה גילו לו את הסיבה להחלטה. לפני זמן מה נכנס לחדרו של הרבי עני אשר שטח לפניו את מצוקתו ודלותו, נכמרו עליו רחמי הצדיק ולכן יעץ לו לקנות כרטיס הגרלה נושא פרסים כספיים, וה" יתברך יעזור לו לזכות בגורל. ואומנם אסף אותו עני את שארית פרוטותיו ורכש כרטיס הגרלה כשבטוח היה שברכת הצדיק מסטריקוב לא תשוב ריקם.
כשהגיעה עת ההגרלה התברר כי כרטיסו לא זכה, ובפחי נפש בא אל הרבי לספר לו כי השקיע את כל כספו ברכישת הכרטיס כעצתו ולא זכה. הצטער רבי פישלי ובקול אנחה אמר:"מכיון שהבטחתי שבה ריקם, אות הוא כי שוב אין מצייתין לי בשמים ועל כן אינני חפץ שיבואו וישטחו לפני בקשות ותחינות, בין כך ובין כך אין ביכולתי לעזור להם". ומאז ציוה הצדיק לסגור את דלתו ולא להניח לאיש להכנס. כששמע רבי בונים את המעשה אמר לבני ביתו של הצדיק:"אני אכנס פנימה ואשתדל להחזיר את המצב לקדמותו", ומבלי להמתין נכנס אל חדרו של הצדיק המסתגר וכך אמר:"האמת היא כי קשה מאוד להבין את שאמרו חכמינו זכרונם לברכה:"צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים", שכן בתפילה אנו אומרים:"מי בכל מעשה ידיך בעליונים ובתחתונים שיאמר לך מה תעשה ומה תפעל"? ולכאורה יש סתירה מוחלטת בין שני העניינים שהרי לפי דברי חז"ל מקיים הקב"ה את גזרתו של הצדיק, ולפי הנאמר בתפילה מי ומה אנו שנחליט מה יעשה ה"?? אולם למעשה אין הדברים סותרים זה את זה כלל. נכון הוא כי הצדיק גוזר והקב"ה מקיים אלא שאין לו לצדיק לתת עצה מפורשת ומדוייקת כיצד לפעול ובאיזו דרך תבוא הישועה מאת ה", וזאת משום שהרבה שליחים למקום, ורק ה" יתברך יכול להחליט באיזו צורה ובאיזה אופן תבוא הישועה"!!!
והמשיך רבי בונים:"סמוך אני ובטוח, כי בעזרת ה" יוושע במהרה אותו עני, אשר ברכת הצדיק רבי פישלי חלה עליו, וגם אם לא זכה באותה הגרלה הוא יחלץ מן המיצר בצורה אחרת, שכן הצדיק גוזר וה", בדרכיו שלו, מקיים".
לשמע הדברים נתפייסה דעתו של רבי פישלי מסטריקוב, והוא נאות לפתוח דלתו בפני הבאים לשטוח מצוקותיהם.
לא ארכו הימים, ואותו עני אכן זכה לישועה. ברכת הצדיק נתקיימה בו והוא התרומם משפל דלותו ובא הקץ למצוקתו.

אותם ימים שבהם מתרחש ספור המעשה היה מצב יהודי פולין וגליציה בכי רע. נתונים היו היהודים האומללים לחסדי הפריצים ששלטו על אזורים נרחבים באותן ארצות. הללו, ששונאי ישראל מובהקים היו, חוקקו חוקים מיוחדים נגד היהודים והפלו אותם לרעה בכל תחום הטילו עליהם מיסים מיוחדים, הגבילו את מסחרם ועוד כהנה וכהנה, כיד דמיונם הפרוע של הפריצים האכזריים. היה זה מצב של "לית דין ולית דין" אך היהודים המעונים סבלו הכל בדומיה, וכי אל מי יפנו בתלונה? מי יבוא לעזרם? מי יגן על היהודים החפים מפשע? נשאו איפוא היהודים את סבלם בשקט ובהבלגה. אך הנה קמו מקרב צעירי היהודים כמה אנשים חמומי מוח, הללו לא יכלו עוד להבליג על הסבל וההשפלה והחליטו לקחת את הדין לידיהם באחד הימים כשבאו כמה שוטרים אל הרובע היהודי לערוך שם, בפקודת הפריצים, חיפוש אחר סחורה מוברחת, התיצבו הצעירים נגדם. במקום התפתחה תיגרה ולפתע שלפו צעירי היהודים אקדחים וירו לעבר השוטרים, מבין השוטרים צנחו ארבעה פצועים והרוגים, ועד מהרה הוקף הרובע היהודי במשמרות כבדים. "אם לא יוסגרו הרוצחים לידינו", איים מפקד המשטרה "ייערך כאן פוגרום". אל הרובע היהודי זרמו המוני נוצרים מכל רחבי העיר הם ניסו לפרוע פרעות ביהודים, אך רק הבישוף, שהיה ידידו האישי של רבי מנחם מנדל מליסקר, רב העיר, הצליח למנוע את האספסוף מלהתנפל על היהודים. הבישוף ועימו מפקד המשטרה נכנסו אל תוך רובע היהודים ופנו אל בית הרב מליסקא. "מיסרו לנו את הרוצחים ואז ירגע ההמון הזועם", ביקש הבישוף, אך מפקד המשטרה לא הסתפק בדברים רכים, הוא המשיך לאיים על היהודים ודבריו הטילו מורא על הרב מליסקא. והנה ניגש בנו הצעיר של הרב אל הבישוף אותו בן שלימים נתפרסם כרבי נפתלי מרופשיץ, פנה לבישוף ואמר בעוז:"יסלח נא לי, הוד מעלת הבישוף, אך אומר לו ברורות: אם הרוצחים הם יהודים אז האשמים ברצח הם דוקא הפריצים והנוצרים, וכך אנו קוראים בספר "עובדיה" (א"י"):"מחמס אחיך יעקב תכסך בושה‏‎ ונִכְרַתַּ" וזהו פירוש הפסוק: הכל מודים כי בני ישראל אינם חשודים ברצח ובשפיכות דמים, שכן היהודים היו הראשונים שקבלו עליהם את הצו "לא-תרצח" יודעים היהודים כי "שופך דם האדם באדם, דמו ישפך" אך עשיו וצאצאיו-על החרב גאוותם,כפי שנתברכו מפי יצחק "ועל חרבך תחיה". ונוסף לזאת מכיר יעקב היטב את ידו הקשה והאכזרית של עשיו, שאינו מסוגל לכבוש את כעסו, ועל כן קיים את שנאמר :"גֵוִי נתתי למכים ולחיי למורטים, פני לא הסתרתי מכלִמות ורֹק", "ואכן" המשיך בן הרב, "בכל שנות גלותנו, מבליגים אנו על יסורנו וסיבלנו, והיה אם אירע שהגיע סבלנו לשיא ועלה על גדותיו, ואחדים מישראל לא יכלו עוד להבליג וכיוונו נשקם נגד "בני עשיו", זהו רק סימן כי רשעותו של עשיו כלפי יעקב עברה כבר את הגבולות עד אשר שוב לא יכול יעקב לכבוש עוד את כעסו מול תוקפנותו של עשיו האכזרי, ואז על עשיו להתבייש ולהתכסות בכלימה כפי שנאמר "מחמס אחיך יעקב" אם יעקב מגיע לידי כך שהוא נעשה רוצח, או אז "תכסך בושה", עשיו הוא זה שעליו להתבייש על שגרם ליעקב להגיע לידי כך!!! דבריו הנבונים והמשכנעים של בן הרב ונימת התוקף וההתרגשות שנלוותה אליהם, הרשימו את הבישוף, הוא הורה למפקד המשטרה לעזוב את בית הרב ולהניח ליהודים.

חבורת אברכים צעדה בשעת לילה מאוחרת ברחובות העיר. "זהו ביתו", ניכנס ונקרא לו"! "אכן, זה הבית" הסכימו האחרים. "מדוע הכל כה חשוך ואף לא קרן אור אחת בוקעת מהחלונות"?! "מה הפלא! בודאי בני הבית כבר ישנים, הן כמעט שעת חצות".
"ניאלץ לעוררם משנתם הן ר" משה אמר כי בלא ר" ברל לא תיערך חופת בתו"! אמר אחד מהם וצילצל בפעמון. זה השמיע צלצולים רמים, אך מתוך הבית לא בקע מענה. גם הצלצולים הבאים אשר הרעידו את אויר הליל החשוך לא הביאו עימם תגובה.
"ניכנס!" פסקו החבורה, "נקפוץ מעל הגדר וניכנס, שמא ארע דבר מה לר" ברל ולבני ביתו"?! חיש היו הם בתוך החצר החשוכה, ולאחר רגע נצבו בפתח הבית. להפתעתם מצאו את הדלת פתוחה לרווחה. הם נכנסו פנימה וחלפו לאיטם במסדרון האפלולי. פתאום.. נתקל אחד מהם במכשול בדרכו,"אדם! אדם שוכב כאן על הרצפה"!! זעק באימה. עד מהרה הוצת גפרור ולעיני בני החבורה נגלה מחזה בלהות: על רצפת המסדרון שכבו, כפותים ומחוסרי הכרה, בעל הבית וזוגתו."מה קרה כאן"?!? תמהו. הם שחררו את הכפותים מכבליהם והשיבו את רוחם. "ר" ברל, מה קרה"? שאלו את בעל הבית המתאושש. "חסדי ה" כי לא תמנו"! רטט קולו של ר" ברל, "נס גלוי! והכל בזכותכם! ובעצם מי אתם?" שאל. "אנו שליחיו של ר" משה, ובאנו להזמינך לשמחת נשואי בתו". "ובכן, בזכות מצות הכנסת כלה נצלנו"! קרא ר" ברל, ומיד קם ממקומו לשוטט בבית אשר בו ניכרה ערבוביה איומה. "הם לא הצליחו לקחת מאומה והכל בזכות מצות הכנסת כלה"! "מי לא הצליח"? שאלו האברכים. "הגנבים", השיב ר" ברל "הגנבים שפרצו לביתנו, כנראה ששמעו אתכם ונמלטו בטרם הספיקו לבצע את זממם"... "ועתה", שאלו האברכים, "התאותו לבואד עמנו להשתתף בשמחתו של ר" משה"? "איזו שאלה.. אף ששעת חצות עברה כבר מזמן, מוכן ומזומן אני ללכת ולהשתתף בשמחתו של ר" משה, הן בזכותו נצלנו".
וכך בשעה שכל הקרואים כבר עזבו את השמחה הגיעו ר" ברל ואשתו, עם החבורה אל מעונו של ר" משה, בו שרתה עדיין השמחה. "מדוע כה אחרתם לבוא"? קראו בעלי השמחה לעבר הבאים. "מצוה לספר חסדי ה"!" אמר ר" ברל, "אצבע אלקים רואה אני במעשה שארע לנו הלילה. שמעו נא את המעשה". כל הנוכחים היטו אזניהם לר" ברל. "היה זה ב"אסרו חג" של פסח כששבתי לביתי מתפילת שחרית, בא לקראתי ר" משה. מיד כשברכני ב"בוקר טוב" ראיתי שרוחו נכאה. "מה ארע לך ר" משה? מדוע פניך נפולות"? שאלתיו, "אינני מוצא עצה", אמר, "מיד לאחר שבועות עומד אני להשיא למזל טוב את בתי, ופרוטה אינה מצויה בכיסי לשם כך". "אם זוהי כל הצרה", עניתיו, "אין מקום ליאוש, אמור נא לי, כמה זהובים נחוצים לך"? "כ-200 זהובים",השיב ר" משה. הוצאתי מכיסי 300 זהובים ומסרתי לו, "רצוני להשתתף בשמחתך, אל תשכח להזמינני"! ואולם שכח ר" משה להזמינני אלא שהלילה סמוך לחצות נזכר בי ושלח לקרוא לי, וזאת בדיוק בלילה בו חבורת גנבים פקדה את ביתי. מי יודע מה היו הם מעוללים אם לא היו האברכים באים... הנה כי כן", המשיך ר" ברל, "רואים אתם שנתקיימו בי דברי החכם מכל אדם, שלמה המלך ע"ה:"שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו", ובזכות מעט הזהובים שנדבתי לצורך הכנסת כלה, הצילנו ה", וזה שנאמר:"צדקה תציל ממוות"!!

אל חדרו של הצדיק מאפטא נכנס יהודי שבור ורצוץ. "רבי", התחנן, "עזור לי! בת בוגרת יש לי בביתי, סוף סוף מצאה שידוך ואין לי כסף להשיאה"! "מהו הסכום הדרוש לך"? שאל הרבי. "אלף רובל"!! ענה. "וכמה כסף יש לך כעת"? שאל הרבי. "רובל אחד בלבד", השיב המסכן. הרהר הצדיק קלות ואחר אמר:"לך לשלום, והעסק הראשון שיזדמן לך, תעשה וה" יהא בעזרך"!! "איזה עסק אפשר לעשות עם רובל אחד"? הרהר היהודי אך מיד התעשת וקבע בליבו אמונת חכמים, "כך אעשה ואצליח" הרהר שוב.

בהיותו בדרך עצר לנוח בפונדק אחד, ועיניו הסבו את תשומת ליבו לשולחן אחד בו ישבו סוחרי יהלומים יהודים.

קם הוא והתקרב אל החבורה לראות את היהלומים מקרוב. "מה לך לוטש עיניים"? שאל אחד הסוחרים, "מעוניין אתה ביהלום"? המילה "לא" עמדה על קצה לשונו אך מיד נזכר בדברי הצדיק ואמר בקול בוטח "כן"! "וכמה כסף יש לך"? "רובל אחד" השיב בבטחון. צחוק אדיר פרץ מפי הסוחרים. "בעצם", המשיך הסוחר,"יש לי מה למכור לך ברובל אחד". "מה"? שאל העני. "את חלקי לעולם הבא" ענה הסוחר. "אקנה בשמחה! אך בתנאי שנחתום על שטר עם עדים"!! אמר העני. וכך חתמו העני והסוחר על שטר מכירה וכולם צהלו וצחקו על תמימותו של העני.

בדיוק ברגע זה נכנסה אשת הסוחר ושאלה:"על מה אתם צוחקים"? "על הבטלן הזה שנתן לי את הרובל האחרון שלו עבור חלקי בעולם הבא"! גיחך בעלה. מיד הרצינו פניה ופני הסוחר קפאו. "גם את החלק הקטן שעוד היה לך מכרת עבור בצע כסף?!? ועתה חשוב אתה כגוי! איני חפצה בך יותר, תן לי גט"!!! בעלה בהה בה בתדהמה והפטיר:"זה סתם היה בצחוק". "שטר ועדים זה לא צחוק", הרעימה היא בקולה והוסיפה:"רצוני בגט"! כשפניו כבושות בקרקע, ניגש הוא לעני ואמר:"בודאי מבין אתה שהכל נעשה בצחוק, בוא תחזיר לי את השטר ואחזיר לך את הרובל שלך". "לא"!! ענה העני, "אני הייתי רציני לחלוטין!! העסק שריר וקיים"! "טוב", ענה הסוחר, "אתן לך כמה רובלים תמורתו". "בשום אופן, רק תמורת אלף רובל אחזיר לך את חלקך בעולם הבא"!!! "מה?? השתגעת?!? תשאיר את השטר אצלך"! צעק בכעס. מיד התערבה אשתו ואמרה "בסדר, אם כך נלך עכשיו לרב, ותתן לי גט"! התחיל הסוחר לפייס את אשתו בקול מעורר חמלה, "כיצד אתן לו אלף רובל עבור שטר שנקנה ברובל אחד בלבד"? אך "איני מוכנה לחיות עם גוי", זעקה היא והוסיפה:"מצידי תשלם לו חמשת אלפים רובל"!

בצר לו פנה הסוחר לעני ואמר:"מוכן אני לשלם 200 רובל אפילו 300, מה דעתך"? אך העני עמד על שלו, "אלף רובל! לא רובל אחד פחות"!! לבסוף שלף הסוחר את ארנקו והושיט לעני אלף רובל עבור חלקו בעולם הבא.

תוך כדי דברים סיפר העני לאשת הסוחר על כך שבא הוא מביתו של הצדיק מאפטא ועל העצה שנתן לו שממנה צמחה ישועתו. "רצוני לנסוע לצדיק" אמרה לבעלה, ואכן באותו יום הגיעה היא אל הצדיק. בעומדה לפניו אמרה לו:"שמחה אני מאוד, שעל ידִי נתגלגלה הזכות לעזור ליהודי זה, אך רצוני לשאול:"האמנם חלקו של בעלי בעולם הבא שווה אלף רובל"?!? השיב הצדיק:"כאשר מכר בעלך את חלקו לא היה חלק זה שווה אפילו רובל אחד, אך כאשר קנה הוא אותו בחזרה באלף רובל וסייע בכך לעני להשיא את בתו, שוב לא יסולא בפז חלקו בעולם הבא"!!!

שני אברכים מהעיר לודז" שהיו "מתנגדים" לחסידות החליטו לנסוע לרבי מאלכסנדר כדי להתל בו. חשבו השניים כי יכנסו לרבי וישאלו אותו עבור דבר מה שהם כביכול זקוקים לו, וכך יהיה להם חומר להתלוצץ על הרבי ועל החסידות.

הגיעו השניים לחצרו של הרבי והחליטו להישאר בעיירה ולשבות בה עם הרבי ועם חסידיו. לפיכך לבשו בגדי חסידים והתנהגו כחסידים כדי שלא ירגישו בהם.

ביום ראשון הגיעו השניים אל הרבי כדי להיפרד ממנו כדרך החסידים ושוב היתה כוונתם לבחון את דרכי התנהגותו ולהתלוצץ עליו.

כשנכנסו לחדרו של הרבי, שאל אותם הצדיק:"האם למדתם פעם חומש"? בליבם חשבו השניים בגאווה, "מי ידמה לנו במקרא"? והוא שואל אותנו אם למדנו חומש!! הרי שאינו יודע חומש בעצמו ואינו מכיר בבני אדם כלל!!! "כן" השיבו לשאלתו.

הוסיף הצדיק ושאלם:"האם ידעתם את הפסוק שבסוף פרשת יתרו:"וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל-מִזְבְּחִי"? (שמות כ, כב). "כן" השיבו השניים.

ביקש הרבי שיאמרו לו את פירוש הפסוק. צחקו בליבם ואמרו לו פירוש. אמר להם הרבי:"לא כך הוא הפירוש! אני אפרש לכם אותו:"במעלות" הוא מלשון "נפש כי תמעל מעל", "מזבח" הוא צדיק שזובח את יצרו ותאוותו לה". וכוונת הפסוק היא שלא תלך בערמומיות למעול מעל בצדיק שכן המשך הפסוק הוא:"אֲשֶׁר לֹא-תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו", שאם לא תשמע ורק תבקש למעול בצדיק אז הצדיק יגלה את אשר אתה עושה במסתרים, דברים מגונים ומכוערים שעלול אתה להתבייש בהם.

כששמעו שני האברכים את דברי הצדיק אחזה אותם רעדה ולא יכלו לזוז ממקומם מגודל הבושה שכיסתה את פניהם.

הצדיק הוכיח אותם על מעשיהם וגילה לפניהם מעשים מכוערים שעשו בסתר. בכו האברכים לפני הצדיק וביקשו מחילה...

הצדיק מחל להם והורה להם דרך תשובה והשניים אף נעשו מחסידיו הנלהבים.

למדנו מכאן כמה צריך להיזהר בכבודם של חכמים וכל שכן להיזהר מלגנותם ולהקל בכבודם כי הקב"ה מצליח בידם ועד מהרה מתגלה קלונים של המבקשים לבזות את הצדיק...

הגאון רבי שמואל שטרשון המכונה הרש"ש, התפרסם לא רק בגאוניותו אלא אף במעשי הצדקה והחסד הרבים שעשה, הוא אף הקים קרן "גמילות חסדים" להלוואות כסף לנצרכים. הקפדה מרובה הקפיד על תשלומי הלווים, שהרי ידע שאם לא כן עלולה חלילה קופת הגמ"ח להתרוקן, ולא יוכלו שאר אנשי הקהילה ליהנות ממנה.

יהודי פשוט מיהודי העיר לוה פעם סכום של מאה רובל והתחייב להחזירו לאחר ארבעה חודשים. בהגיע יום הפירעון בא היהודי לבית הרב לשלם את חובו, היה הרבי יושב ושקוע עמוק בלימודו. "זהו החוב שלי" אמר והניח את הכסף על ספרו של הרב. נענע הרש"ש בראשו כאומר כי הענין ברור, אך תוך כדי למוד פרח הענין מראשו ובעלעלו כה וכה בדפי הגמרא כסה את הדף שעליו הניח היהודי את שטרות הכסף.

יום אחד ראה הרב כי אותו יהודי טרם שלם את חובו, שלח אפוא להודיעו, כי עליו לפרוע את חובו. מבוהל בא היהודי אל בית הרש"ש ואמר:"הן שלמתי כבר!" אך הרש"ש, שדבר התשלום פרח לחלוטין מראשו, החליט לתבוע את היהודי לדין תורה, על שגוזל הוא את הציבור. הדיינים נתנו ליהודי ארכה על מנת לחשוב בדבר ולהתחרט על מעשהו.

השמועה על דין התורה בין הרש"ש ליהודי הפשוט עשתה לה כנפיים. אנשי העיר נדהמו לשמוע, כי בדין תורה העז היהודי הפשוט להכחיש את טענת הרש"ש ולטעון כי שילם את חובו. לא יפלא כי אותו יהודי סבל סבל רב, הציקו לו, פיטרוהו מעבודתו בטענה שהוא גנב, ובנו, ששבע גם הוא השפלות ובזיונות, ברח מוילנא.

לא ארכו הימים והרש"ש שוב עיין באותה גמרא בה למד באותו יום, ובמוצאו את שטרות הכסף מיד צץ ועלה המאורע בזכרונו, מזועזע עד עמקי נשמתו מיהר לקרוא ליהודי אל ביתו. הלה הגיע, והרש"ש קם לפניו ואמר לו:"במה אפייס אותך על כל הצער עוגמת הנפש והבושה שגרמתי לך? מוכן אני לבקש את סליחתך בפרהסיא, לעיני כל הקהל בבית הכנסת, ובאזניהם אשמיע דברים כהויתם". היהודי שהצער והסבל ניכרו היטב על פניו, השיב:"לא יהא בכך די כדי לפייסני, שכן מה יאמרו הבריות? "ברוב צידקותו וענוותו נכמרו רחמיו של הרב על היהודי העלוב הזה, ועל כן החליט לפייסו בפרהסיא", כך יאמרו האנשים, אך הרושם כי גנב ושקרן אני, לא ימחה מלבם! אכן, בקשת סליחה בבית הכנסת לא תחזיר אלי את בני שנמלט מוילנא מרוב בושה..."

הבין הגאון את מצבו הקשה של היהודי הניצב לפניו. הוא שקע בהרהורים בחפשו דרך כיצד לעזור לו אחר ששקע בצרות אך ורק באשמתו. עד שלפתע התנער הרב, ואמר:"שלח לקרוא לבנך שישוב לוילנא"! "אקח אותו חתן לבתי וכך יסור ממך כל חשד"!

לשמע הדברים, נאלם היהודי דום. להפתעה נפלאה שכזו לא פלל!

מקץ ימים אחדים נערכו ארוסיהם של בת הרב ובן אותו יהודי וכל נכבדי וילנא נטלו בהם חלק. הבריות לא חדלו מלדבר על המאורע. הם ראו בכך יד ה" היושב ומזווג זיווגים. ומכיון שבשמים הכריזו "בת הרב תהא אשתו של היהודי הפשוט", ארע כל המאורע בדבר הכסף, כדי לגלגל את הדבר, שמדרך הטבע לא היה יוצא לפעל...

כשיצאה הספינה לדרך, היה הים רגוע ושלו, השמים בהירים והשמש זורחת. "ההפלגה תעבור בשלום", אמרו הספנים איש לרעהו, "מזג האויר נפלא". כך עברה הספינה כברת דרך, אך כשהגיעה ללב הים, אירע הבלתי צפוי, לפתע קדרו השמים ורוחות זעף החלו מנשבות בעוז, סערה פרצה. הגלים נישאו אל על, והרימו עימם את הספינה מלאת הנוסעים. כקליפת אגוז הטלטלה הספינה בין משברי הים, וכשנדמה היה, שבעוד רגע קט תתפרק היא לחלקיקים, העיפה אותה הרוח והעלתה אותה על שֹרטון. עתה לא יכלו עוד הגלים העצומים לטלטלה וגם הרוח העזה לא הצליחה להזיזה ממקומה. ובספינה חיל ורעדה, הן הנוסעים והן הספנים, שקודם לכן נחרדו מטלטולי הגלים העזים, פחדו עתה שבעתיים, שהרי גם כשתחלוף הסערה לא יוכלו לנוע ממקומם. אם יעזו לצאת מן הספינה, עלולים הגלים הזידונים להטביעם ואף עלולים בעלי חיים טורפים, החיים בלב ים, להתנפל עליהם ולכלותם. אבל בעודם בספינה אמנם בטוחים הם ממיתה משונה אך במוקדם או במאוחר ימותו הם ברעב ובצמא!!!

"מה נעשה"? שאלו האנשים האומללים איש את רעהו. הם ידעו כי בצרה גדולה הם נתונים, ועליהם לדאוג איש לרעהו. מיד נאספו כולם יחדיו, והחליטו לרכז למקום אחד את כל דברי המאכל הנמצאים בספינה, והללו יחולקו לכל האנשים שבספינה שווה בשווה. היה זה מעשה טוב ורב חסד, ובשמים נעשה רעש גדול עד שהתהפכה להם מידת הדין למידת הרחמים והאיר ה" את עיניהם, ומצאו האנשים עצה, כיצד להיחלץ מהמצב הקשה אליו נקלעו.

מה עשו? בספינה היה גדי עזים רך וטוב. הוחלט אפוא לצלות את הגדי, ולתלות אותו בצדה המערבי של הספינה, הצד בו נושבת הרוח בחוזקה. רוח זו תשא בכנפיה את ריחו הטוב של הגדי הצלוי, שיבוא הישר אל אפיהם של בעלי החיים המצויים באזור. הללו ימהרו בעקבות הריח ויגיעו אל הספינה התקועה, יגלו את מקור הריח, גדי העזים הצלוי. ואז תבוא ההצלה, בעלי החיים הרעבים יתנפלו על הגדי הצלוי וימשכוהו, ובעקבותיו ימשכו את הספינה התקועה, ויחלצוה מן השֹרטון. זו היתה העצה שנטע ה" בלב הנוסעים שכך עשו מיד. הגדי נצלה ונתלה בצד הספינה. הגיע הריח אל נחיריו של בעל חיים ענק, וזה אץ רץ אל מקום הריח. הוא הגיע אל הספינה והתכונן להתנפל על הגדי הצלוי, המגרה... אך שוד ושבר הגדי תלוי בראש הספינה, ובעל החיים הרעב  אינו מצליח להגיע עד לשם מה יעשה? בחמת זעם התנפלה החיה הרעבה על הספינה והחלה גוררת אותה אל המים. שם, תהא הספינה שקועה במקצת ושוב לא יהא הגדי כה גבוה ורחוק... כך גרר בעל החיים הענק את הספינה, גרר וגרר, עד אשר נחלצה הספינה מן השֹרטון והגיעה למים. או אז באה החיה על סיפוקה, הגדי היה בהישג ידה והיא זללה אותו לתאבון.

ובספינה, שמחה וששון! "ניצלנו! ניצלנו"! קראו האנשים באושר ובהתרגשות. ובלי להתמהמה המשיכו בהפלגה. בינתיים, שקט הים, והנסיעה עברה עליהם לשלום. לאחר ימים אחדים הגיעו הם למחוז חפצם, לעיר רומי, שם ישבו בעת ההיא רבי אליעזר ורבי יהושוע מגדולי התנאים. סיפרו להם נוסעי הספינה את המעשה אשר אירע להם בלב ים. אמרו להם החכמים:"זה מה שאמר שלמה המלך ע"ה:"שְלַח לחמך על פני המים", שבזכות מעשה הצדקה שעשיתם אחד עם השני, כשאמרתם לחלק ביניכם את כל המזון שווה בשווה, זכיתם להינצל מן הצרה האיומה שפקדה אתכם!", שנאמר:"צדקה תציל ממוות"

פעם אחת נסע רבי אברהם ה"מגיד מטריסק", לעיר "ברודי" כדי להשתתף בשמחת "ברית מילה" של אחד ממקורביו. אבי הבן כיבד את המגיד במצוות הסנדקאות. באותו יום צריכה היתה להתקיים עוד ברית בעיר, אשר בה היה עתיד לשבת על כסא הסנדקאות הגאון רבי שלמה קלוגר, רב העיר "ברודי". והנה התברר שאבי הבן חלה פתאום במחלה אנושה, והרופאים אמרו נואש לחייו, ו"פסקו" שעוד מעט קט ישיב את נשמתו ליוצרה. המנהג בעיר "ברודי" במצב כזה היה לעכב את הברית עד לאחר פטירתו של האב כדי לקרוא לרך הנולד על שם אביו (שכך מנהג אחינו האשכנזים לקרוא בשם האב רק לאחר פטירתו).

אולם רבי שלמה קלוגר סרב להמתין. הוא קרא לרבי אברהם מטריסק ושניהם פנו לעבר הבית בו שוכב האב החולה על ערש דווי, על מנת למול את בנו. בהגיעם אל הבית ראו כי האב כבר גוסס, סביבו עמדו בני הבית ומכרים שהבעת פניהם ענתה בם כי מוכנים הם לגרוע מכל. רבי שלמה ביקשם להתרחק מן המיטה ולסדר את המקום וציוה להתחיל מיד בברית המילה.

והנה, מיד כשישב רבי שלמה על כס הסנדקאות והתינוק הונח על ברכיו, השתנו פני החולה לטובה. ציוה הגאון רבי שלמה להמתין עוד מעט, ואכן, אט אט פקח החולה האנוש את עיניו, והחל להתאושש. הוא הרים את ראשו וביקש מים ליטול את ידיו, עד שלאחר כמה דקות אף בירך בקול חלוש:"אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו".

קל לשער מה גדולה היתה השמחה ומה עצומה היתה התפעלותם של כל הנוכחים ממעשה "הנס" הנפלא שנעשה ברגעים אלה לנגד עיניהם. סעודת "ברית המילה" נערכה בשמחה ותודה לה" יתברך. לא חלפו ימים רבים ואבי הבן שב לאיתנו הראשון ואף האריך ימים לאחר מקרה זה.

כשיצאו שני הצדיקים, רבי שלמה קלוגר והמגיד רבי אברהם מטריסק מן הבית בו נערכה הברית, פנה רבי שלמה למגיד ואמר: "כבוד הרב, אל נא תחשוב כי הראיתי אות ומופת בכך שאבי הבן נרפא מחוליו, לא ולא!! למדתי זאת מתורתינו הקדושה, בפרשת "וירא" מסופר ששלשה מלאכים שלח ה" יתברך לאברהם אבינו ע"ה, האחד "רפאל" לרפא את אברהם, השני "גבריאל" להפוך את סדום, והשלישי "מיכאל" לבשר על הולדת יצחק, וזאת מפני שאין מלאך עושה שתי שליחויות, ובמקרה הזה "מיכאל" נשלח לשליחות נוספת, להציל את לוט. מדוע? וכי חסרים מלאכים בשמים?!? מדוע לא נשלח מלאך נוסף להצלת לוט?!? אלא אומרים חכמינו ז"ל שלא היתה ללוט זכות מספיקה בכדי לשלוח לו מלאך להצילו, ונס הצלתו היה צריך להיעשות כבדרך אגב על ידי מלאך שכבר נמצא כאן".

"לפי זה חשבתי לעצמי", המשיך הגאון, "מן הסתם בשמים דנים כעת את אבי הבן המסכן הזה, וכנראה שאין לו זכות מספקת כדי להינצל, שהרי אומרים לחולה "הבא זכות והינצל"! וכשאין זכות אז לא שולחים מלאך לרפאותו. לפיכך הוריתי להתחיל בקיום "ברית המילה", ואז כשיבוא אליהו הנביא לברית, יביא איתו ממילא גם רפואה שלימה לאבי הבן, וכפי שראית, כבוד הרב, כך היה"!!! "הודו לה" כי טוב, כי לעולם חסדו"!!! "ברוך פודה ומציל, ברוך שמו"!!!

כשיצאה העגלה לדרך ובתוכה הבעל שם טוב הקדוש עם כמה מתלמידיו המובהקים, דיבר הוא על הנהגת העולם והשגחתו הפרטית של ה" על כל פרט ופרט בעולמו. "כל העולם נוהג בהתאם לרצון ה" יתברך, המנהיג את העולם בחכמתו וברחמיו הרבים", אמר.

העגלה נעצרה סמוך לפונדקו של יהודי יקר שיצא לקבל את אורחיו הנכבדים, הכניסם והושיבם סביב שולחן מלא כל טוב. לפתע נשמעו 3 נקישות על החלון ושוב 3 נקישות על הדלת. אל הפונדק נכנס גוי, ניגש אל בעל הפונדק, הקיש 3 נקישות נוספות על השולחן ויצא לדרכו. "מה פשר הנקישות הללו"? שאלו הבעש"ט. "זהו שליחו של הפריץ ממנו חוכר אני את הפונדק, הוא בא להודיעני כי מאחר אני לשלם את דמי השכירות, ואם לא אשלם עד מחר ישליכני לבור עד שאשלם"!!!

"לפי מראה פניך השלוות בודאי יש בידך לשלם את הכסף, גש אם כן ושלם לו בטרם יכעס, ואנו נמתין  כאן לשובך" אמר הבעש"ט. "לא רבי קדוש!", השיב הפונדקאי, "האמת היא כי אין בכיסי אפילו פרוטה אחת, אך בטוח אני ברחמי ה" יתברך שיעזור לי להשיג את הכסף"!! "ועתה" פנה לאורחיו, "טלו נא ידיכם לסעודה". אל השולחן הוגשה סעודה משובחת, והבעש"ט ותלמידיו ישבו לאכול. לאחר שסיימו את סעודתם, ישבו לברך "ברכת המזון", וכשהגיע הבעל שם טוב לברכת האורח, אמר בקול רם ובכוונה גדולה:"הרחמן הוא ישלח ברכה מרובה בבית הזה". וכל הנוכחים ענו אחריו "אמן" בכוונה עמוקה.

אז לבש הפונדקאי את בגדי השבת שלו, התנצל בפני האורחים, ואמר:"עתה סִלחו לי, אך חייב אני ללכת אל הפריץ". "האם יש לך ממי ללוות את הסכום שדרוש לך כדי לשלם לפריץ"? שאל הבעש"ט. "לא! אך סומך אני על ה" שיחלצני מן המיצר"!

היהודי פנה לדרכו ותלמידי הבעש"ט הביטו בהערצה גלויה ב"יהודי הפשוט" שהוא בעל אמונה ובטחון כאחד מצדיקי הדור!

הם ראו אותו צועד לאיטו כשלפתע עצרה לידו כרכרה הדורה, ממנה ירד אדם ושוחח עימו. לאחר זמן מה המשיך הוא בדרכו ובן שיחו עלה לכרכרה להמשיך בנסיעתו. אך לא חלפו רגעים אחדים, ולפתע שוב ירד האיש מן הכרכרה, קרא לו והחל לשוחח עימו שוב. לבסוף הוציא הלה כסף מאמתחתו והגישו לפונדקאי. השנים נפרדו ופנו איש לדרכו, הפונדקאי אל עבר אחוזת הפריץ, והאורח עלה לכרכרתו אל עבר הפונדק. "הוא מגיע לכאן", אמרו התלמידים איש לרעהו, "כעת נוכל לדעת מה התרחש בינו לבין הפונדקאי".

ואכן, משהגיע האיש לפונדק שאלו הבעש"ט לפשר הדבר.

"באתי לפונדק כדי לקנות יין בכמות שתספיק לי לכל החורף הקרב ובא", הסביר האיש, "בעל הפונדק נקב במחיר, ואני ניסיתי לעמוד על המקח, להוזיל את המחיר. הוא לא הסכים לכך, ועל כן החלטתי שלא לערוך עמו את העסקה. "אין בכך ולא כלום"!! הגיב על כך הפונדקאי, "ה" יתברך ישלח לי קונה אחר", וכבר פנה להמשיך בדרכו.

"אך אני", המשיך האורח, "לא ויתרתי בנקל, יודע אני כי יהודי ישר והגון הוא ושאפשר לסמוך על דיבורו, ולכן החלטתי שלא לעמוד על המקח ולשלם לו במזומן את כל הסכום שביקש. "ממהר אני אל הפריץ לשלם לו את דמי החכירה", אמר לי לאחר שנתתי לו את הכסף, "אך אתה המתן לי בפונדק, וכשאשוב אכבדך במאכל ובמשקה". אכן יהודי נפלא שכזה!

"הנה כי כן", נענה הבעש"ט ואמר לתלמידיו:"רואים אתם מה כוחו של בטחון בה" יתברך"!

בכפר קטן, בסמוך לעיר מז"יבוז", חי מוזג יהודי אשר במבט ראשון היה אדם פשוט, אך אלו שעמדו מקרוב על טיבו של המוזג, הכירו בו שאין הוא אדם פשוט כלל ועיקר, וכל דבריו היו מתקיימים, והיה פועל ישועות, וכל מי שקיבל ברכתו מיד נענה! באותה עת ישב בעיר מז"יבוז" הרב הקדוש מאפטא, אשר חסידיו ספרו לו אודות ה"מוזג עושה הנפלאות" החי בכפר הסמוך. לשמע הדברים החליט הצדיק מאפטא לנסוע אליו ולתהות על קנקנו. בהגיעו אל הכפר, עַקַב הצדיק אחר מעשיו של המוזג, ומיד נוכח כי האיש עושה הכל בפשטות ובתום לב. "מנין כוחך הנפלא לפעול ישועות"? שאל הצדיק מאפטא. "מגודל בטחוני בה" בא לי הכח הזה" השיבו המוזג בפשטות. "ספר לי, אפוא, את קורותיך" ביקש הצדיק.

פתח המוזג וסיפר:"כל ימי חיי בטחתי בה"! בכל מה שאירע לי שַמְתִי בטחוני באלקים, נוסף לזאת הרביתי לתת צדקה, ואף בזמנים שמצבי היה דחוק, הקפדתי על מצות הצדקה ופיזרתי את כל כספי לנזקקים. גם מצות הכנסת אורחים קיימתי תמיד בלב שלם, ופעם אחת בעת שבאו אורחים בצל קורתי ושמחתי בהם, לפתע נקש בדלת שליחו של שר העיר ופקד עלי לבוא מיד אל השר ואם לאו הוא ישליכני אל בור הכלא. חשבתי בלבי:"כיצד אוכל לוותר על מצות הכנסת אורחים שנזדמנה לי"?!? ואז החלטתי לשים מבטחי בה" וללכת רק לאחר שיעזבו האורחים את ביתי. וכך בהגיעי באיחור רב אל בית השר לא זו בלבד שלא כעס אלא שלבבו נהפך עלי לטובה ובת שחוק נחה על פניו, וכמובן אל בור הכלא לא השליכני. וכן בכל פעם שבאה צרה או מועקה שמתי מבטחי בה" והוא ברב רחמיו וחסדיו עזר לי.

ואף לפני שנתיים, הלך הוני לאיבוד ומכל רכושי לא נותרה לי אפילו פרוטה אחת! נקי מנכסיי הייתי אך בטחוני בה"  לא נפגם כמלא הנימה. לחצו עלי בני ביתי כי אסע העירה ואחפש שותף לעסקי בית המזיגה וכך אוכל להיחלץ מן המיצר. בתחילה סרבתי לשמוע כי אמרתי אין מעצור לאלקים להושיעני עם שותף או בלי שותף!! כה גדול היה מבטחי בה", אך בביתי רבו הבכיות והתחינות, עד שלא יכולתי לעמוד בזה, ואז קמתי ונסעתי העירה. בדרכי עברתי בין השדות הירוקים והעצים המלבלבים, ולמראה הבריאה הנפלאה גבר שבעתיים בטחוני בבורא עולם ומעמקי לבי פרצה ויצאה תפילה וכך אמרתי:"אדון כל המעשים! המכלכל חיים בחסד, הזן ומפרנס נפש כל חי! תהיינה אוזניך קשובות לקול תחנוני כי הנה במצור ובמצוק באתי ושעתי דחוקה עד מאוד. בני ביתי הפצירו בי לחפש שותף בשר ודם אשר היום הוא כאן ומחר איננו... אנא אלקי! היה נא לי אתה לשותף, שלח לי את ברכתך ואת כל אשר ארוויח אחלק לשניים, חצי לך אלקי, וחצי לי עבדך כדי שאחיה את נפשות בני ביתי. ואת חלקך אחלק בין העניים ותלמידי החכמים הלומדים תורה לשמה, כי כל החלק הזה קודש לה" הוא"! "אך סיימתי תפילתי", המשיך המוזג, "מצאתי בכיסי מטבע מכסף טהור!

שבתי לביתי בו ביום וקניתי במטבע סחורה, ואת כל רווחי מחלק אני מאז לשניים חצי בקופתו של שותפי, וחצי בקופה שלי. עבודתי עבודת קודש ומקפיד ונזהר אני לחלק את כספי הקודש בין עניים יראי שמים ותלמידי חכמים".

כששב הצדיק לעירו סיפר לחסידיו את ששמע מפי המוזג, ואמר:"מי שהינו שותפו של הקדוש ברוך הוא באמת ובאמונה ובלב תמים  בודאי שיצליח בשל כך לפעול ישועות בקרב הארץ...".

עשיר ירא שמים ובעל נכסים רבים שהיה מרבה לגמול חסדים, באחד הימים ,בעת שהגיע בתפילתו למלים "משפיל גאים עדי ארץ", מחשבה זרה עברה במוחו:"במה יכול ה" להשפיל אותי עדי ארץ? הן יש לי הכל! עסקים, נכסים רבים, וממון רב, בניינים רבים והמגרשים עליהם הם ניצבים. ונוסף לכל  אלה", המשיך העשיר במחשבתו,"הן יש לי בנים עשירים ואם חלילה יארע לי דבר מה וארד מנכסי, יתמכו בי וירימו את קרני!" לא חלף זמן רב והתערערה אמונתו בה", יראת ה" עזבה אותו עד שהחליט להמיר את דתו, ושם פעמיו אל ביתו של הכומר. כשראה הכומר את היהודי העשיר והנכבד מגיע לביתו שאל בפליאה:"מה  לכבודו בביתי?". "באתי להמיר את דתי", ענה. השתומם הכומר מתשובתו וחשב:"בודאי בא האיש להתל בי או שמא נסתתרה בינתו. הן לא יתכן כי אדם מבוגר ונכבד לעת זקנתו יבוא להמיר את דתו!" לא האמין אפוא הכומר לדברי הגביר אך השיב:"אם אמנם חפץ אתה בלב שלם להמיר את דתך, נשמח לקבלך ברצון ובאהבה, אך עלי לבחון את אמיתות כוונותיך. ידוע לכל כי בעל נכסים רבים אתה. והיה אם תתחרט ותחזור בך מכוונתך, אז תפסיד את כל רכושך, מחצית הרכוש יעבור למלך ומחצית יעבור אלי!"

"כאשר דיברת כן יהיה", הסכים הגביר ואף חתם על מסמך המאשר את הדברים. כדי לחגוג את המאורע כיבד הכומר את אורחו בסעודה דשנה משופעת במשקאות מובחרים. לאחר ששתה הגביר הרבה תרדמה נפלה עליו. כיאה למארח, הוליכו הכומר לחדר מיוחד שם ישן הגביר שעות רבות. בחצי הלילה הקיץ הגביר משנתו, הביט כה וכה ולא ידע היכן הוא נמצא, עד מהרה שיחזר את המאורעות וכשנזכר במה שעבר עליו ובסיבת בואו אל בית הכומר, להמיר את דתו בהבל וריק, מיד נבהל! "כיצד העזתי לעשות זאת?" חשב בליבו, "אכן בשל מעשה זה, יעבור עתה כל הוני לאחרים ואהיה ריק מנכסי, ערום וחסר כל, מי יחמול עלי?!? אפילו בני לא יניחו לי לדרוך על מפתן ביתם... עתה מבין אני כי ה" משפיל גאים עדי ארץ... אי אפשר להשפיל אדם יותר ממה שהושפלתי כעת..." בלב מלא יגון וצער עזב האיש בחשאי את ביתו של הכומר ויצא אל הרחוב החשוך . אנה יפנה? להיכן ישים פניו? לאן ילך? מי ינחמנו ביגונו? סבב האיש מרחוב לרחוב וליבו מכהו: כיצד העז לעשות כדבר הרע הזה? עודנו מהלך כה וכה ברחובות האפלים, והנה נראתה מרחוק קרן אור . התקרב הוא אל מקור האור וראה כי מחלון אחד הבתים הוא בוקע. ניגש אפוא אל הבית וראה אדם עומד בפתחו. "מדוע אינכם ישנים? הן שעת חצות חלפה זה מכבר!" "אורח חשוב ויקר הגיע לביתי" ענה, "הבעל שם טוב ותלמידיו מתארחים בצל קורתי". שמע זאת הגביר והחליט:"אכנס אל הצדיק ואספר לו את צרתי. הוא ימצא דרך להושיעני!"  שפך הוא לפני הבעש"ט את מר נפשו, דמעות חמות וצורבות זלגו מעיניו. "כל ימי חיי הייתי ירא ה" ומקיים מצוה קלה כבחמורה", בכה, "עתה עברה בי רוח שטות לעשות כדבר הרע הזה אין זאת אלא כי מאת ה" היתה זאת לנסותני. אנא רבנו הצדיק! חוס על נפשי האומללה ועזור לי להיחלץ מן המיצר!"

"עתה בודאי מאמין אתה כי ה" משפיל גאים עדי ארץ כי חווית זאת על בשרך, אך האם מאמין אתה כי ה" מקיים גם את חלקו השני של הפסוק, "מגביה שפלים עד מרום"? "מאמין אני בכך באמונה שלימה"! הכריז הגביר. עודנו מדבר ובחוץ נשמעו קולות המולה עזים... יצאו וראו כיצד אנשי העיר אצים ורצים עם דליי מים לנסות להציל משהו מן הדליקה שפרצה בביתו של הכומר, אך ללא הצלחה...הבית על כל יושביו נשרף כליל...  "אכן", אמר הגביר ברעדה, "ה" משפיל גאים עדי ארץ ומגביה שפלים עד מרום"!

"אדם מושחת ורע מעללים הוא זה"!!! הרהרו חברי בית הדין שבצפת עת עמד לפניהם מי שהיה מוגדר בפי כל כ"מי שלא הניח עבירה בתורה שלא עבר עליה"!

"אנא, קבלוני כבעל תשובה! מיוסר אני מכל מעשיי הרעים"! אמר. חששו הדיינים שעוד מזימה באמתחתו של זה ואמרו לו: "לך לאר"י הקדוש והוא יאמר לך את אשר תעשה"! הגיע הלה לביתו של האר"י וכשדמעות זולגות מעיניו אמר:"אנא, רבי קדוש קבלני בתשובה, הורני את הדרך לכפר על עוונותי"!!! "שוב לביתך בני", אמר האר"י, "ודע לך שהתשובה היא דבר שבין האדם לאלוקיו וכל אחד יכול לחזור בתשובה על חטאיו". אך אותו האיש לא זז ממקומו ופרץ בבכי מר, "תן לי תיקון לעוונותי" זעק והתחיל להתוודות באזני הרב את חטאיו ופשעיו. כשראה האר"י הקדוש את עוצם החרטה העמוקה שבליבו של היהודי הזה ואת רצונו העז לתקן את אשר קילקל, פנה אליו בקול תקיף אמר:"גם אם תחיה אלף שנים לא תוכל לתקן את עוונותיך, כה רבים הם וגדולים עד שאין לך ברירה אלא לקבל על עצמך מיתת בית דין"!!! "אני מסכים, רבי קדוש"! אמר, "מתי אבוא לקבל את גזר דיני"? "שוב לביתך ועשה את כל אשר אצוך, ושוב אלי בערב יום הכיפורים ותקבל את גזר דינך"! נתן לו האר"י הקדוש סדר תשובה ופטרו לשלום.

הגיע ערב יום הכיפורים והלה הגיע לבית דינו של הרב כשבליבו הכנעה אמיתית והכנה לקבל על עצמו מיתת בית דין אשר תהיה כפרתו. "בית הדין פסק לדון אותך למוות בשריפה" אמר האר"י, "אל תוך פיך אצוק כף גדושה של עופרת רותחת ומבעבעת אשר תשרוף את כל אבריך הפנימיים וכך תצא נפשך"!

נחרד הלה לרגע מגזר דין נורא ואיום זה אך קיבלו בשמחה. "הלוואי ותהא מיתתי כפרתי" אמר בקול . קמו שליחי בית הדין, כפתו את ידיו ורגליו, השכיבוהו על רצפת בית הדין, ובעוד הוא רואה את העופרת רותחת ומבעבעת לפניו, פנה אליו האר"י הקדוש ואמר:"התוודה על חטאיך ואחר פתח את פיך"! פיסת בד נקשרה על עיניו, ולאחר שגמר לומר את וידויו בכוונה עמוקה פתח את פיו והמתין ליציקת העופרת הרותחת...

ניגש האר"י אליו ובמקום עופרת רותחת שפך לתוך פיו מרקחת של דבש מתוקה וטעימה ואמר:"וסר עוונך וחטאתך תכופר"! קפץ האיש ואמר:"אנא רבנו קיים בי את גזר הדין! חפץ אני לכפר על חטאי"!!!

"אל דאגה בני", הרגיעו האר"י, "אין הקדוש ברוך הוא חפץ במות הרשע, כי אם בתשובתו הנובעת מחרטה אמיתית ורצון חזק, וזו צורבת את ליבו וכל פנימיותו יותר מכל המיתות והייסורים שבעולם!!! אשריך שזכית לתשובה שכזו"!!!

היה זה במוצאי היום הקדוש, יום כיפור, כאשר הבעל שם טוב הקדוש הורה לאלכסיי העגלון לרתום את הסוסים, ופנה לכמה מתלמידיו שיצטרפו למסע.

אלכסיי אמנם גוי היה אך אהבתו הגדולה לבעש"ט והאימון שנתן בו גרמו לכך שאף בקשה "מוזרה" כזו בשעת לילה מאוחרת, היתה נעשית על ידו בשמחה ובזריזות.

זאת הסיבה שזכה גם הוא לקחת חלק ב"קפיצות הדרך" עם הבעש"ט. למעשה סוסי הבעש"ט דהרו מעצמם ללא שום יד מסייעת, וכאשר נעצרו ידעו הנוסעים שהגיעו למחוז חפצם.

הפעם נעצרו הסוסים בפתחו של "בית-מרזח" בכפר נכרי מובהק. כמה הופתעו הם כשבעל הבית שיצא לקראתם היה בעצם יהודי.

גם היהודי התפלא מאד לראות במוצאי היום הקדוש, רבי יהודי מלווה בחסידיו. פליאתו נהפכה לבהלה וחרדה כאשר ראה את הבעש"ט נועץ בו את עיניו הקדושות.

"רבי"! זעק. "חטא גדול חטאתי! יודע אני כי גדול עווני! אוי אוי אוי רבי! חשבתי שאיש לא ידע על כך, והנה אתה ידעת.." עיני היהודי זלגו דמעות וניכר היה שסערת רגשות עצומה מתחוללת בקרבו. הבעש"ט הרגיעו וביקשו לספר כל מה שעבר עליו ביממה החולפת. "כל שנה נוסע אני לעיר הסמוכה ושוהה שם בימים הנוראים עם אחי היהודים, כדי להתפלל במנין. גם השנה בערב יום הכיפורים יצאתי לדרכי עם בני ביתי אלא שלפתע נזכרתי ששכחתי לנעול את דלת המרתף, וידעתי שאם לא אשוב מיד, לא ישאירו שם גויי הכפר דבר. סבור הייתי שאספיק לחזור לנעול ולהגיע לעיר הסמוכה בעוד היום גדול. אלא שלצערי בפתח בית המרזח חיכה לי הפריץ ובפיו דרישה ל"כוס קטנה של משקה". בהכירי אותו ידעתי כי כוס קטנה תוביל לעוד אחת ועוד אחת, אך לא היתה כל ברירה, איש אכזר הוא הפריץ.

בעודי מהרהר בכך בצער, נכנסו עוד ועוד גויים המבקשים "מעט" משקה.. ליבי התמלא חרדה, "כיצד אעבור את היום הקדוש לבדי וללא מחזור"..? לאחר כמה שעות התרוקן בית המרזח וצנחתי מיד על הכסא, חשתי עלוב ואומלל, "צריך הייתי לוותר על רכושי" חשבתי לעצמי ופרצתי בבכי מר.

פתאום לאחר שעות של בכי ומחשבות עצובות, קמתי ומפי יצאו המילים הבאות:"ריבונו של עולם, אבא רחום אתה ויודע מחשבות, יודע אתה כמה הייתי רוצה להיות עתה בבית הכנסת עם אחי היהודים ולהתפלל לפניך כראוי. אך כעת אני כאן ומחזור אין לי, קבל נא את התפילה היחידה שיכול אני לתת לך עכשיו, גם אני רוצה ממך שנה טובה ומתוקה". הדבר היחיד שידע בעל-פה הם.. אותיות האלף-בית. ובעיניים זולגות דמעות החל הוא לאומרן בזו אחר זו.

"קַבֵל ממני אותיות אלה ועשה מהן תפילה" זעק מעומק ליבו לאלוקיו.

עתה הרים היהודי את עיניו והמתין לגזר דינו של הרבי, "תן לי דרך תשובה"! קרא. עיני הבעש"ט קרנו באור מיוחד וחיוך של קורת רוח נח על שפתיו. "תנוח דעתך", אמר בחום,"זה שנים רבות שלא עלתה למרומים תפילה זכה כשלך"!

נוהג היה רבי יוסף דב סולובייצ"יק זיע"א, כשהיה נוסע בדרכים, לפשוט את בגדי הרבנות וללבוש בגדים פשוטים ואף את מגבעתו החליף בכובע "קסקט", שלא יכירוהו. פעם נסע הוא בליל חורף גשום וקר לעיר ברנוביץ". בדרכו נכנס לפונדק יהודי שעמד על אם הדרך. נאלץ הרב לדפוק על הדלת בחוזקה עד שבעל הבית קם משנתו ופתח את הדלת. "אין לי מקום בשבילכם"! אמר בעל הבית בכעס על כך שהפריעוהו עוברי האורח את שנתו. "מדובר בפיקוח נפש אדוני היקר",אמר הרבי, "ולוּ קורת גג מפני הקור תסב לנו עונג רב".

לבסוף הסכים הוא שיכנסו לשכב על הרצפה במסדרון. ר" יוסף דב הדליק נר כדי לעיין בספר, מיד נשמע קולו של בעל הבית שגער בו:"תכבה מיד את האור ואל תפריע את מנוחתנו"! כיבה הרבי את הנר והמשיך לשנן בעל פה, שפתיו נעות וקולו לא ישמע. לאחר כמה שעות נשמע קולן של עגלות שנעצרו ליד הפונדק. מיד הזדרז בעל הבית להעלות את האור, פתח להם בלבביות את הדלת וקיבלם בסבר פנים יפות. היו אלה רבי אהרון מקוידנוב וכמה מחסידיו. בעל הבית נחפז להגיש כוסות תה לאורחים. לאחר שנחו מהדרך  והתחממו מעט, קם הרבי להכין עצמו לתפילת ערבית, כאשר חלף במסדרון כדי לרחוץ את ידיו הביט הוא על היהודי השוכב על גבי הקרקע, התבונן היטב ומצא לפניו את ר" יוסף דב רבה ד"בריסק", מיד נתן קולו בהתרגשות:"ר" יושע בער! ר" יושע בער! מה אתה שוכב כאן"? כששמע בעל הבית את קריאותיו של ר" אהרון תקפה אותו חלחלה, התמלא פחד ובושה על כך שנהג מנהג קלון בגאון ישראל רבה ד"בריסק". ניגש בעל הבית בפיק ברכים, ביקש מר" יוסף דב שיסלח לו, שהרי לא ידע מיהו. ר" יוסף דב הודיעו שאינו מוחל לו, כי אם בתנאי שיבוא אליו לביתו ב"בריסק" וישב בביתו כשבועיים וילמד פרק בהלכות חסד והכנסת אורחים.

בהזדמנות זו הוסיף ר" יוסף ואמר:"תמה אני שבפרשת "וירא" מצאנו שני סיפורים נפלאים, על הכנסת אורחים, האחת של אברהם אבינו ע"ה לאורחיו, והאחרת של לוט לשלושת המלאכים. ולפלא הוא שהתורה משבחת את אברהם אבינו ואילו את לוט שהכניס את אורחיו במסירות נפש ממש וסכנת חיים אינה משבחת?!? ועוד שהמלאכים אומרים לו שבזכות אברהם הוא ניצל ולא בזכות המצווה, מדוע?!?

"אלא", המשיך הרב, "לאברהם נדמו האורחים כ"ערביים" ובכל זאת הכניסם בסבר פנים יפות וטרח לפניהם בזריזות ובמסירות, ואילו לוט ידע מהרגע הראשון שהם "מלאכים", ואין זו מעלה לקיים מצוה זו במלאכים אפילו במסירות נפש כי ודאי יינצל! כך ש"לא ידעתי שרב העיר "בריסק" בא אלי", אינו תירוץ כלל"!!!

לאחר עקרות של כעשרים שנה, נערכה חגיגה מפוארת במעונו של הרוזן צרטורינסקי לרגל הולדת בנו הבכור. מוזמנים רבים הגיעו לשמוח בשמחתו ואף כל אצילי פולין טרחו ובאו כדי לכבדו. בשעת הסעודה המפוארת לא הפסיק הרוזן להלל ולשבח את אותו רב יהודי, "עושה נפלאות" אשר בזכותו זכה לבן הזה. חבריו ורעיו העבירו ביניהם מבטי זלזול ובוז ואחד מהם אף שאל בלעג:"וכיצד גילית את היהודי הזה שהוא אוצר לגביך?" השיב הרוזן:"על הרב הגדול מקוז"ניץ שמעתי מאחד מידידי היהודים, אשר סיפר לי על ניסים ונפלאות שמחולל הרבי. "סיפורי נפלאות? אדרבא! נשמע סיפור אחד" בקשו כולם כאחד.

"אספר לכם מעשה שארע לפני שנים אחדות בעת המלחמה בין פרוסיה [אחד מחלקי גרמניה] לבין צרפת", פתח הרוזן והוסיף: "גנרל פרוסי וגדודו חנו בשדה הסמוך לקוז"ניץ. וכשנודע לגנרל כי בקוז"ניץ חי אדם קדוש שרבים נוהרים אליו לבקש עצה ותושיה, שלח הוא שליח שיזמין את הרב אליו כדי להיוועץ בו. כששב השליח וסיפר שהרב אינו יכול לבוא לשדה כיון שזקן הוא וחלוש, אך מזמין את הגנרל אל מעונו, כעס הגנרל מאד וחמתו בערה בו, ובטוח היה כי הרב מנסה להשפילו.

שלח הגנרל שליח נוסף ואזהרה בפיו:"אם לא יבוא הרב ומיד, יעמיד הגנרל אותו ועוד קבוצת יהודים לדין כמרגלים ובוגדים, ובית הדין הצבאי החותך את גזר הדין ידוּן אותם מיידית למוות"!!

לא חלף זמן רב והשליח המבוהל שב אל מפקדו. "מסרתי לרב את דבריך" אמר, "אך הדברים לא ריגשו ולא הפתיעו אותו. רק זאת אמר למסור לך:"לא אני ולא אחי היהודים מרגלים ובוגדים, המרגל הוא קצין פרוסי בשם ולדימיר, שתמורת בצע כסף מכר את מדינתו לאויב". הגנרל נדהם מדברי השליח, ונשימתו נעתקה ממנו כשהוסיף השליח ואמר:"אותו קצין שלח איגרת לשירותי הריגול של צרפת, ארץ האויב, ובה פרטים על תוכניות הצבא הפרוסי, ועוד חומר בטחוני סודי ביותר, ובה בעת שכתב את איגרתו לצרפתים שלח הקצין הפרוסי איגרת גם למפקדיו בצבא פרוסיה ופירט בה את המצב בחזית".

ואולם לרוע המזל החליף הגנרל את מעטפות האיגרת:את האיגרת המיועדת לצרפתים הכניס למעטפה שעליה כתוב מען המפקדים בצבא הפרוסי, ואילו את האיגרת האחרת, זו המיועדת לפרוסים, הכניס אל המעטפה הממוענת לצרפתים... "ואכן", המשיך הרוזן את סיפורו למאזיניו הקשובים, לאחר ששוגרו האיגרות נוכח הקצין הפרוסי בטעותו אך לא יכול היה להחזיר את הגלגל לאחור, ועל כן בו ביום שם קץ לחייו...

המשך...

אצילי פולין שהשתתפו בסעודת השמחה שעשה הרוזן צרטורינסקי לכבוד הולדת בנו היחיד שנולד לאחר שנים ארוכות של עקרות, השתוממו והתפלאו לשמע סיפורו של הרוזן אודות רוח קודשו ומופתיו של הרב היהודי המכונה "המגיד מקוז"ניץ".

"מבין אני", אמר אחד מהנוכחים, "כי אותו רב יהודי מקוז"ניץ הוא שבירך אותך בבן"! להפתעתו השיב צרטורינסקי:"לא, לא הוא, אך הוא שלח אותי לרב יהודי אחר המתגורר בלובלין, אשר שמו רבי יעקב יצחק, שעיניו הקדושות רואות הכל ועל כן הוא מכונה "החוזה מלובלין", והוא שברכני וברכתו התקיימה"!

"די עם סיפורי המעשיות האלו"! ענה אחיו הצעיר של הרוזן, "סיפוריך אינם משכנעים כלל, וכל הדיבורים אודות "החוזה" נראים לי דמיוניים, ורק במקרה ברכתו התקיימה"!

לא פלא הוא כי האח הצעיר סרב להאמין לסיפורים אודות הצדיק היהודי, שהרי עד עתה בטוח היה שאחיו הרוזן ימות ללא ילדים וכל עושרו הרב יפול בחלקו, ומה רבה אכזבתו עתה, שזכה אחיו הגדול לבן זקונים. "אני אוכיח לכם", המשיך הוא בעזות מצח, "כי היהודי הנקרא "החוזה מלובלין"  אינו מה שמדברים עליו. בימים הקרובים אהיה בלובלין לרגל עסקיי, אכנס אליו ואתהה על קנקנו ואף רעיון נפלא יש לי! אבקש ממנו ברכה על דבר שלא היה ולא נברא, ואתם תיווכחו שיעניק הוא לי את "ברכתו" כי אינו יודע מכך דבר", ופרץ הוא בצחוק מלגלג.

"אם אכן תצליח בכך אודה ולא אבוש לומר שטעיתי", ענהו הרוזן, "אך זכור! כי עוד עלול אתה להצטער על מעשיך"!!!

כעבור ימים אחדים הגיע הרוזן הצעיר לביתו של "החוזה מלובלין", ובעומדו לפניו אמר בפנים עצובות:"אנא רבי, הושיעני! בני יחידי הפעוט חולה אנוש הוא והרופאים אינם נותנים לו תקוה, ואחי הרוזן צרטורינסקי שלחני אליך לקבל ברכתך, אנא רבי קדוש הושיעני"!

שקע "החוזה מלובלין" בהרהורים ואחר אמר בפנים נפולות:"רואה אני כי אכן בנך חולה אנוש הוא, אך לצערי אין בידי להושיעו, סע מהר לביתך אולי עוד תזכה לראותו בחיים".

שמח וטוב לב יצא הרשע  מ"החוזה", "הצלחה" כזו לא שיער שתהיה לו, כל כך טעה הרבי עד שלא נתן לי אף את ברכתו. עצר הוא לחגוג את הצלחתו בשתיית שיכר בפונדק המקומי ולא שב לביתו מיד כדברי הצדיק. בביתו ציפה לו הנורא מכל, בנו יחידו, שרק לפני מספר ימים היה בריא ושלם, מוטל היה מת ללא רוח חיים. בכה הרוזן ותלש שערותיו ובאוזניו הדהדו דברי אחיו הגדול:"עוד עלול אתה להצטער על מעשיך"!!!   

נוהג היה רבי יוסף דב סולובייצ"יק זיע"א, כשהיה נוסע בדרכים, לפשוט את בגדי הרבנות וללבוש בגדים פשוטים ואף את מגבעתו החליף בכובע "קסקט", שלא יכירוהו. פעם נסע הוא בליל חורף גשום וקר לעיר ברנוביץ". בדרכו נכנס לפונדק יהודי שעמד על אם הדרך. נאלץ הרב לדפוק על הדלת בחוזקה עד שבעל הבית קם משנתו ופתח את הדלת. "אין לי מקום בשבילכם"! אמר בעל הבית בכעס על כך שהפריעוהו עוברי האורח את שנתו. "מדובר בפיקוח נפש אדוני היקר",אמר הרבי, "ולוּ קורת גג מפני הקור תסב לנו עונג רב".

לבסוף הסכים הוא שיכנסו לשכב על הרצפה במסדרון. ר" יוסף דב הדליק נר כדי לעיין בספר, מיד נשמע קולו של בעל הבית שגער בו:"תכבה מיד את האור ואל תפריע את מנוחתנו"! כיבה הרבי את הנר והמשיך לשנן בעל פה, שפתיו נעות וקולו לא ישמע. לאחר כמה שעות נשמע קולן של עגלות שנעצרו ליד הפונדק. מיד הזדרז בעל הבית להעלות את האור, פתח להם בלבביות את הדלת וקיבלם בסבר פנים יפות. היו אלה רבי אהרון מקוידנוב וכמה מחסידיו. בעל הבית נחפז להגיש כוסות תה לאורחים. לאחר שנחו מהדרך  והתחממו מעט, קם הרבי להכין עצמו לתפילת ערבית, כאשר חלף במסדרון כדי לרחוץ את ידיו הביט הוא על היהודי השוכב על גבי הקרקע, התבונן היטב ומצא לפניו את ר" יוסף דב רבה ד"בריסק", מיד נתן קולו בהתרגשות:"ר" יושע בער! ר" יושע בער! מה אתה שוכב כאן"? כששמע בעל הבית את קריאותיו של ר" אהרון תקפה אותו חלחלה, התמלא פחד ובושה על כך שנהג מנהג קלון בגאון ישראל רבה ד"בריסק". ניגש בעל הבית בפיק ברכים, ביקש מר" יוסף דב שיסלח לו, שהרי לא ידע מיהו. ר" יוסף דב הודיעו שאינו מוחל לו, כי אם בתנאי שיבוא אליו לביתו ב"בריסק" וישב בביתו כשבועיים וילמד פרק בהלכות חסד והכנסת אורחים.

בהזדמנות זו הוסיף ר" יוסף ואמר:"תמה אני שבפרשת "וירא" מצאנו שני סיפורים נפלאים, על הכנסת אורחים, האחת של אברהם אבינו ע"ה לאורחיו, והאחרת של לוט לשלושת המלאכים. ולפלא הוא שהתורה משבחת את אברהם אבינו ואילו את לוט שהכניס את אורחיו במסירות נפש ממש וסכנת חיים אינה משבחת?!? ועוד שהמלאכים אומרים לו שבזכות אברהם הוא ניצל ולא בזכות המצווה, מדוע?!?

"אלא", המשיך הרב, "לאברהם נדמו האורחים כ"ערביים" ובכל זאת הכניסם בסבר פנים יפות וטרח לפניהם בזריזות ובמסירות, ואילו לוט ידע מהרגע הראשון שהם "מלאכים", ואין זו מעלה לקיים מצוה זו במלאכים אפילו במסירות נפש כי ודאי יינצל! כך ש"לא ידעתי שרב העיר "בריסק" בא אלי", אינו תירוץ כלל"!!!

"לאן נעלם הרבי מדי לילה בחצות"? תהה תלמידו של רבי משה לייב מסאסוב. יודע היה תלמידו שבכל לילה יושב הרבי לאור הנר ומנגן בלימודו, אך בהגיע חצות לילה לפתע קולו משתתק והרבי נעלם. "מה מעשיו"? תהה.

באחד הלילות נחבא הוא מאחורי הארון בחדרו של ר" משה ועקב אחריו עת היה לומד ופניו בוערות באש של קדושה ושמחה. שעת חצות הגיע והרבי סגר את הגמרא, ניגש לארון הבגדים ועטה על עצמו בגדי איכרים מגושמים, וחבש כובע רחב שוליים לראשו, וכאילו לא די בזאת, לפתע הוציא הרבי מאחת המגירות גרזן, הניחו על שכמו ויצא לדרך כשפנס בידו.

"להיכן צועד הרבי בשעת לילה מאוחרת כשהוא מחופש לאיכר גוי"? תמה עוד יותר, ויצא אחרי הרבי.

עד מהרה מבחין הוא שהרבי פונה אל היער, והנה בחשיכה מתחיל הרבי לחטוב עצים, אכן כן! עומד התלמיד ומשתאה, הרבי חוטב עצים באמצע הלילה! "לשם מה? לשם מי"? ממשיך הרבי ומבקע את העצים, כורך אותם בחבל ומעמיסם על שכמו ופוסע שוב לדרכו. "להיכן פוסע הרבי עכשיו"? תמה הוא.

הולך הרבי בדרכו אל היציאה מן העיר עד שמגיע הוא לבית קטן, רעוע ומט ליפול. ניגש הרבי ומקיש בדלת. "מי שם"? נשמע קול חלוש של אשה, "היכנס נא"!

רבי משה לייב נכנס פנימה והתלמיד מתקרב עד לחלון לראות את הנעשה בתוך הבית, ומבחין הוא בדלות ועניות מחרידה. רהיטים אין בדירה ומספר ילדים ישנים על הרצפה מכוסים בסמרטוטים, ובחדר נוסף שוכבת אמם ולצידה תינוק רך בן כמה ימים ושניהם רועדים מן הקור הנורא. את הדממה קורע קולו של הרבי, "שלום! האם רצונכם לקנות עצים להסקה"? "כן"! ענתה האם "אך אין לנו פרוטה לשלם עבורם". "אמא! אמא! קר לנו! קני לנו עצים"! צעק לפתע אחד הילדים. אך האם בקול בוכים ענתה "אך אין לי במה לשלם"! "לא נורא", ענה הרבי, וקולו כשל אחד האיכרים הגויים, "אתן לכם בהקפה". ומבלי לחכות לתשובתה, צעד הוא אל התנור והסיק את העצים.

לא בזאת סיים הצדיק את מעשיו, חיש פנה ועמד להכין תבשיל חם להשיב את נפשם, ומיד לאחר שהגיש לבני הבית, מיהר לעזוב את הבקתה. התלמיד המשתאה פנה אחריו וראה שאין הצדיק שב לביתו, אלא ממשיך הוא לעוד בתים כאלה, נותן להם עצי הסקה, מאכל ומשקה וכמובן מילים מעודדות.

אותו תלמיד היה לא אחר מאשר ר" צבי הירש מזידיטשוב שאמר:"שבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו" זה רבי משה לייב מסאסוב זיע"א.

עוד חורף סוער בצפת עיר הקודש, השוכנת בצפון ארץ ישראל, פתיתי שלג יורדים בהמוניהם והרוח הסוערת מעיפתם לכל עבר. רוב ככל אנשי העיר נסו לבתיהם להציל עצמם מן הקור העז.

שעת תפילת המנחה הגיעה, ולפתע באחת הסמטאות נראית דמות מהלכת בכבדות, ועושה את דרכה בעקשנות נגד הרוח לכיוון בית-הכנסת. אין זה אלא רבי יעקב דוד, הרידב"ז, שעלה להתיישב בעיר צפת לעת זקנותו. בהגיעו לבית הכנסת גילה שלא הגיע איש והתיישב לעסוק בתורה עד בואם של יתר המתפללים.

עד מהרה נפתחה הדלת ואל בית הכנסת נכנס אברך צעיר וניכר היה שנאבק אף הוא ברוח הסוערת. כשראה האברך את רבי יעקב דוד הישיש יושב בכיסאו ניגש לעברו, ובהתקרבו ראה את הרידב"ז שעיניו זולגות דמעות רותחות וקול בכי נשמע מתוך גרונו. "שמא כבוד הרב אינו חש בטוב" שְאַלוֹ? "לא" ענה הרב, "היום יום פטירתו של אבי עליו השלום". "הן זמן רב חלף מאז ומדוע כבודו עדיין בוכה"? הוסיף האברך לשאול. פתח הרב את פיו ואמר:"בליטא, ארץ מולדתי, היה החורף קר מאוד! שלג רב היה יורד והנהרות היו קופאים. חימום הבתים נעשה אך ורק על ידי תנורים גדולים מאד ומיוחדים מעשה אומן, אשר בהם הסיקו אש חמה. אבי ע"ה היה בונה תנורים כאלו ומזה היתה פרנסתו. שנה אחת לא השיג אבי את הלבנים המיוחדות אשר מהן בונים תנורים אלו ולכן לא הצליח להתפרנס באותה שנה, ואנו חיינו בעוני רב עד שגם כסף לשלם למורה שלי לא היה.

יום אחד שלחני המורה שהיה אף הוא מעניי העיר לבית באומרו אם אין כסף אין תורה. בבואי הביתה הבין אבי מה קרה. ומיד פנה הוא לעבר תנור הלבנים שלנו והחל מפרקו לאט ובזהירות, תוך כדי שדמעות זולגות מעיניו. "מדוע מפרק אתה את התנור"? שאלתיו. ואבא השיב:"תנור חדש אבנה מלבנים אלו למשפחה אחרת וכך אקבל כסף". "מדוע אבא"? המשכתי לשאול. ואבא השיב:"את הכסף שאקבל אמסור למורה שלך כדי שילמד אותך תורה, כך צריך לעשות בני",המשיך אבא, "גם בקור אפשר לחיות! ואף ברעב אפשר לחיות! אך בלי תורה אי אפשר לחיות"!!! "ואני בוכה" המשיך רבי יעקב דוד, כי כמעט שנשארתי היום בביתי מחמת הקור העז וגילי המופלג, ולא הייתי אומר קדיש לעילוי נשמתו של אבי הגדול, והלא בלי מסירות נפשו של אבי לא הייתי זוכה לגדול בתורה ולחבר את פרושי על ה"ירושלמי", וכיצד לא אבכה?!?         

"ולדבקה בו"... (יא, כב).

ביתו של הגאון רבי ירוחם פישל ברנשטיין זצ"ל, אב בית הדין של קהל החסידים בירושלים, המה תמיד אנשים שבאו לקבל עזרה ותושייה, הן בענייני הכלל והן בענייני הפרט.

כאשר היה מגיע הגאון לביתו  לאחר עיסוקיו הרבים כאב בית הדין וכראש הישיבה הגדולה "חיי עולם", מיד מצא עצמו עסוק בצורכי ציבור המבקשים  לסמוך עצמם על דעתו הרחבה, דעת תורה.

סיפר אחד מתלמידי החכמים של ירושלים שהיה מבאי ביתו של הגאון זיע"א, שהיה רגיל הגאון רבי ירוחם פישל לשמוע את קהל הפונים אליו תוך שהוא מעשן את מקטרתו, ותוך כדי  האזנה לדבריהם היתה ידו משרטטת עיגולים וצורות שונות בתוך תימרות העשן העולים מן המקטרת. תנועותיו הטבעיות לא היו נראות משונות בעיני הציבור, אך אני ידעתי, אמר הלה, כי כל מעשה ופעולה של אותו צדיק אפילו אלו הנראים שנעשים בדרך אגב, הרי שהם מחושבים ומכוונים.

פעם אחת החלטתי לעקוב אחר תנועותיו ובכך לפענח את אותם ציורים המשורטטים באוויר, וכך התברר לי שאכן אין אלו שרטוטים בעלמא, אלא מחשש שמא יסיחו הקהל את דעתו לענייני העולם הזה בלבד, ותתנתק חלילה דבקותו בבורא עולם, לכן התמיד הצדיק הזה לצייר לנגד עניו את אותיות שם  ה"  בתוך העשן כך שתהיה דעתו דבוקה באלוקיו גם בעת שיגו ושיחו עם בני אדם בנושאים השונים.

ועוד מספרים באי ביתו של הגאון שבהיותו דמות תורנית מרכזית בירושלים עיר הקודש, הרבה מאוד תלמידי חכמים היו באים להתייעץ עמו בנושאי ההלכה השונים. והיה הוא תוך כדי ההקשבה הרצינית לדבריהם של בני שיחו, מפזם לעצמו זמר קבוע אשר כל המטה אוזנו לקולו היה מבחין במילות הזמר:"אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך"...

כך היה הצדיק דבוק ראשו ורובו בה" יתברך תמיד, לקיים את דברי ה"שולחן ערוך":"שיויתי ה" לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים ההולכים לפני האלוקים".

לרבי שבתאי הכהן בעל הספר "שפתי כהן", המכונה הש"ך, היה פעם דין ודברים בענייני ממונות עם יהודי אחד מנכבדי הקהילה. כיון שלא הצליחו הם להגיע להסכמה בדין, הסכימו ביניהם לגשת לדין תורה אצל חכם אחר. אך בעיה גדולה ניצבה בפניהם, מי הוא זה אשר לא ישא פנים לגדול הדור?!? מי הוא זה אשר יפסוק נגד רבי שבתאי הכהן?!? והלא אם גדול בתורה שכמותו מבין שהצדק עימו, בודאי שיש דברים בגו! ולכן החליטו הם לנסוע לעיר מרוחקת מאד בה הרב המקומי אינו מכיר את הש"ך ואז ישפוט בצדק.

בטרם יצאו לדרך עִיין שוב הש"ך בספרי ההלכה הראשונים והאחרונים עד שברור היה לו שהצדק עימו. לאחר נסיעה ארוכה התייצב הש"ך עם בעל דינו בפני רב העיר לדין תורה, ואכן רב העיר לא הכיר את הצדדים ושמע את טענותיהם בלי כל פניה אישית. היה זה עניין מסובך למדי ועל כן לא מיהר הרב לחרוץ את הדין אלא ביקש מהצדדים לבוא אליו שוב ביום המחרת.

לאחר שיצאו הוסיף הרב לעיין בנושא מכל הצדדים ורק לאחר שעות מרובות הגיע הוא לפסק דין שהיה נכון ואמיתי בעיניו.

כאשר התייצב הש"ך עם ידידו בפני רב העיר בשנית, כמה נדהם הוא לשמוע שרב העיר חִייבו בדין. מיד פנה אל רב העיר בענוות חן ואמר:"אנא ממך כבוד הרב, מאד אשמח ללמוד מכבודו הלכה זו לאמיתה, אמור נא לי, מה ראית לפסוק כך"? נענה הרב ואמר:"בתחילה היה עניינכם מסובך מאד בעיני, ואף נטיתי לפסוק את הדין לטובתך, אך כאשר עיינתי שוב בדברים, וחקרתי ודרשתי שוב בספרי ההלכה, ראיתי את ספרו החדש של הרב הגאון רבי שבתאי הכהן הנקרא "שפתי כהן", שהגיע לידי לאחרונה,  ומצאתי בו סברות ישרות ומעמיקות בנושא שלכם, ופסקתי כדבריו שהדין והצדק עם חברך". ובדברו פתח הרב את הספר והראה לש"ך את המקום והדברים עליהם הסתמך. הביט הש"ך בספר בתדהמה ונוכח להבין ללא ספק שהצדק עם ידידו, בעל דינו, מיד פתח הש"ך ואמר:"בוא וראה כמה גדולים דברי חכמינו ז"ל שאמרו:"אין אדם רואה חובה לעצמו"!!! אני הוא זה שפסקתי בספרי כך, אך כל כך מְשוּחד אדם כלפי עצמו עד שעלול הוא לסטות לחלוטין מהאמת!!! ונפל על צוואר בעל דינו וביקש את סליחתו.

לרב הקדוש רבי שמחה בונים מפשיסחה זיע"א, היו מתנגדים רבים. בעיקר קמו המתנגדים עקב העובדה שהיה רבי שמחה בונים סוחר בצעירותו בעיר "דנציג", ולא יכלו הם להבין כיצד סוחר המתעסק בענייני העולם הזה הפך להיות מנהיג עדה בישראל?!? אותם מתנגדים לא ידעו מה גודל קדושתו חסידותו ופרישותו של הרבי ועד היכן מגיעה חוכמתו, ואילו היו יודעים זאת ודאי שהיו נרתעים לאחוריהם ומתבטלים אליו. חסידיו של רבי שמחה בונים היו מצטערים מאד בשומעם את דברי הסרה אשר דיברו אותם מתנגדים על רבם הנערץ ותבעו הם מיד את כבוד רבם.

תלמיד אחד, המיוחד שבחבורה, הלא הוא רבי יצחק מוורקא זיע"א, אשר היה חסיד נלהב של הרבי, בשומעו את דברי המתנגדים לא היה מתקומם כלל ושום תגובה לא היתה נשמעת מפיו. לא אחת ולא שתים שמע הוא דברים שהיה בהם משום פגיעה בכבוד רבו ולא היה שת אוזניו להם כלל. אדישותו הגדולה הפריעה מאד לחבריו החסידים עד שאחד מהם העיר לו על כך, וכך ענה לו רבי יצחק:"אספר לכם מעשה שהיה וממנו תבינו מדוע איני מגיב לדברים": "באחד הימים נכנסתי לעיר אחת זרה אשר אין לי בה מַכַּר או קרוב. לפתע ניגש אלי אדם אחד, התבונן בי היטב ואמר:"כן! זהו זה! הוא האיש"!!! "את כוונתו לא הבנתי אך עודני שקוע במחשבות, אדם אחר התקרב אלי ונעץ בי אף הוא מבט ממושך ואמר:"כן! כן! זה הוא!!! וכך המשכתי לי בדרכי נבוך וכאוב, כשלעברי מתקרבת קבוצת אנשים אשר הקיפוני מכל עבר, צעקו לעברי קריאות גנאי ואף היכוני ופצעוני, מתוך ביזיונותיהם הבנתי שסבורים הם שאני הוא בעלה של עגונה אחת אומללה אשר השארתיה לבדה לפני שנים רבות, ניסיתי לומר להם שטעות בידם אך כלום לא עזר לי. "אכזר שכמוך"! "חסר רחמים"! "פושע"! שמעתי אותם צועקים, אך כבר לא היה בי כוח לענות מרוב המכות שספגתי. בחסדי שמים הביאוני בפני רב העיר שם הצלחתי להוכיח את חפותי מכל וכל. "ואז", המשיך ר" יצחק,"כשנוכחו הם לדעת שטעו, נפלו הם לרגלי וביקשו את סליחתי". "אינני מקפיד כלל" אמרתי להם, "הרי יודע אני בבירור שלא בי התכוונתם לפגוע אלא ב"בעל המְעַגֵן", ואילו ידעתם מראש מי אני בודאי שלא הייתם נוגעים בי לרעה, וכיון שכל פגיעתכם בי לא היתה אלא מחמת טעות, מה לי להקפיד עליכם?!? מה לי כי אכעס עליכם"?!? "ועתה תבינו בעצמכם" סיים ר" יצחק, "מוסר ההשכל שלמדתי ממעשה זה, שכל סיבת פגיעתם ברבי הקדוש אינה אלא מפני שטועים בו ואינם מכירים כלל  בגדולתו, ואינם פוגעים אלא באדם אחר אשר הם סבורים שהוא, ואין בליבי אלא תודה עצומה לבוראי שזיכני להכירו וקרבני אליו!!!

הרב החסיד ר" בצלאל מֵאַזֲרִיץ, תלמידו של הרבי ה"צמח-צדק" מליובביץ", נסע פעם בדרך והתאכסן אצל איש כפרי אחד. סיפר לו הכפרי, שנמצא כאן בחור אחד, הרועה את צאנו בשדה כל היום, ובערב בבואו הביתה הולך הוא מיד לשכב לישון, ובבוקר השכם הוא חוזר אל השדה לעבודתו. הבחור הוא נאמן וישר מאד, אבל לא ראיתיו ולו פעם אחת נוטל ידיו ומברך איזו ברכה. ניגש ר" בצלאל א הבחור ומצאו שוכב ואוכל פולים. הוכיחו רבי בצלאל:"מפני מה אינך מברך ונוטל ידיים כדת"? השיבו:"מה אכפת לך"? וכך ענה לו על כל שאלותיו:"מה אכפת לך"? משראה כך עזבו ר" בצלאל לנפשו.

לאחר שנה נזדמן ר" בצלאל שוב לביתו של אותו כפרי. אמר לו בעל הבית:"אספר לכבודו מאורע נפלא, מה שקרה עם אותו בחור שהיה אצלי בשנה שעברה". "פעם אחת החלטתי ללכת ולראות מה עושה הבחור הזה בשדה, האם לכל הפחות רועה ושומר הוא היטב את הצאן. הלכתי והסתתרתי אחרי אחד השיחים לבל יראני, ושמעתיו שהוא אומר תהלים במתינות ובנעימה קדושה ונוראה ובהתלהבות עצומה. השתוממתי ממראה עיני, והבנתי שאיננו איש פשוט כמו שחשבתי. לא גיליתי לאף אחד את אשר ראיתי, אבל התחלתי לקרבו ולכבדו עד שהבין כי אני מרגיש ומכיר בגדלותו. ואז, בליל שבת קודש, באו עשרה חיילים גויים מהעיר הקרובה, ולקחו את הבחור לצבא, כי כך ציוו פקידי הממשלה הממונים על כך בעיר זו. הראוני את צו הגיוס ופקדו עלי לקרוא לו. התחננתי אליהם שיניחוהו לפחות עד מוצאי-שבת, ובליבי חשבתי לנסוע העירה ולספר על כך לנכבדי העיר, למען ישתדלו לשחררו, ולא הסכימו החיילים בשום אופן. הצטערתי מאד על הדבר, ומיד במוצאי שבת לאחר ההבדלה נסעתי העירה להשתדל למען הצלתו. הלכתי לממוני הצבא לדבר על ליבם, וראה זה פלא! התברר שהם אינם יודעים כלל מכל הדבר הזה, ושמעולם לא שלחו אף אחד אל הכפר ולא יודעים דבר וחצי דבר על הבחור הזה".

סיים הכפרי ואמר:"האם שמעת מימיך דבר פלא שכזה"?!? ר" בצלאל השתומם בשומעו את הסיפור, ורעדה אחזתו, ולא נחה דעתו עד שגעה בבכיה ואמר:"כמה מגושמות הן העיניים שלנו? אוי לנו שלא הרגשנו ולא הכרנו בגדולתו! אוי לנו על שממהרים אנו לשפוט ולהוכיח את זולתינו!!! והלא הפסוק מכריז:"לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה" אלוקיו עימו"!!!

"ותמת שם מרים"-למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך: מה קורבנות מכפרים, אף מיתת הצדיקים מכפרת!!!(רש"י).

בשנת תר"ח פשטה מגיפת ה"חולירע", ה" ירחם, בעיר "נדבורנא", לא תקום פעמיים צרה, והרבה הסתלקו לבית עולמם. בעיר זו שכן כבוד אז הרה"ק רבי יששכר דב מנדבורנא זיע"א. באו כל העם לבית הרבי בבכי תמרורים לבקש ממנו שיעורר רחמי שמים עליהם. ביקש הצדיק לרתום את הסוסים ויצא לטייל קצת ביער מחוץ לעיר. לאחר כברת דרך ציוה לעצור את המרכבה באמצע הדרך, בצורה החוסמת את המעבר, דהיינו לרוחב השביל, ואמר לעגלון ולאנשים שנסעו עימו:"אם תבוא לכאן מרכבה נוספת, ובתוכה איש זקן ונכבד, אשר זקנו ארוך וצח כשלג, ויבקש מכם לפנות לו את הדרך כדי שיוכל לעבור, לא תאבו אליו ולא תשמעו לו"!!! וסיים הוא זיע"א:"ואף אם יצעק עליכם ואף אם יאיים עליכם בכמה איומים שונים לא תפחדו ולא תזוזו ממקומכם, ומורא לא יעלה על ליבכם כלל "!!

קיימו האנשים את מצוותו והמתינו בציפייה דרוכה לבאות... והנה לאחר זמן לא רב, הגיעה אותה מרכבה שעליה דיבר הרבי, ובתוכה איש זקן והדור פנים, אשר זקנו ארוך וצח כשלג, וביקש מהם שיואילו בטובם להזיז את עגלתם מן הדרך ויתנו לו להמשיך בנסיעתו. והאנשים בראותם כי נתקיימו כל דברי הרבי, ר" יששכר דב, עשו כמצוותו ולא שמעו אל הזקן כלל, ולא הניחוהו לעבור כלל ועיקר. כשראה זאת הזקן החל לגעור בהם קשות ולאיימם באיומים חמורים. כשראה הוא שאינם מניחים לו להמשיך בדרכו, שלף כנגדם חרב חדה שהוציא מתערה, ובמבט כועס ומאיים הניפה כנגדם. והאנשים אשר ראו גודל קדושתו של רבם, ועיניו הצופיות למרחוק, נשארו איתנים בדעתם ובאמונתם, ולא נכנס בליבם שום שמץ של מורא ופחד!!!

כשראה כך הזקן הלך והוציא ממרכבתו פנקס גדול אחד וניגש להראותו לרבי יששכר דב. עיין הרבי בפנקס, לחש דברים מעטים באוזנו של הזקן, ואז ציוה לכולם לעלות למרכבה  ולנסוע חזרה אל תוך העיר. הדרך חזרה היתה מלווה בשקט רועם, והרבי היה שקוע בהרהוריו. בהגיעם הביתה פנה הרבי למלוויו ואמר:"ראיתי את שמות האנשים שכבר רשומים בפנקס, ועליהם להסתלק במגיפה, ה" ירחם, ולא היתה לי שום ברירה אלא לעשות עיסקת חליפין, ולמסור את נפשי תמורת י"ב אלף נפשות מישראל".  וכתב הרבי צוואה לבני ביתו והסתלק לבית עולמו, זכותו תגן עלינו אמן!!!

"האם תמנו לגווע"?(יז,כח) "האם השגנו את השלימות שאדם צריך להשיג בחייו עד כדי שיהיה מוכן לגווע (למות)? (תפארת שלמה).

הצדיק הקדוש רבי אברהם מסוכטשוב זיע"א בהיותו נער צעיר לימים, נפל למשכב ממחלה קשה מאד. מיד קם אביו ונסע לרבי מנחם מנדל מקוצק זיע"א לבקש ממנו שיתפלל על בנו לרפואה שלימה. בעת עומדו לפני הרבי שיבח האב את בנו ואמר:"בני שיחיה חשקה נפשו בתורה מאד מאוד ולומד הוא בהתמדה עצומה"!!! שמע הרבי את דבריו ואמר בביטול:"וכי זה נקרא לימוד"?!?

נבהל אביו מאד, כי היה נראה בעיניו כאילו הרבי מקטרג על בנו חלילה בשעת הסכנה. ויהי בבואו לביתו והנה הוא רואה שחלה הטבה ניכרת במצבו של בנו, וכעבור מספר שעות שב הילד לאיתנו הראשון. ביקש הילד מאביו שיאמר לו מה היה אצל הרבי,"מה אמרת לו ומה ענה לך"? שאל. חשש אביו לגלות לו את דברי הרבי שלא יתאכזב אך כאשר הפציר בו נענה האב ואמר:"האמן לי בני, אף אני לא הבנתי את פשר דבריו". "אנא"! אמור נא לי את מילותיו, אבא"! הוסיף הנער לבקש. מששמע הנער את דברי הרבי, אמר:"והלא דבריו הם ממש כדברי התלמוד שם מסופר כשחלה רבי טרפון, נכנסו חכמים לבקרו. אמרה להם אימו:"התפללו על טרפון בני שהוא נוהג בי כבוד גדול יותר מן הרגיל". שאלוה: "מה הוא עושה לך"? וסיפרה להם שפעם יצאה יחפה לטייל בחצר בשבת, ובא רבי טרפון והניח את שתי ידיו תחת כפות רגליה עד שחזרה למיטתה. אמרו לה:"אפילו עושה כן אלף פעמים עדיין לחצי "כיבוד אם" לא הגיע"!!! גם כאן נשאל: וכי באו חכמים למעט בזכותו ולקטרגו בשעת הסכנה? אלא כוונתם היתה לטובתו, שחששו הם שמא זהו תפקידו העיקרי שלשמו בא לעולם, מצות "כיבוד אב ואם", וכשגמר את תפקידו והגיע לשלימות המצווה זו, אין לו עוד מה לעשות בעולם הזה ועליו חלילה למות?!? לכן אמרו שעדיין לא הגיע לחצי המצווה ועליו להישאר עוד בעולם לתקן ולקיים המצווה עוד ועוד. וזו היא גם כוונת הרבי מקוצק", סיים, "שאמרת שאני לומד בהתמדה עצומה, חשש שמא כבר גמרתי את חוק עבודתי בעולם הזה, ועל כן אמר בביטול שאין זה נחשב עדיין ללימוד תורה כראוי ועוד אני צריך להמשיך לחיות כדי ללמוד תורה עוד ועוד". דבריו עוררו באביו רגשי התפעלות עזים, וכשהיה אחרי כן בקוצק, נכנס הוא אל רבי מנחם מנדל זיע"א וסיפר לו את דברי בנו הקטן. חייך הרבי ואמר:"ובכן, גם את כוונותי הוא כבר יודע"?!?

פעם אחת חלה רבי מנחם מנדל מויטבסק זיע"א מאד מאוד עד שנפל למשכב וניטל ממנו כח הדיבור. געו כולם בבכיה נוראה כי נדמה היה להם שאמור הוא להסתלק מן העולם. לקול זעקתם הקיץ הרבי ואמר:"אל תפחדו! מהמעשה שסיפר לי הבעש"ט הקדוש יודע אני שעוד עתיד אני להיות בארץ ישראל". וכן היה, הרבי הבריא ונסע לארץ ישראל.

בדרכו לארץ ישראל עבר דרך העיר פולנאה, עצר באכסניה ושם הסיר את בגדיו החסידיים, ואת אבנטו, ולבש בגדי הבית כדרך שהעשירים הגאים לובשים במסיבותיהם והדליק מקטרת ארוכה וכך הלך להקביל את פני הרה"ק בעל ה"תולדות יעקב יוסף" מפולנאה זיע"א.

כשראו כך האנשים חרדו מאד, כי בעל ה"תולדות" היה מקפיד מאד על בני עירו שיתלבשו בצורה מכובדת ושלא יתנהגו כך בשחץ וגאווה, ולכן ניגשו לר" מנחם מנדל ואמרו:"חסים אנו עליך, כי הצדיק בעל ה"תולדות" מעניש כשנכנסים אליו ככה"! אך רבי מנחם מנדל לא שת ליבו אליהם. ובבואו לרבי, לא זו בלבד שלא הענישו אלא אף כיבדו הרבי מאד, ואגב שאלו:"האם אתה מבין עתה את אותו המעשה ששמעת מהבעש"ט זיע"א"? "מבין אני" ענה רבי מנחם מנדל. "ובאיזה מקום מהמעשה אתה עומד עתה"? "יותר מהחצי כבר עברתי", ענה רבי מנחם מנדל באנחה. המשיך הרבי בעל ה"תולדות" לשאול:"האם כבודו יודע כי במעשה נרמז שצריך להיות אצלי"? "יודע אני, ועל כן נסעתי דרך פולנאה, כדי שאוכל לראות את כבוד תורתו", ענה רבי מנחם מנדל.

אחרי כן נשאר רבי מנחם מנדל במחיצת הרה"ק בעל ה"תולדות" זמן מה ושם ינק את כל מה שלא הספיק ללמוד מרבי ישראל בעל שם טוב, בטרם יעלה לארץ ישראל. כאשר נפרד רבי מנחם מנדל מבעל ה"תולדות", ליווהו רבי יעקב ותלמידיו עד צאתם את העיר.

פעם העיזו ושאלו תלמידיו של בעל ה"תולדות" את רבם אודות טיבו של האיש הזה, אשר הרהיב עוז בנפשו לבוא לכבודו בלי אבנט ובבגדים נועזים ומקטרת ארוכה, ואף הוסיפו לציין שלנעליו קַשַר שרוכים של כסף.

השיב להם בעל ה"תולדות":משל למלך אחד שהיתה לו מרגלית טובה ששויה הון רב, וחשש מפני הגנבים שיצליחו לגנבה בכל מקום שתהיה. עמד והטמין אותה בבית הכסא, שם אין איש מעלה על דעתו, לחפש אוצר גדול כזה! כך הוא גם רבי מנחם מנדל, שהוא שפל בעיניו ועניו בתכלית, והוא חושש שתהא יניקה לקליפות ממידת הענווה הגדולה שבו, לכן הטמין אותה במקום מטונף- בגאווה!!!

"והאיש משה עניו מאד" . עניו- שפל וסבלן (רש"י)

הרב הקדוש רבי מנחם מנדל מויטבסק זיע"א, למד בנערותו אצל המגיד הקדוש ממזריטש תלמידו וממשיך דרכו של הבעל שם טוב הקדוש זיע"א. עוד כשהיה בן עשר שנים בלבד הדהים את הסובבים בגדלותו בתורה.

היה זה ביום שבת לאחר סעודת שחרית, כאשר ראה המגיד את הילד מנדל משתובב ומהלך ומקפץ בבית במצב רוח מבודח. עמד הרב בפתח חדרו ושאלו: "כמה דפי גמרא למדת היום"? "שש דפים" השיב הנער. ענה המגיד:"אם מ-6 דפים הכובע כבר שמוט על צידו (מחמת שהשתולל היה כובעו שמוט על צידו), כמה דפים צריכים ללמוד עד שהכובע יוסר לגמרי...?" (בזה רמז לו שגאווה כזו מסירה את הכובע כלומר את "יראת ה" מעל האדם). הבין הנער את עומק דברי רבו ופרץ בבכי מר. אחר פנה לרבו ואמר בראש מורכן:"אנא, רבי ומורי! תן לי עצה מה לעשות, כי ידעתי שהחזקתי טובה לעצמי מלימודי"! ענה המגיד:"אקח אותך אל רבנו הבעש"ט והוא יורנו מה לעשות". כאשר הגיעו שניהם לבעש"ט היה זה בערב שבת קודש, נכנס המגיד מיד לתת שלום לרבי, ואילו הנער מנדל פנה לחדרו להתרחץ ולהתלבש בבגדי שבת, כי כך היתה דרכו תמיד עד סוף ימיו להיות תמיד לבוש בהידור וביופי רב. הבעש"ט הקדוש שהיה רגיל לקבל שבת מבעוד יום, חיכה כשעתיים לנער מנדל שיבוא לבית הכנסת ואז עשה קבלת שבת, אולם לא נתן שלום לנער עד לאחר ההבדלה במוצאי שבת, כאשר עמד עם תלמידיו הגדולים המגיד הקדוש ובעל ה"תולדות יעקב יוסף" מפולנאה. ואז פנה לנער מנדל, וסיפר לו מעשה אחד, שבו היה רמוז כל מה שעבר ויעבור על מנחם מנדל מיום בואו לעולם ועד יום צאתו מן העולם, בארץ ישראל. אך הנער מנדל הבין את המעשה רק עד אותה עת שעמדו בה, ואילו המגיד ובעל ה"תולדות" הבינו את המעשה עד תומו. אחר כך פנה הבעש"ט לרב המגיד ואמר:"הנער הזה הוא עניו באמת ושפל בעיניו"!!! ואמנם כך היה חותם רבי מנחם מנדל זיע"א כל ימי חייו:"השפל באמת". וכאשר התבגר מעט אמר לתלמידיו:"עכשיו אני מבין כבר את כל המעשה"!